הפגנות, ביונסה ואיריס חיים: מסע מלונדון לישראל בזמן מלחמה

חלמתי שאני מגיע להרצאה, באיזה בית פרטי קטן, אני לא זוכר של מי, וההרצאה הייתה מפוצלת, חלק מהקהל ישב בחדר אחד, וחלק בחדר אחר. זאת הייתה הרצאה שבה הייתי אמור להקרין קטעים מהמחשב, אבל אני זוכר שבחלום, לא ידעתי מה אני צריך להקרין, שכחתי את ההרצאה של עצמי! וחיפשתי במחשב את הקובץ שבו רשמתי את המהלך של ההרצאה, ולא מצאתי את הקובץ, ובינתיים כל הקהל מתיישב, ומחכה לשמוע אותי, ואני כזה מחליט לאלתר ולזרום, אז אני מתחיל את ההרצאה, ופתאום אני קולט שאני בלי חולצה, ככה, מול כולם! אז אני עושה כאילו זה בכוונה, וצוחק על זה, ולובש איזו חולצה אדומה שהייתה שם, ואיכשהו זה עובר, ואחר כך אני ממשיך את ההרצאה, ופתאום אני קולט שאין לי קול, שאני ממש צרוד, אני מנסה לצעוק ולא ממש מצליח, ובינתיים הקהל כזה מתלחשש, ואני לא מוותר, ההרצאה הזאת חייבת להימשך, אז אני ממשיך בהרצאה! בכל הכוח! אני מחפש מה להקרין, אני עובר עם העכבר על הקובץ של הסרטון, ולא ממש מוצא את הקטע שאני רוצה להראות לכולם, ופתאום יש יריות בחוץ, יריות רחוקות, וכולם קמים להסתכל על היריות מהחלון, ואני מרגיש שההרצאה שלי מתחרבשת לגמרי, ובכל זאת אני לא מוותר, אני מנסה לקרוא לכולם להתיישב, אבל אין לי קול, ובכל זאת, אני מנסה, אני לא מוותר, אני מנסה להמשיך בהרצאה, אבל אני לא מצליח, וככה, עם התחושה האיומה הזאת, התעוררתי.

התעוררתי במלון שלי בלונדון. לא רחוק מהריג'נטס פארק, לעוד יום שאני צריך להעביר, אולי אפילו "ליהנות" כמו שהשרה מירי רגב אמרה. יש חלומות שקשה לפענח, אבל את החלום הזה נדמה לי שאפשר לפרש בקלות. גבר בן שלושים ושמונה תקוע בלונדון. הוא הגיע לכאן להרצאה קצרה. אבל הכול מתחרבש לו. הטיסה שלו מתבטלת. ואין לו חברים באל על או במשרד החוץ. והוא לא בן של, והוא לא סלב, ואין לו קומבינות ואין לו פרוטקציות ואין לו כלום. אז הוא תקוע בלונדון. ובינתיים רצות שמועות - יש טיסות מלרנקה. יש הפלגות מאתונה. יש בחור שקוראים לו חיים, אני מעביר לך את המספר שלו תשלח לו הודעה ותעביר לו שמונה מאות דולר והוא מוצא לך פתרון. אהלן חיים קוראים לי יאיר, אני תקוע בלונדון, הבנתי שתוכל לעזור לי לחזור הביתה. תודה.

גבר בן שלושים ושמונה בלונדון, הוא לא רוצה להיות בלונדון, הוא רוצה להיות בבית, עם הילדים שלו, עם המשפחה שלו, עם אמא שלו שהוא אוהב, אבל אין מה לעשות, הוא תקוע בלונדון עכשיו, ביחד עם עוד שני חברים, הוא כאן, והוא צריך לשמור על מצב רוח טוב, והוא צריך להוציא את עצמו מהמיטה, והוא צריך להתנהל, לתפקד, לאכול, לשמור על שפיות, לא להילחץ מהחדשות, מהתמונות המפחידות של הבניינים המופגזים. לא לוותר, לא להתייאש, הכול יהיה בסדר, הכול כבר בסדר, ההצגה חייבת להימשך. איזה חיים.

