לקראת השנה החדשה: דברים שלמדתי מפסיכולוג אמריקני ומאיריס חיים

הפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון פיתח בספרו "ילדות וחברה" את תיאוריית השלבים, המתארת את מהלך החיים – מינקות ועד שֵׂיבה – כסדרה בת שמונה שלבים, שבכל אחד מהם ניצב האדם בפני קונפליקט מרכזי.

בשלב הראשון של חיי האדם, האתגר המרכזי הניצב בפניו הוא אֵמון לעומת חשדנות. בשני, אוטונומיה לעומת בושה. בשלישי, יוזמה לעומת אשמה. ברביעי, יצרנות־חריצות לעומת רגשי נחיתות. בחמישי, המקביל לגיל ההתבגרות, הקונפליקט המרכזי הוא עיצוב הזהות. זהו שלב הביניים החשוב בהתפתחות האנושית, והפתח לשלבי ההמשך ולאפשרות ליצור אינטימיות זוגית ואינטראקציה בריאה ללא חשש מאיבוד זהות אישית ומהיבלעות. בשלב השישי הקונפליקט המרכזי הוא אינטימיות לעומת בדידות, ובשלב השביעי – פוריות לעומת קיפאון.

בשלב השמיני והאחרון, שלב "אחדות האני", הקונפליקט המרכזי הוא שלמות לעומת ייאוש. בשלב זה נתון האדם בהתבוננות רטרוספקטיבית על התחנות הקודמות שעבר בהן, על חייו כולם. זהו שלב הסיכום, ניסיון להשלים עם החיים שהיו, מתוך הבנה עמוקה שלהם וקבלת ההיסטוריה האישית על עליותיה ומורדותיה. כאשר אדם שרוי בהשלמה עם חייו הוא גם שלם עם סיומם, עם המוות הקרב. ואולם כאשר אין בו השלמה, כאשר המאבק התמידי ותחושות התסכול, ההחמצה והחרטה נמשכות ללא הפסק – הוא יעמוד חרד נוכח המוות ויתקשה להשלים עם בואו הבלתי־נמנע.

כל שלב בסכמת התפתחות זו מבוסס על כלל שלבי ההתפתחות שקדמו לו. לדוגמה, השלב הראשון של מעגל החיים מכונן בהכרח גם את השלב האחרון. האמון שהתינוק נדרש אליו בראשית חייו כלפי אימו הוא האמון שיזדקק לו באחריתו ביחס לעצמו, ורכיב זה אף יעניק לו ביטחון לאורך מסע חייו ושלל תחנותיו.

העולם הטוב ביותר

ניתן להסתכל על השנה כולה כמסע חיים מרוכז המכיל אף הוא את שמונת השלבים הללו. ראשיתה בשאלת האמון: האם אני נכנס לשנה זו מתוך אמון בעצמי, באנשים שסביבי, בעולם המקיף אותי, בא־לוהים? האם אני נכון לחיות את חיי מתוך השלמה פנימית והתמסרות? האם אני מוכן לכרות איתם ברית של שותפות עמוקה, או שמא תנועת הבסיס שלי היא חשד ואני בא אליהם מתוך התנגדות עמוקה? ומי גובר בתוכי ברגע ההכרעה: התם שבי, או דווקא החכם שלעולם אינו יכול למצוא סיפוק בעמלו?

גם אחריתה נעוצה בשאלת האמון – בשנה שחלפה, בתקופת החיים שעברה, בבחירות שבחרתי בזמן הזה, ובכלל אירועי חיי. חלקם היו נראים לי בשעתם כאקראיים וכעת הם דומים כדווקאיים; ואילו אחרים נדמו לי בזמנם כדווקאיים וכעת נראים לי אקראיים. אין אף אחד מחוץ לי שבכוחו לגַבּות את הכרעותיי. אין הדבר תלוי אלא בי: האם אבחר בחיי, האם ארצה בשנה החולפת, האם אגיע להשלמה פנימית, או שמא אעדיף להאשים ולהתמרמר גם לקראת הסוף?

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ / הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ / הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה / מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית / הַבְּרִיאָה / בְּרָא אֶת עַצְמְךָ / זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר / הַיְּחִידִי / שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא (יונה וולך, מופע, עמ' 32).

מילות השיר הזה מדויקות אך זוקקות עבודה: להסכים שהחיים שחייתי אלו אכן חיי, להסכים להבין אותם, "הבט אחורה בהבנה". להשלים. להודות שלא רק שהחיים האלו היו הוורסיה הטובה ביותר של חיי, אלא שהם היו הוורסיה היחידה. "זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר/ הַיְּחִידִי/ שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא". אין ורסיה דמיונית אחרת, ולוּ הייתה – הרי שלא הייתי אני. כי "הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ/ הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ".

