תקופת החגים בישראל נוגעת בדיוק בנקודות הרגישות של הלב. המשפחה מתכנסת, השולחן מתמלא, הילדים מתרוצצים. בבית הכנסת יתקיימו הקפות עם ספרי התורה, שירה וריקודים, שיודגשו ביתר שאת השנה. אבל עבור מי שעבר גירושין, דווקא הימים האלה עלולים להיות קשים במיוחד - לא בגלל המריבות מהעבר, אלא בגלל מה שנשאר אחריהן: חלל. לא רק לבד מול שולחן ערוך, אלא גם לבד מול תמונה ישנה, התמונה של ה-“לפני”: לפני שהיו שני בתים, לפני שהשבתות חולקו, לפני שהילדים שאלו איפה הם עושים את החג השנה.

דווקא החג, שמסמל בעיני רבים את הבית והמשפחה, מזכיר ללא מעט גרושים עד כמה מושג זה השתנה עבורם. כשכולם נפגשים סביב שולחן החג, עולה השאלה: מה קרה לבית שלי?. גם אם הגירושים התקיימו ברוח מכבדת או אפילו קיימת זוגיות חדשה, הבית הסמלי שאבד ממשיך להדהד. ברגעים שבהם השכנים עושים מנגל במרפסת או המשפחה המורחבת מעלה תמונות משותפות, מתחדדת התחושה של פער בין מה ש"היה אמור להיות" לבין מה שיש. 

בתוך המורכבות הזו מתעוררת גם תערובת של רגשות - געגוע, אכזבה, ולעיתים גם תחושת אשמה: געגוע למהות המשפחתית עצמה שכללה טקסים משפחתיים קטנים שהיו לנו, צחוקים משותפים או השירים שהיינו רגילים לשיר יחד; אכזבה על מה שלא הצלחנו להחזיק שלם למרות שכל-כך ניסינו; ולעיתים חוויית אשמה על מה שהילדים שחוו, על מה שלא הצלחנו להעניק, על הדרך שבה דברים נאמרו או נעשו. 

אז מה באמת יכול לעזור לנו לעבור את החג בצורה רגועה ושלמה יותר?
השלב הראשון הוא יצירת מסגרת שמחזירה תחושת יציבות. כדאי להתחיל בטקס קטן משלכם -  מאכל שאתם מכינים במיוחד לחג, נר שאתם מדליקים עם מחשבה טובה, או שיר קבוע שמלווה את הערב. טקס כזה אינו רק סמל. הוא יוצר רצף, שומר על תחושת בית ומעניק עוגן רגשי בתוך השינויים שהחיים הביאו איתם. 

תכנון מראש הוא מפתח נוסף לשקט נפשי. החלטה מודעת איך ייראה ערב החג והימים שאחריו - להזמין חברים או קרובים לארוחה מצומצמת, להתארח אצל חברה טובה, לקבוע טיול קטן ליום למחרת, או להצטרף להתנדבות בקהילה – אלו מונעים מתחושת "הלבד" להפוך לריקנות ובדידות. הידיעה שיש למה לצפות, משנה את האנרגיה כולה.

לצד העשייה הפרקטית, חשוב גם לעצב גבולות פנימיים: לדעת מראש מה לא עושה לי טוב, לבחור לאילו שיחות לא להיגרר, ולתת מקום לרגעים שקטים באמצע ההמולה, כמו הליכה קצרה, נשימה מודעת או זמן בו אתם צוללים לספר על הספה עם כוס קפה. גם “עוגן” פנימי אחד יכול להספיק כדי להעניק לנו את התחושה שיש קרקע מתחת לרגליים.

כשאנחנו מצליחים לארגן את המרחב החיצוני והפנימי שלנו כך, נפתחת האפשרות לשלב הבא - השינוי התודעתי. החגים יכולים להפוך ממוקד כאב למרחב של יצירה. במקום לשאול “מה איבדתי”, אפשר להתחיל לשאול “מה אני רוצה לבנות עכשיו?”. יש מי שמוצאים משמעות באירוח, אחרים בלמידה, ויש מי שבוחרים פשוט לנוח. השורה התחתונה זהה: אנחנו מפסיקים למדוד את עצמנו לפי הצורה שהייתה פעם, ומתחילים לחפש את המשמעות שבתוך הצורה החדשה. כאן מתרחשת תנועה עמוקה יותר - מההתמודדות אל בחירה. לא עוד ניסיון “לשרוד את החג”, אלא הזמנה להגדיר אותו מחדש. לא כהמשך של מה שהיה, אלא כצעד אל דרך אחרת. זו כבר לא רק שאלה של מי יהיה השנה סביב השולחן, אלא של 'מי אנחנו רוצים להיות סביבו?'.

ואולי זה לב העניין כולו: להבין שהחגים אינם רק מבחן לבדידות, אלא גם הזמנה לשינוי תודעתי - מעבר מנרטיב קודם של “משפחה שלמה” אל הגדרה מחדש של מושג השלמות עבורנו. לפעמים, דווקא כשהשקט נוחת, מתגלה שגם אם משהו נשבר, נשאר גם מרחב חדש לנשימה. השלמות החדשה נבנית מבחירות קטנות המעניקות משמעות במקום הרגל והתכווננות למה שיש כאן ועכשיו, ולא למה שהיה לנו פעם. 

תקופת החגים היא ראי והיא יכולה לשקף לנו לא רק מה חסר, אלא גם מה נולד. את הכוחות שנוצרו מתוך הפירוק, את היכולת להיבנות מחדש, ואת האפשרות לחוש שייכות גם בצורות שלא הכרנו. גירושין אינם סוף של סיפור משפחתי, אלא שינוי של הצורה שבה הוא מסופר. מי שבוחר לראות זאת, מגלה שהחגים יכולים לחזור להיות זמן של חיבור - אולי לא בצורתו מפעם, אלא כפי הצורה שנעניק לו היום.