זאת הייתה אמורה להיות נסיעה קצרה וממוקדת וכיפית. הגעתי ללונדון להרצאה של חצי שעה בבית השגרירה ציפי חוטובלי, והארכתי את הנסיעה בעוד יומיים. שלושה לילות בסך הכול. הגעתי ללונדון ביחד עם דנה, חברה קרובה של שיזינג ושלי. היא שמעה שאני טס לאנגליה, ומיד החליטה בספונטניות שהיא באה איתי! לפני שסגרנו את הכרטיסים שאלתי את הצ'אט אם יש משהו מעניין שקורה בלונדון באמצע יוני, והצ'אט עדכן אותי בהתלהבות שיש הופעה של ביונסה! נסיכת הפופ ששרה איי קן סי יור היילו, אז תכף ומיד הזמנו כרטיסים! הזמנו כרטיסים למרות שאני בכלל לא מכיר שירים של ביונסה. אבל אם יש לה הופעה בזמן שאנחנו שם, זה יהיה פשע לא ללכת לצפות בה. זו חוויה של פעם בחיים. כך חשבנו לפחות. עד כדי כך היינו תמימים.

בלונדון פגשנו את ידין גלמן שהוזמן גם הוא להרצאה הזו. וגם הוא הגיע ליומיים וחצי. זאת לפחות הייתה התוכנית. אבל אז פרצה המלחמה, ונתקענו, דנה וידין ויאיר, שלושה ישראלים המומים בלונדון היפה והפקוקה והמוקפדת. בימים הראשונים עוד צחקנו שיהיה בסדר, שתכף השמיים יפתחו. עוד מעט המדינה תתאפס על עצמה, מישהו ימצא פתרון עבורנו. מישהו יגיד לנו מתי נוכל לחזור הביתה לילדים. אבל מהר מאוד הבנו – אין באמת מדינה. כלומר – בכל מה שנוגע לצבא, מדינת ישראל היא מעצמה עולמית. מטוסי קרב מתדלקים את עצמם באוויר, ותוקפים חדרי שינה של מדעני גרעין. בכל הנוגע לאויבינו המרים אין עלינו, אנחנו אלופים. אבל כשזה מגיע אלינו, האזרחים, מדינת היהודים הפכה כבר מזמן לקרקס. כולם מחפשים קשרים וקומבינות. מאכערים מפוקפקים מציעים את שירותם. קבוצות הווטסאפ של הישראלים שנתקעו מלאות בהצעות מבאסות. הפלגות בשבעת אלפים שקל. טיסות חילוץ שאולי יתבטלו. תגיעו לנמל התעופה ותנסו להידחף לטיסה. לפעמים יש מקום. אלה העצות שקיבלנו. ואנחנו רוצים הביתה, ואין לנו מושג אם אנחנו צריכים להישאר בלונדון או להתקדם למקום אחר. ואין לנו מדינה לפנות אליה. ואין לנו קומבינות וקשרים. נשארנו לבד.

דנה, ידין ואני מחזיקים אחד את השני, ממש מתאמצים לא להתפרק, לשמור על שפיות, לעזור אחד לשני ברגעים קשים. לכל אחד מאיתנו יש רגעים של דאון. של עצב. של געגוע כזה. של חוסר ודאות. וחוסר אונים. שלושתנו כל היום מול החדשות, אנחנו יודעים על כל אזעקה ועל כל התראה שיש לפני אזעקה, אנחנו צופים בתמונות וסרטונים, אנחנו מתקשרים הביתה בשיחות וידאו לילדים שלנו, שלא מבינים למה אנחנו לא חוזרים. בתוך יומיים וחצי החולצות והגרביים והתחתונים שלנו נגמרים, אז אנחנו הולכים לחנויות כדי לקנות. בהתחלה קנינו שני זוגות. אחר כך עוד שני זוגות. ובסופו של דבר כיבסנו את הבגדים במכבסה.