לא פעם אנו נוטים לטינה, לטענות: מדוע כך היה הגורל שלי? מדוע באופן זה התנהלו חיי? הלוא תכננתי עלילה אחרת לגמרי! וההתקוממות מלחשת ואינה מניחה, והולכים ועולים בנו אדי הקורבנוּת, והדין הפנימי הולך ומתהדק על הלב. וכאן נקודת ההכרעה, הבחירה: כיצד אחליט לספר את חיי לעצמי?

אכן, העובדות לא תמיד היו בידי, אבל הפרשנות לאותן עובדות תמיד בידי ועודנה מסורה לי. הפרשנות היא נקודת האמונה של האדם, המוכנוּת לראות את כלל מאורעות חייו כעלילה אחת, שכך ולא אחרת הייתה צריכה להתגלגל. בדרך זו ממיר האדם את הנהגת המשפט הפנימית ביחס לעצמו בהנהגת הייחוד, במציאת סיפור־על החורז אותם. בעומקה, המוכנוּת לעשות זאת היא מוכנות לתת לָאלוהי להיכנס לחיי, לדעת שאחרי כל מעשיי והשתדלותי, הוא יתברך עשה לי כל צורכי. משמעותה של אמונתי מתבטאת אפוא באמון העמוק שכך חיי היו צריכים להיות.

אין הדבר תלוי אלא בי

בהקשר הזה למדתי שיעור חשוב מאוד מאיריס חיים.

בנה של איריס, יותם, מוזיקאי מחונן, נחטף בטבח שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר, מקיבוץ כפר־עזה, במתקפת המחבלים הרצחנית על יישובי העוטף. במשך 65 ימים שרד יותם בשבי חמאס ואף הצליח להימלט משוביו, יחד עם שני חבריו. אך בעקבות טעות נוראה בזיהויָם נורו שלושת החטופים על ידי חיילי צה"ל ונהרגו. לאיריס היו כל הסיבות שבעולם לצעוק כנגד הצבא שזיהה בטעות את יותם כתום־השיער וכחול־העיניים כמחבל, אולם היא העדיפה לראות את בנה כפרטיזן גיבור והתגלתה כמוֹרה גדולה ורבת השראה.

איריס לימדה – ועם שלם הקשיב בשקיקה למוצא פיה – שגם במצבים הנוראים ביותר, האדם בוחר איזו פרשנות להעניק לאירועים העוברים עליו. כך התבטאה בשיחה שמסרה לפני שנה בשכונה שבה אני מתגורר. ואני, שלא הייתי יכול לתת ליהלומים היוצאים מפיה להתגלגל, ניסיתי לאסוף ולכתוב אותם לעצמי תוך כדי דיבורה:

יש לאדם יכולת בחירה. לבחור שגם במקום הכי גרוע אפשר לראות את הטוב. אני עובדת להיות במקום שמֵרִים אותי ולא במקום שמפיל אותי. אני מסרבת לדברים שיורידו אותי. כי אף אחד לא יעשה לנו את העבודה. איך לראות טוב כשקשה? להאמין זאת פעולה יזומה. להתאמן על הטוב הזה שבי, שבנו, שבעם הזה.

כל אחד מאיתנו יכול לספר את הסיפור שלו כפי שהוא יחליט לספר אותו.

נכון, אנחנו לא יכולים לשלוט במה שיקרה לנו בחיים, אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שיקרה לנו. זה תלוי בך, אתה בוחר איך ייראו חייך. הכול תלוי בך ורק בך. אתה יכול לכעוס ולהאשים, לחוש שאין לך שליטה, אבל אתה גם יכול לצאת מהמקום הכועס והמאשים, כי כשאתה בכעס הוא לא משפיע טוב. הוא מוריד.

התאמצתי מאוד שיותם יחזור, נסעתי לשם כך בכל העולם. אבל זה לא קרה. יותם חזר לא כפי שציפינו. למדתי שהתוצאה לא תמיד קשורה לרצון ולמאמץ. כשיודעים את זה, זה מאפשר לשחרר קצת לחץ ולוותר על השליטה.

הבן שלי נחטף, אבל השאלה היא אם אני מתמוטטת או שיש לי עוד אפשרויות – לראות את יופי העולם, את הפלא של עם ישראל. לכן אומרים בשבעה "המקום ינחם אתכם". הכוונה היא למקום שאני עושה בתוכי לנחם את עצמי. רק אני אוכל לנחם את עצמי.

את תודעת החיים הזו, הוסיפה וציינה איריס, היא למדה מספרה של ניצולת השואה היהודייה־הונגרית אדית אגר, "הבחירה". בספרה מלמדת אגר שסבל הוא אומנם חלק בלתי נמנע מהקיום האנושי, אך השאלה המכריעה היא כיצד אנו מגיבים ומתייחסים אליו. "קורבנוּת היא עניין של בחירה", שבה ומדגישה אגר, ובעקבותיה איריס חיים.

