כולנו מכירים את הפער הזה: יצאנו לחופשה משפחתית כדי לנוח, ליהנות, לברוח קצת מהשגרה הלוחצת - אבל שוב אנחנו מוצאים את עצמנו מתווכחים על האריזות, עצבניים אחד על השני בדרך, או מותשים מהמריבה על איפה לעצור לאכול. במקום קלילות ושחרור, אנחנו נגררים שוב לאותם חיכוכים מוכרים ומתישים. למה זה קורה דווקא כשהכי רצינו להרגיש טוב יחד?
האתגר: תפקידים נוקשים
בכל מערכת זוגית, מתגבשת עם השנים חלוקת תפקידים. יש מי שתמיד אחראי על האריזות ומי ששוכח למלא דלק, מי שמארגן את סדר היום ומי שדואג לאווירה טובה ברכב. מעבר למטלות המעשיות, יש גם "תפקידים רגשיים": מי נוטה ליזום פיוס אחרי ריב, מי נתפס כ"דרמטי" ומי כ"מכיל", מי דואג לתכנן קדימה ומי זורם עם הרגע.
לתבניות האלו יש יתרון ברור: הן חוסכות מאיתנו בירורים מתישים בכל פעם מחדש. ברמה מודעת יותר או פחות, אנחנו יודעים מי מטפל במה וכך נוצרות תחושות סדר, ביטחון ובהירות הנובעות מעצם הידיעה שיש "מישהו אחראי". בנוסף, תפקידים קבועים נותנים מקום לביטוי חוזקות אישיות - מי שמדויק ואוהב סדר ייטיב לטפל בלוגיסטיקה, ומי שניחן בחוש הומור יקליל את האווירה. במובנים רבים, זו דרך טבעית לייעל את החיים המשותפים ולבנות יציבות ושגרה זורמת יותר.
אבל עם הזמן, מה שהיה פתרון יעיל הופך גם למלכודת: התפקידים נהיים נוקשים ומתחילים להגדיר אותנו ואת ההתנהגות שלנו, ואט-אט מגיע שלב שבו אנו מואסים בתפקיד שבחרנו או שנכנסנו אליו מבלי משים: נמאס לי להיות היחידה שמפייסת, נמאס לי להיות זה שתמיד סוחב את כל הלוגיסטיקה, נמאס לי להיתפס שוב ושוב כעצבנית או כקליל מדי. לעיתים הנוקשות התפיסתית היא כה גדולה שגם כאשר אחד הצדדים מנסה לעשות שינוי, הצד השני כבר לא מבחין בו. וכך, במקום להרגיש חופשיים ומלאי בחירה, אנחנו מוצאים את עצמנו כלואים בתוך "דמויות" קבועות שמייצרות חיכוכים חוזרים.
התפקידים הנוקשים פוגשים אותנו בשגרה השוטפת, אבל בחופשה המשפחתית הכל מתעצם: הצפיפות גדולה יותר, יש פחות מרחב להתרחק, השעות ארוכות, וגם הציפיות מהחופשה וזה מזו גבוהות מהרגיל. לכן דווקא שם, התפקידים הנוקשים הופכים לזירת חיכוך גדולה מהרגיל: למה תמיד הוא מתעכב? למה תמיד היא נלחצת? למה שוב אנחנו תקועים בלופ המוכר והמעצבן?
צילום: שאטרסטוק
חופשה כהזדמנות
העובדה שתפקידים הם נוקשים, לא אומרת שאנחנו לא יכולים לזוז מהם ובתוכם. דווקא החופשה, עם כל האינטנסיביות שלה, יכולה להפוך ל"מעבדה קטנה" לשינויים: מקום שבו אפשר לבחון מחדש את הדפוסים הקבועים, לשחק איתם אחרת ולגלות צדדים חדשים בעצמנו ובבן הזוג: אם בשגרה אני משאיר את האריזה לה, אולי הפעם אקח אחריות על זה בעצמי; אם אני רגילה להיות זו שנכנסת ללחץ בכל יציאה, אעשה מאמץ מודע להיכנס לווייב אחר; ואם הוא זה שתמיד מגיע באיחור, אולי הפעם יתכנן לצאת קצת קודם. שינויים קטנים כאלה לא מבטלים את כל הדפוסים, אבל הם שוברים את האוטומט ומכניסים רעננות לזוגיות.
רגע לפני סיום החופש, ריכזנו עבורכם כמה כלים מעשיים שיכולים לעזור:
- מודעות כצעד ראשון - עצרו רגע ושאלו את עצמכם: מהו התפקיד הקבוע שלי בחופשות? איפה הוא משרת אותנו, ואיפה הוא מייצר חיכוך?
- החלפת תפקידים - נסו להתנסות בהיפוך: מי שתמיד בלחץ – ינסה יום אחד לשחרר, ומי שתמיד מתעלם - ייקח אחריות. זו לא רק הזדמנות להפחית מריבות, אלא גם אפשרות לחוות את עצמכם אחרת.
- גמישות והומור - במקום להתבאס ש"זה תמיד אותו דבר אצלך", נסו להפוך טעויות או איחורים לבדיחה פנימית. היכולת לצחוק יחד על התפקידים מקטינה את הכוח שלהם.
- תהיו מציאותיים – המחשבה שחופש זה תמיד רק כיף, היא מחשבה מנותקת מהמציאות. המורכבויות והצרות באות אתנו לכל מקום. זה לא אומר שחופשה היא לא הזדמנות להתנתק, לנוח ולצבור חוויות משותפות מהנות, ובכל זאת, לא בטוח שכל רגע יהיה "מדהים" וזה בסדר גמור. חשוב ברגעי קושי, למצוא את הדרך לקחת אוויר, לא להחמיר את המצב. לזוז הצידה, להירגע ולראות איך מתניעים מחדש.
- זמן זוגי – נסו למצוא זמן למפגש זוגי גם בתוך חופשה משפחתית, רגעים שהם רק שלכם. זה יכול להיות בסוף יום, אבל אם תצליחו באמצע היום, זה יכול לתת כוחות להמשך. זה זמן טוב להיפגש, לראות מה שלומכם, להודות על דברים טובים שקרו במהלך היום ולתאם ציפיות ליום הבא. תזכרו שהקשר ביניכם הוא המפתח לבריאות הנפשית של ילדיכם, אז אל תזניחו.
- שחרור שליטה - גם אם שכחנו משהו, גם אם לא הכל מתוקתק – זה לא סוף העולם. חשוב להגיד לעצמכם וגם לילדים שבחופשה נדרשת גמישות ושלא כל הצרכים והרצונות יבואו לידי ביטוי, לא בטוח שנספיק כל מה שתכננו ורצינו. כדאי לקחת את זה בחשבון ולזכור שתמיד יהיו עוד חופשות ועוד הזדמנויות.
החופשה המשפחתית יכולה להיות מקור לעומס ומתח, אבל גם הזדמנות לרענן את מערכת היחסים. כשאנחנו מוכנים להשתחרר מהתפקידים הנוקשים שמנהלים אותנו ביומיום, מתפנה מקום לתחושת שותפות אמיתית, קלילות וחיבור. בסוף, לא היעד או הפעילויות יקבעו איך נזכור את החופשה, אלא הדרך שבה הצלחנו להיות יחד, ולגלות זה את זה ואת עצמנו – מחדש.