אנחנו מנסים לעשות צחוקים. לצחוק על המצב, לצחוק על עצמנו, לצחוק על הבריטים, ועל לונדון שמנקודת מבטנו המפוחדת והיהודית נדמית רוב הזמן לעיר בירה מוסלמית. המלון שלנו ממוקם ממש בצמוד למסגד הגדול של העיר. בכל לילה, בדרך למלון אנחנו עוברים ליד מועדון מוסלמי כזה, מלא בגברים מפחידים עם נרגילות, וכשאנחנו חולפים מולם אנחנו בולעים את הרוק ושותקים. במכולת הצמודה למלון עובדים שלושה איראנים. וואלה אני חושב שהאיראנים נחמדים. יש להם עיניים טובות ולב טוב. הממשלה שלהם מסריחה. אבל הם אנשים טובים. אני בטוח בזה. אני בטוח שהם אנשים טובים.

זאת הפגנה נגדנו. פרי פרי פלסטיין. איזה דיכאון. וכמה שניסינו להינות מהפארק, ההפגנה רדפה אותנו, ולא הפסיקה להציק לנו. היא נדבקה אלינו כמו יתוש. ואני ניסיתי לעשות צחוקים, אמרתי לדנה וידין, זאת סתם הפגנה של אוהדי טוטנהאם. הם ממש כועסים על מה שעשו להם בליגה האנגלית

לונדון לא מעניינת אותנו. אנחנו תקועים כאן אבל לא מתקרבים למרכז העיר. מהר מאוד הבנו שאנחנו זקוקים לטבע. אנחנו נמשכים לפארקים רחבי ידיים. למדשאות, לאגמים, לעצים. ואנחנו הולכים בלי סוף. אנחנו פורקים את המתח בהליכה. הולכים ומדברים והולכים ומדברים. בישראל אני לא מזיז את עצמי מהמחשב. וכאן, בלונדון, במלחמה, אני יוצא לטרקים יומיים.

יש בצפון לונדון פארק שנקרא המפסטד הית'. וואי הוא כל כך יפה ומתוק. יש בו עצים בריאים וזקנים שראו כבר את כל המלחמות. ויש בו בריטים מתוקים שיושבים על כרי הדשא וצוחקים. ויש בו מלא כלבים כאלה גזעיים ומאולפים. אצלנו בארץ הכלבים מעורבים ושבורים. בלונדון כל הכלבים מושלמים. לדנה ולי יש קטע, שבכל יום, בערך מאתיים פעמים ביום, אנחנו מביטים זה בזה ואומרים – "אני פשוט לא מאמין שאנחנו כאן". "אני פשוט לא מאמינה שזה מה שקורה עכשיו". הכול הזוי. איך נקלענו למצב הזה. איזו אקראיות היסטוריות משונה. דנה ואני וידין.

באחד הימים אנחנו מסתובבים בהייד פארק. יש שם אגם גדול, ודשא ירקרק, ומוזיאון קטן כזה עם מסעדה מפונפנת, ויש שם עצים ופרחים ושיחים וילדים צוחקים. אנחנו מתגעגעים לילדים שלנו. ולמשפחות שלנו. הארץ מופגזת, על אמת, ורק אליה אנחנו מייחלים. וביום הזה, כשהיינו בהייד פארק, הייתה בו איזו הפגנה. שמענו אותה מרחוק, מכל פינה בפארק, וידענו, פשוט ידענו – זו הפגנה נגד ישראל. זאת הפגנה נגדנו. פרי פלסטיין. איזה דיכאון א־לוהים. וכמה שניסינו ליהנות מהפארק, ההפגנה רדפה אותנו, ולא הפסיקה להציק לנו. היא נדבקה אלינו כמו יתוש. ואני ניסיתי לעשות צחוקים, אמרתי לדנה וידין, זאת סתם הפגנה של אוהדי טוטנהאם. הם ממש כועסים על מה שעשו להם בליגה האנגלית. ודנה וידין צחקו. כן, זה בטח טוטנהאם. בוודאי.