ההמונים שנכחו בשיחתה של איריס ביקשו לשוחח איתה ונעמדו בטור ארוך ומייחל, ואני יצאתי אל האוויר האלולי הקריר וידעתי שזמן רב חיכיתי לשיחה הזו, למילים הפשוטות שלא ויתרו על נקודת הבסיס של האמון, שדרשו לזכור כי אין הדבר תלוי אלא בי. "אף אחד מחוץ לכם לא יעשה לכם את העבודה הזאת", חזרו אליי שוב ושוב המילים הפשוטות והנוקבות, והמשיכו ללוות אותי עוד זמן רב.

הלב והמעיין

אלול הוא השלב האחרון בשמונת השלבים הנזכרים של אריקסון. זהו השלב של המבט לאחור, המוכנוּת לקבל את החיים כפי שהיו השנה, תוך תרגול הפרידה מהם.

הדין הניצב לפתחנו הוא הרגע שבו מפלחת את הלב הידיעה שהשנה תמה. מה שנעשה נעשה, מה שהושלם הושלם, ומה שהוחמץ הוחמץ. אלא שהסיום הזה, שיש בו אלמנט של מוות, עשוי להביא עימו גם התעוררות אדירה. אפשר להתמלא מולו באימה, אבל אפשר גם להבחין בנקודת החיים העמוקה המתחדשת מתוכו ולהתמלא כלפיה בהשתוקקות ובשירים נפלאים; להיות שותף לנטילת הרשות ההדדית המתקיימת בין השנה שעברה לשנה הבאה.

בכל שנה בשלהי אלול עובר בי רטט למקרא המילים הברסלביות הללו, שכתב תלמידו של ר' נתן מנמירוב, ר' נחמן מטשערין:

כשיגיע היום להיות נגמר ונפסק, אז צריך האדם להתעורר בהתעוררות גדול ולהזכיר את עצמו איך שהלב והמעין, שעל ידם עיקר קיום העולם, מתחילין ליטול רשות זה מזה ואומרים חידות ושירים נפלאים זה לזה באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד. בכן צריך גם הוא להשתתף עצמו עמהם, ולהתעורר אז בהשתוקקות וכיסופין לה' יתברך, ולהתפלל בדביקות גדול.

כי הבריאה של היום הזה כבר נגמר ונפסק, ומי יודע מה יֵלד יום. וכן אחר כך צריך להכין עצמו לקבל קדושת הבריאה החדשה של היום, ולהזכיר את עצמו היטב שכל יום ויום כשהוא הולך ממקום שבא משם אז הוא הולך בחידות ושירים נפלאים מאד...

וממילא מובן מזה בפרט כשמגיע השנה להיות נגמרת ונפסקת, היינו בחודש האחרון של השנה הוא חודש אלול, שאז הם ימי רצון וכיסופים דקדושה, בוודאי צריך להזכיר את עצמו בכל הנ"ל... כמו שנאמר "זה היום תחילת מעשיך".

דברים אלו נשענים על "מעשה משבעת הקבצנים", המעשה האחרון מתוך י"ג המעשיות שסיפר ר' נחמן מברסלב באחרית ימיו הקצרים, ועל סיפור הלב והמעיין שמופיע בדברי הקבצן השלישי. הלב הוא האנרגיה והתשוקה של כל דבר; המעיין הוא מקורן, נקודת הראשית של כל להט. הלב נכסף אל המעיין, הריבוי מבקש את האחד. אבל הלב איננו יכול להתקרב למעיין. אילו יתקרב – לא יהיה יותר לב, משום שהוא ייבָּלַע באחת במעיין. מה שנותר ללב ולמעיין הוא להשתוקק זה לזה. כך האדם, שהוא לב העולם, כוסף אל המעיין, מקורו הא־לוהי; מה שנותר לו זה להתגעגע, לרצות להתקרב, ולדעת שלעולם לא יעלה בידו הדבר במלואו. אילו יעלה בידו, הוא יתמוסס מיידית; יהיה זה רגע מותו. רק ברגע מותו, מלמד ספר הזוהר, אכן תינתן לו הרשות לראות את הא־לוהי, להיבלע בו (זוהר א, ריח, ע"ב).

