משפחה שכזאת: איך מתמודדים עם הערות בשולחן החג

החגים בישראל הם זמן של מפגש משפחתי אינטנסיבי: שולחנות מלאים, ילדים מתרוצצים, סיפורים נוסטלגיים ובדיחות ידועות מראש. במשפחות מסוימות נזרקות מדי פעם גם הערות ציניות או ביקורת סמויה, דבר שעלול לעורר רגישות בעיקר בקרב כלה או חתן שהם לא מהמשפחה המיידית. היא יכולה להגיע בצורת שאלה מתעניינת - "נו, מתי תביאו עוד ילד?", בהערה עטופה בדאגה - "הילד נראה רזה מדי, את בטוחה שהוא אוכל טוב?", ולעיתים אפילו בעקיצה ישירה: "כמעט לא באתם אלינו השנה, אולי שנה הבאה תבואו יותר". מבחוץ זה עשוי להיראות כמו שיחה משפחתית רגילה, אבל מי שנמצא במוקד ההערה חווה אותה לעיתים כפוגענית וביקורתית. דווקא בחגים, שבהם הציפייה היא לאווירה חגיגית, הערות כאלה מצליחות לערער את השקט ולגרום למתח.

כדי להתמודד עם הערות ביקורתיות שנזרקות לעברנו חשוב להבדיל בין מה שנאמר לבין האופן בו אנחנו מפרשים את הדברים. לעיתים מדובר בסבא מודאג, בחמות שרוצה להרגיש שייכת או באח שמבקש לדעת יותר. הבעיה נוצרת כשאנחנו מתרגמים את הדברים כהתערבות לא לגיטימית, כאילו נחצה קו אדום לתוך החיים שבחרנו לעצמנו. ברגע שהפרשנות הזו מופעלת, גם הערה קטנה יכולה להתקבל כהטלת ספק בזהות שלנו כיחיד או יחידה, כהורים, כזוג וכמשפחה עצמאית. 

החוויה הזו מתחדדת במיוחד כשהביקורת מופנית אל בן / בת הזוג שהצטרף למשפחה. במצבים כאלה, הערה שולית יכולה לעורר תחושה שהמעמד שלהם בה עדיין לא יציב, שהם ממשיכים לעמוד למבחן גם שנים אחרי שנישאו. עצם ההערה מחזירה אותם למקום של מי שצריך להצדיק את בחירותיו והחלטותיו – האישיות, החינוכיות או התעסוקתיות. במובן הזה ביקורת, ולו הקטנה ביותר, עשויה לנגוע בשאלה עמוקה ורגישה הרבה יותר – עד כמה יש לי כאן מקום? מה מידת השייכות שלי במשפחה של בעלי/ אשתי?

בנקודה הזו מתעוררת גם הציפייה להגנה. כאשר הביקורת מופנית למשל אל בת הזוג מצד משפחתו של בן הזוג, מצופה ממנו להיות זה שיסמן גבול. אם ההגנה הזו אינה מגיעה, או נראית חלשה מדי, נוצר פער רגשי. מבחינתו, שתיקה או תגובה רכה נועדו למנוע עימות מיותר; מבחינתה, תגובה זו עשויה להתפרש כהשארתה לבד במערכה. כאן שוב בולט הפער בין כוונה לבין פרשנות - פער שמדליק את המריבה ברכב בדרך חזרה הביתה, לא על עצם ההערה אלא על מה שלא נאמר, על ההגנה שלא ניתנה ברגע האמת. כך, במקום לחוש קרבה והנאה מהחג ומהמפגש המשפחתי, בני זוג רבים מוצאים את עצמם מתווכחים ביניהם: "איך לא אמרת כלום?", "למה תמיד את מגינה עליהם?". כעת, הקונפליקט כבר אינו מול המשפחה, אלא בתוך הזוגיות עצמה.

אז מה עושים?

1. שימו לב לגוף: לעיתים קרובות, אנחנו נכנסים לדריכות עוד לפני שענינו לשאלה שנזרקה לעברנו. הלב דופק מהר יותר, הגוף מתכווץ, והמחשבות כבר רצות קדימה אל הכעס והפגיעה. עצם ההכרה בסימנים הפיזיים האלו מאפשרת לנו לעצור לפני שאנחנו נסחפים לפרשנות או תגובה חדה מדי. אם נצליח לזהות בזמן אמת את איתותי העלבון שהגוף מסמן לנו, נוכל להשהות את התגובה וכך נרוויח שליטה מחודשת על הסיטואציה. אחר כך בשיחה יזומה עם בן או בת הזוג אפשר להחליט יחד איך נכון להגיב.

2. תגיעו להסכמות זוגיות מוקדמות: במקום להניח שבן הזוג יידע "באופן טבעי" מה לעשות, כדאי לדבר מראש על איך נכון לנו להגיב. יש זוגות שמעדיפים שעקרונית כל אחד יענה למשפחה שלו, אחרים דווקא בוחרים להגן בגלוי זה על זו. יש מי שמפתחים "משפט מפתח" שמסמן יחד את הגבול בעדינות. עצם קיומה של הסכמה שכזו מונע את תחושת הבדידות ומחזיר את תחושת השליטה והיחד למרחב הזוגי המשותף.

3. תעברו מהאשמה אל שיח רגשי: כאשר המריבה כבר פה, חשוב שהשיחה הזוגית לא תיתקע ברמת האשמות ("למה שתקת?") אלא תעלה לרמת הרגש: "נפגעתי כי הרגשתי לבד". המעבר הזה מאפשר להפוך חוויה טעונה להזדמנות להעמקת הקרבה. דרך שיתוף רגשי, בני הזוג מכירים טוב יותר את הפצעים והצרכים זה של זו, ומצליחים למצוא איזון בין הצורך בהגנה לבין הרצון לשמור על יציבות. כך הביקורת מבחוץ לא מטלטלת את המערכת, אלא מייצרת אפשרות ללמידה והתקדמות זוגית. 

החגים לא חייבים להיות מוקד של מתח מתמשך. אם נזהה את מקומה של הפרשנות נוכל לראות את הביקורת לא כהפניית חץ לעברנו, אלא הזדמנות להגדיר ולסרטט את הגבולות שנכונים לנו מול המשפחה המורחבת. ברגע שבני הזוג עומדים יחד ומבהירים ברגישות ובחכמה לעצמם ולסובבים מהי מידת המעורבות הלגיטימית, הם יוצרים לעצמם מרחב שמגדיר את הגבולות שהם זקוקים להם באופן שייטיב עם כל הצדדים ועם הזוגיות עצמה.