ואחרי כמה שעות בפארק, חזרנו למלון באופניים, ובדרך, איתרע גורלנו לעבור ממש ליד ההפגנה הנוראית. ראיתי את המפגינים מרחוק, וכל כך התבאסתי, אין לי כוח לראות ששונאים אותי, אני יודע ששונאים אותי. תניחו לי למען השם. תתעסקו במדינה שלכם. תמצאו לכם חיים. אבל אז, התקרבתי להפגנה, ופתאום ראיתי שם דגל ישראל. ולצידו דגל איראן. מה לכל הרוחות. וכשהתקרבנו להפגנה, פתאום הבנו, שזאת הפגנה של איראנים שתומכים בישראל! וגם של ישראלים! איראנים וישראלים ביחד! מפגינים נגד חמינאי. וואי! עצרנו ליד המפגינים, ודיברנו איתם, והצטלמנו איתם! והם התלהבו שאנחנו ישראלים, הם צילמו אותנו וחיבקו אותנו! וואו זה היה רגע בעולם. זאת לא הפגנה של אוהדי טוטנהאם. זאת הפגנה שתומכת במלחמה המוצדקת הזו, שבתוכה אנחנו נתונים. מי היה מאמין.

דנה ואני מתלבטים מה לעשות עם הכרטיסים לביונסה. איך אפשר ללכת להופעה כזאת כשיש מלחמה בישראל. ומצד שני, כבר יש לנו כרטיסים. זו בטח תהיה הופעה מטורפת. חבל להפסיד. ומצד שלישי, אנחנו נלך להופעה ולא ניהנה ממנה. לא נצליח לשיר ולא נצליח לרקוד במצב הזה. הילדים שלנו עזבו את תל אביב וברחו, הם כמונו, עקורים. איך אפשר לשיר ככה טו דה לפט טו דה לפט. אי אפשר לשיר. ומצד רביעי, חבל על הכסף. ההופעה עלתה מאה פאונד. אנחנו מחליטים לנסות למכור את הכרטיסים, ואם לא נצליח נלך, וניהנה! אף אחד לא מרוויח מרחמים עצמיים. ובאמת, זה מה שקורה. אף אחד לא רוצה את הכרטיסים שלנו. אז אנחנו הולכים להופעה, ויושבים מאחורה, בפינה, ולא ממש נהנים.

ביונסה מבאסת. היא לא שרה את הלהיטים שלה. סתם, עוברת על השירים של האלבום החדש. למי אכפת מהאלבום החדש שלה. יש להופעות שלה קטע, שכולם באים עם כובעי בוקרים וצעיפים ומגפונים כאלה של קאובויז. גם אני ודנה מגיעים עם תחפושת, אבל היא מצ'וקמקת כזאת. מצאנו כובעים בזול. וקנינו צעיף וגזרנו אותו. משהו עצוב מאוד. בכניסה להופעה שתי נשים גבוהות ניגשו אלינו ודיברו איתנו וצחקו על התחפושת הזולה שלנו. השיחה זורמת, הן חמודות, ואנחנו מצחיקים. בשלב מסוים, הן שואלות מאיפה אנחנו. פרום יזראל, אנחנו עונים. ואז יש שתיקה. ועווית קטנה של אכזבה בעיניים. וחיוך נבוך. ופרידה מגומגמת. ככה זה עם כל מי שאנחנו פוגשים.

המצאתי משחק שהולך ככה: מישהו אומר "פרום יזראל!" והשני צריך להגיב בפרצוף מסוים, בגמגום מסוים, בעוינות מסוימת, במבוכה מסוימת, ובאכזבה מסוימת. כמו שכל האנשים שפגשנו מגיבים. ומי שעושה את הפרצוף הכי אמין. מי שמחקה את הגמגום הכי טוב – מנצח

האצטדיון שביונסה מופיעה בו מלא עד אפס מקום. דנה ואני מביטים בקהל, וחושבים לעצמנו – הם לא מבינים כלום. לא אכפת להם. הם ממשיכים בחיים שלהם. הם לא מבינים. בזמן שביונסה דוהרת על פסל של עגל זהב, אני קורא בטלגרם על מטח נוסף על תל אביב. וכל האנשים בקהל שרים בגרון ניחר. ודנה ואני עם דמעות בעיניים. ומולנו עשרות אלפי אנשים שלא אכפת להם. יש להם את החיים שלהם. וגם לביונסה לא אכפת. למי אכפת ממלחמות של אחרים.