כשהיום תם לגווע, הלב והמעיין נפרדים זה מזה בשירים וניגונים נפלאים. האדם נפרד מהשנה. היא נאספת אל מקורה הא־לוהי, וגם בו מופיע לא פעם רצון להיאסף עימה. אבל יחד עם החידלון המנשֵׁב בו, הוא יודע שאם חלילה ייאסף – הרי שבכך יסתיימו הגעגועים. לא רק הלב יסתיים כביכול, גם המעיין יחדל מלנבוע. הידיעה הזו מאפשרת להיפרד מתוך השלמה, מתוך תום. אכן, השנה הזאת מילאה תפקיד וחרצה בנו את חריציה, אך כעת היא ממשיכה הלאה, הולכת להיחקק בנצח, ואנו משחררים אותה לדרכה.

פתקא טבא

כיצד ניתן להיפרד מתוך השְׁלמה? לרעייתי ולי יש מנהג שחרור קטן בכל סיום שנה. יום או יומיים לפני ראש השנה אנחנו משתדלים לצאת אל יפי הטבע, טובלים בשאריות הירוק, עוצרים למנוחה תחת אחד העצים וכותבים כמה פתקים של "חקר מוקיר" בעקבות השנה האחרונה:

• רגע של טוב אישי שזכינו לו השנה.

• רגע של טוב זוגי שזכינו בו השנה.

• רגע של טוב משפחתי.

• רגע של טוב קהילתי.

• רגע של טוב לאומי.

• רגע של טוב אוניברסלי.

אנחנו מתבוננים ברגעים הללו ומודים עליהם. ההליכה בעולם מתוך הכרה בטוב והודיה עליו איננה פשוטה כלל ועיקר. החיים נדמים לנו לרוב כמובנים מאליהם, כמוכרחים. איננו מזהים בהם כוונת מכוון. נוכחותו של הקב"ה נעלמת מאיתנו.

דווקא ההבנה כי הכול סביבי בר־חלוף – הן אני וקרוביי, הן מצבור החוויות והחפצים שצברתי – מאפשרת שחרור מתחושת ההיבריס העשויה להתלוות למובן מאליו. השחרור הזה מייצר תנועת הודיה. "על כל נשימה ונשימה שהוא נושם צריך לקלס לבורא" (בראשית רבה, יד, ט). הטוב הממשי שבחיי אינו מובן מאליו. אני מודה על הנשימה, על האוויר, על הטבע הסובב, על בני משפחתי וחבריי, על האהבה וידידות האמת, על הטוב שבעצם הקיום שלי, על הטוב שהוא מעבר לכל שאלות וטרדות היומיום. ההודאה עצמה מתחוורת כקשר העמוק שלי כנברא אל הבורא.

הרב שג"ר העמיק באתגר ההודאה ובזיהוי הכרת התודה עם האמונה:

לרוב אנו חוששים להימצא במצב שלם של הכרת הטוב. אנו מתקשים לכרוע ברך ולהודות על מציאות חיינו, מפני שאנו מפחדים ללכת עד הסוף. במקום להודות אנו אומרים לעצמנו: אוי, עדיין לא טוב, יכול להיות טוב יותר. היכולת לזרוק את עצמנו, להשתחרר, לכרוע ברך בפני השגחתו של הבורא, היא הכרת התודה, והיא בעצם האמונה. זוהי תנועה ראשונית: ללכת ולהתמסר. שום גורם חיצוני אינו יכול להניע את האדם לעשות תנועה זו; ההודאה אינה תלויה בהכרח בהצלחה כזו או אחרת בחיי האדם. אכן, יש משהו מפחיד בהתמסרות כזאת... צריך להתחיל, וכאשר נמצאים כבר בפנים, הפחד נמוג (שיעורים על ליקוטי מוהר"ן ב, עמ' 380).

רעייתי ואני איננו מסתפקים בציון הרגעים מלאי הטוב. במנהג שחרור השנה שלנו אנו מבקשים להעלות על הכתב גם רגעים של אתגר או קושי שחווינו בשנה הזו – והלא אין שנה שאין בה מזה ומזה. אנחנו קוראים זה לזו את הפתקים, פתקי הטוב ופתקי הקושי והכאב, נזכרים ברגעים הללו, מודים על שהיה, מכניסים את הפתקים לשקית ולאחר מכן משליכים אותה לפח. כך אנחנו מאפשרים לעצמנו להיפרד מרגעי הפסגה, כמו גם הקריסה, שעברו עלינו השנה.

מחר כל אחד מאיתנו יקבל את הגילוי החדש, את השנה החדשה. איש לא יעלה איתנו. כל אחד מאיתנו יהיה לבדו, כמו משה העולה לקבל את הלוחות על ההר, הולך להקביל את פני השנה החדשה.

נבקש בכל לב שתהא שנה של ברכה וגאולה. שנה של שיבת חטופינו וניצחון על אויבינו. שנה של חסד, רחמים והארת פנים.

מתוך הספר החדש "זכרנו לחיים: עיוני דעת ולב לראש השנה ולימי הסליחה והרחמים", בהוצאת ידיעות ספרים