ויש לביונסה שיר אחד, יפה ומרגש, היא שרה אותו לבת הקטנה שלה, שגם נמצאת איתה בהופעה. וכשהיא שרה, על המסך מוקרנים סרטונים מתוקים כאלה, ובסרטונים רואים את הבת של ביונסה כשהייתה תינוקת. רואים אותה הולכת על חוף הים בגיל שנה בערך. ודנה ואני מתחילים פתאום לבכות, בכי תמרורים. דנה נזכרת בתינוק שמחכה לה בבית. ואני נזכר בתינוקת שלי, רוני שלי המתוקה שלי, ברגליים הקצרות שלה. בעיניים הטובות שלה. וכל הלחיים שלי מתמלאות בדמעות מלוחות. כמה אני מתגעגע אליה. במקום לחבק אותה ולנשק אותה, אני תקוע באצטדיון בצפון לונדון, עם זמרת שמתקמצנת על הלהיטים.

והימים חולפים. אנחנו עוברים מפארק לפארק. מורידים נעליים והולכים יחפים על הדשא, ושוב יושבים והולכים ומדברים ויושבים וקמים והולכים ומדברים והולכים. ובאחד הימים המצאתי משחק, למשחק קוראים – "פרום יזראל", זה משחק כזה של חיקויים. אני אסביר. כל מי שפגשנו באנגליה, במאה אחוז, כל מי שקשקשנו איתו מחוץ לאיזה פאב, או במכולת, או בפארק, או בהופעה של ביונסה, כל מי שפגשנו ושמע אותנו מדברים עברית, שאל אותנו – "וור אר יו פרום", ואנחנו שתקנו לרגע, וענינו לו – "פרום יזראל". ותמיד, תמיד, תמיד! קיבלנו מהם את המבט הזה, המבואס הזה, הנבוך הזה, השותק הזה, אוי... פרום יזראל... אוי... מה כבר אפשר להגיד. אני לא שופט ולא מאשים. גם אני הייתי מגיב ככה, אם היו אומרים לי פרום יזראל. גם אני הייתי מגמגם ומחייך במבוכה. אני לא מאשים.

לונדון עוינת. אני מרגיש שלונדון עוינת. אני לא יודע אם זה אמיתי, אולי זה בראש שלי, אולי אני בפראנויות ופחדים. אבל גם לפני המלחמה הרגשתי שהעיר הזאת לא בצד שלי. ומאז המלחמה בכלל. אני שומע הרבה ערבית, והרבה פרסית, ואני רואה אינסוף נשים עם חיג'אבים, ובלי סוף חנויות ומסעדות עם כיתוב בערבית. ויש מלא צעירים כאלה לבנים ושבעים, עם מדבקות של פרי פלסטיין, וסטיקרים נגד האפרטהייד. יש הרבה דרכים לשנוא יהודים.

אבל המצאתי משחק שהולך ככה. נניח תורי לשחק, אז דנה אומרת לי – "פרום יזראל!" – ואני צריך להגיב לה, בפרצוף מסוים, ובגמגום מסוים, ובעוינות מסוימת, ובמבוכה מסוימת, ובאכזבה מסוימת. כמו שכל האנשים שפגשנו מגיבים. ומי שעושה את הפרצוף הכי אמין. מי שמחקה את הגמגום הכי טוב – מנצח במשחק. זה המשחק, קוראים לו "פרום יזראל", ואם אתם משחקים בו אל תשכחו לתת לי קרדיט! זה משחק שלי!

איריס חיים כתבה לי הודעה! את איריס המדהימה והחכמה והנדיבה והמרגשת אני מכיר מאז שעבדנו על הספר. היא גם הגיעה ללונדון להרצאה קצרה. וגם היא נתקעה כאן, אבל היא, בניגוד אליי, דווקא די מבסוטה. הילדים שלה כבר גדולים ועצמאים. ויש לה פה הרצאות ופגישות. ובעוד כמה ימים היא תיסע לחברה שלה בצרפת. ובאופן כללי היא אישה שרואה את הצד החיובי של החיים. היא שמחה בחלקה. יש לה עין טובה ונפש רחבה. היא מזכירה לי קצת את אמא שלי. וזו המחמאה הכי גדולה שאני יודע להעניק.

איריס ואני נפגשים לקפה במרכז העיר. בשנייה שאנחנו מתחבקים ברחוב, אישה מבוגרת פונה אליה בעברית, ואומרת לה, שמעתי עברית ולא האמנתי שזאת את, איריס, את מדהימה! כמה כוח את נותנת לי! את מדהימה! היא כמעט בוכה, ואיריס מחבקת אותה, ואני רוצה לצלם את הרגע הזה ולא מספיק. והאישה מתרחקת והולכת, ואיריס מחייכת אליי ואומרת לי – אין, אין על הישראלים.

אנחנו נכנסים לבית הקפה, איריס מזמינה סלט, ואני קפה ומאפה. איריס אומרת – אני מזמינה! תאכל מה שבא לך! אבל אני לא רעב. והאוכל באנגליה לא הכי טעים. איריס כבר רגילה לדבר על ישראל, ועל יותם, ועל הסיפור הבלתי נתפס שלו. אבל אני לא שואל אותה על זה. אנחנו מתגלגלים לשיחה אישית מאוד. על זוגיות ואהבה ומערכות יחסים. בשלב מסוים בשיחה דנה מצטרפת אלינו, והשיחה מתרחבת. איריס חושפת את הלב שלה, ואנחנו חושפים את הלבבות שלנו. בתוך המלחמה, במרכז לונדון, לרגע אחד זכינו לשיחה פשוטה ויפה וצלולה. מתברר שזו הנחמה שהיינו זקוקים לה. מי היה מאמין.

והימים חולפים, אנחנו מנסים לצאת מלונדון, לחזור הביתה. נכנסתי לאיזה מאה קבוצות ווטסאפ, התכתבתי עם עשרות סקיפרים, ובעלי סירות, ומאכערים שסוחרים בכרטיסי טיסה מפוקפקים. הכל מרגיש יקר ולא הוגן. ואין מדינה לפנות אליה, ואין משרד תחבורה, ואין משרד חוץ, ואין גבול לאכזבה שלנו מהמדינה הזו שכל כך אוהבת מיסים. ידין מצליח למצוא טיסת חילוץ מפריז. הוא נכה צה"ל, שכמעט איבד את חייו בשבעה באוקטובר, ומישהו במשרד הביטחון דאג לו. שוב הצבא מצליח איפה שכל משרדי הממשלה נכשלים. דנה ואני לא יודעים מה לעשות. אנחנו מתלבטים אם לחזור דרך מצרים, לטוס לשארם א־שיח' ולקחת מונית לגבול טאבה. אנחנו אוהבים את סיני, וסומכים על הבדואים שם, יש לנו שם חבר טוב שאירח אותנו במשך שנים רבות. קוראים לו מקבול. אני מתקשר אליו ומתייעץ איתו, והוא אומר לי שהוא יבוא לאסוף אותי מהשדה. ושהכול בטוח. ושיש כאן מלא ישראלים. אבל מדינת ישראל הוציאה אזהרת מסע למצרים. ובימים כאלה מטורפים הכול יכול לקרות. ומצד שני, אין לנו אף אחד שדואג לנו. אנחנו תקועים. נראה שגם בעוד שבועיים לא נצא מלונדון. ואנחנו לא יכולים יותר עם המרחק הזה, עם תחושת חוסר האונים, וחוסר הוודאות. אז אנחנו קונים טיסה מלונדון לשארם א־שיח'. ומקווים לטוב. וסומכים על מקבול המתוק. הוא ידאג לנו. כך אנחנו מאמינים.

בלילה האחרון שלנו בלונדון, אנחנו יוצאים לפאב שבו הכול התחיל. זה הפאב שאליו יצאנו בלילה הראשון של הטיול. שם, בלילה ההוא, גילינו שישראל תקפה באיראן. ומאז התהפכו עלינו החיים. אנחנו מתיישבים ומזמינים יין ורוד, ושותים ומקשקשים, ורוקדים קצת, וצוחקים ובוכים. ובשלב מסוים אנחנו יוצאים החוצה לעשן סיגריה. ואני כזה מבסוט, אני שמח לחזור הביתה, אז אני קצת שר כזה ברחוב, איפה שכל המעשנים, והיו שם לידנו שתי בנות חמודות, הן שמעו אותי שר וצחקו כזה, ודיברו איתנו קצת, ואנחנו קשקשנו איתן, וידענו, פשוט ידענו! שמתישהו יגיע הרגע הזה, שבו הן ישאלו מאיפה אנחנו, וקיווינו שזה לא יקרה, אבל בתוך כמה שניות אחת הבנות שאלה, וור אר יו פרום, ואנחנו שתקנו לרגע, ואמרנו לה "פרום יזראל", וחיכינו לפרצוף המאוכזב והמריר.

אבל פתאום הבנות חייכו! הן פרצו בצחוק ואמרו – אנחנו מאוקראינה! ואנחנו צחקנו צחוק עצוב, ואמרנו, וואו! אז רק אתן מבינות אותנו! והבנות צחקו – אתם במצב הרבה יותר טוב! למשפחות שלנו אין אפילו מקלטים! בכל לילה יש בקייב עוצר, אסור להסתובב ברחוב! מה אתם מתבכיינים. זו הייתה שיחה כל כך נעימה ומרגשת. עכשיו כשאני כותב על זה, זה נראה לי פתאום עגום ועצוב, אבל אז, באותו הלילה, הרגשנו שסוף־סוף מישהו מבין אותנו. כמה טוב לומר פרום יזראל ולא לחטוף בוקס של עוינות לפנים. לאוקראיניות קראו מרתה וליזי. והן בירכו אותנו, לפני שנפרדנו מהן – שנחזור הביתה לילדים שלנו בשלום. ושנזכה לנחת ולשקט ולשלווה. זה נשמע מצחיק, אבל במצבנו הנפשי הרעוע, המפגש ההוא העניק לנו כוחות. כולנו התרגשנו עד דמעות.

הטיסה למצרים עברה בשלום. בשרוול הכניסה למטוס, פגשנו קבוצה של ערבים ישראלים צעירים שנתקעו ביוון. גם הם חוזרים הביתה דרך מצרים. הם היו נחמדים ומצחיקים. אחד מהם ראה שאנחנו לחוצים, הוא חייך אלינו ואמר לנו, "אל תדאגו, אנחנו נשמור עליכם", הוא אמר את זה בצחוק, אבל ההתחייבות הזו הרגיעה אותי. רוב האנשים בעולם שוחרי טוב. כך אני מאמין.

איריס חיים רגילה לדבר על ישראל, על יותם ועל הסיפור הבלתי נתפס שלו. אבל אני לא שואל אותה על זה. אנחנו מתגלגלים לשיחה אישית על זוגיות ואהבה. וכך בתוך המלחמה, במרכז לונדון, לרגע אחד זכינו לשיחה פשוטה ויפה וצלולה

הטיסה משארם נחתה בלילה. מוחמד, הנהג הבדואי, שעובד עם מקבול, חיכה לנו בסבלנות מחוץ לשדה, ולקח אותנו לטאבה. לנסיעה הצטרפו שני רופאים בכירים שפגשנו במטוס. הם היו צריכים לחזור לישראל דרך מצרים, כדי לטפל בחולים. וכמונו, החליטו לחזור דרך הגבול המצרי. הנסיעה הייתה מפחידה, אני לא אשקר. אבל חלפה במהירות ובנעימים. כשהגענו למעבר הגבול הרגשתי שירדה לי אבן מהלב. כבר ממש יכולתי לדמיין את עצמי מועך את הלחיים השמנמנות של רוני. עוד מעט אני בא, רוני. עוד כמה שעות אבא בא. תכף נעבור את הגבול לאילת. אחר כך ניסע לתל אביב. אחר כך ניסע לגליל העליון. שם הילדים שלי נמצאים. איזה מסע מטורף. אני בכלל נסעתי לאנגליה. איך ייתכן שאני אומר שלום לשוטר מצרי.

באחת בלילה יצאנו החוצה, שמחים ומאושרים, בצד הישראלי. האוויר היה מהביל ויבש ומרגש וציוני. ואני, מרוב התלהבות, התכופפתי על ברכיי, נישקתי את המדרכה המלוחה והמלוכלכת, ובירכתי בשם ובמלכות - ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כמה טוב להיות בבית. איי אם פרום יזראל. זה הסיפור שלי. אני ישראלי.