כשנעה מונוביץ' הגיעה ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, היא ידעה שהיא נכנסת לאחד ממוסדות האמנות והעיצוב המרכזיים בישראל. מה שהיא לא ידעה הוא שבשכבה שלה היא תהיה הדתייה היחידה. במקום להפוך את הפער הזה למכשול, היא הפכה אותו בהדרגה לשפה עיצובית.
מונוביץ', בת 26, גדלה בבית דתי־לאומי בשערי תקווה, במשפחה בת שישה אחים. המסלול שלה עבר דרך אולפנה, שירות לאומי בעמותת “אתגרים” ושנת לימוד במדרשה. הבחירה ללמוד בבצלאל, מוסד שמזוהה במידה רבה עם עולם תרבות חילוני, הייתה מבחינתה טבעית. “ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל זה ללמוד במוסד הכי טוב שיש בארץ”, היא אומרת. “זה לא מגביל אותי, ואני לא אמנע מעצמי ללמוד במוסד מסוים בגלל שאני דתייה”.
לדבריה, רוב הזמן השוני הדתי כלל לא היה נוכח באופן דרמטי. האווירה במחלקה הייתה מכבדת, והתוצרים בעיצוב תעשייתי אינם נושאים בהכרח אג'נדה דתית או פוליטית מובהקת. ובכל זאת, היו רגעים שבהם הפער צף. “הרגשתי שוני ברגעים מאוד מסוימים ולא דרמטיים”, היא מספרת. “למשל, כשיש הגשת עבודות ומביאים אוכל ככיבוד לאירוע, ואותו יום הוא בכלל צום י"ז בתמוז”.
גם במצבים כאלה, היא מדגישה, החוויה הייתה טובה. “ברגע שאני אומרת שאני צמה היום, יש הרבה קבלה ורצון להיות שותפים, לעזור, לתמוך ולכבד. לא הייתה לי חוויה לא טובה”.
אחת ההתמודדויות המורכבות יותר בלימודי עיצוב אינטנסיביים הייתה דווקא שמירת השבת. בשנה א', כשחבריה לספסל הלימודים ניצלו את סוף השבוע לעבודה על פרויקטים, היא נאלצה להניח את הכלים בצד. “כשאני שומרת שבת וכל החברים שלי עובדים במרץ, זה היה מלחיץ ומעסיק את המחשבות שלי בשבת”, היא אומרת. “פחדתי שלא אספיק או שלא אעמוד בקצב שלהם”.
צילום: רבקה ברוורמן
עם הזמן, מה שנראה בתחילה כחיסרון הפך בעיניה ליתרון. “היום אני יודעת להגיד שאני מסוגלת לעבוד קשה במהלך השבוע, ו־25 שעות של שבת מאפשרות לי מנוחה וכוחות להמשך השבוע. אני שמחה על השבת. החברים שלי אפילו מקנאים בי בזמן הזה שיש לי, שבו אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלקרוא ספר, לאכול טוב ולהיות עם חברים ומשפחה. זה גורם לי להיות מאוד ממוקדת בימי החול, וניהול הזמן שלי יעיל יותר”.
מונוביץ' אינה חובשת כיסוי ראש, משום שאינה נשואה, והיא גם לובשת מכנסיים, כך שבמבט ראשון לא תמיד מזהים שהיא דתייה. לדבריה, כשסיפרה על כך לחבריה החילונים ללימודים, רובם לא הופתעו. הם אמרו שחשו זאת בדרך הדיבור שלה ובאופי שלה.
היא עצמה מרגישה שהמפגש עם העולם החילוני לא החליש אותה, אלא חידד עבורה את המקום שממנו היא באה. “אני מרגישה שיש לי סנטר דתי וסביבה תומכת”, היא אומרת. “החשיפה הזו מאוד מפתחת אותי ומחזקת אצלי מה חשוב לי ועל מה אני לא מוכנה לוותר. בסוף זה העולם שלי והבית שבו גדלתי. אני מאמינה שאפשר ליצור יודאיקה עדכנית, עם ערך מוסף, ולחבר בין עולם העיצוב לבין הרקע שלי מהבית”.
מהשירות הלאומי לשולחן השבת
לעולם העיצוב הגיעה כמעט במקרה. אחרי השירות הלאומי היא טיילה בשביל ישראל, חזרה הביתה, ואז אביה סיפר לה ששמע ברדיו שלמחרת מתקיים היום הפתוח האחרון בבצלאל. הוא הציע לה ללכת, פשוט מפני שתמיד ראה בה אדם יצירתי.
כשהגיעה ליום הפתוח ונחשפה למחלקות השונות, מצאה קשר מפתיע בין עיצוב תעשייתי לבין מה שעשתה בשירות הלאומי בעמותת “אתגרים”, שם עסקה בהנגשת ספורט אתגרי לאנשים עם צרכים מיוחדים. “העיצוב התעשייתי זה מה שעשיתי בשירות”, היא אומרת. “לשפר משהו קיים ולהפוך אותו לטוב יותר ויפה יותר, או למצוא חוסר ולתת לו פתרון”.
כשהתקבלה ללימודים בתקופת הקורונה, תהליך הקבלה נעשה מרחוק. ראש המחלקה דאז, ספי חפץ, ביקש מהסטודנטים לספר על עצמם דרך תיק העבודות. בעצת אמה, מונוביץ' הכינה רשימה של הדברים שמאפיינים אותה. מתוך הרשימה הזו עלה שוב ושוב עולם השבת והיודאיקה — והוא המשיך ללוות אותה לאורך הלימודים עד שהפך לפרויקט הגמר שלה.
מאז 7 באוקטובר, חפצי יודאיקה מקבלים בבתים ישראליים נוכחות מחודשת ופרשנויות עיצוביות חדשות. פרויקט הגמר של מונוביץ' מתכתב עם המגמה הזו, אבל יוצא מנקודת מוצא אישית מאוד: מפגש עם הסבים והסבתות שלה, והבנה שהמסורת והכלים אינם קפואים בזמן. הם משתנים, מתרחבים וגדלים יחד עם האדם והמשפחה.
עוד כתבות בנושא
בפרויקט יצרה מונוביץ' סדרה של שלושה כלי יודאיקה מוכרים משולחן השבת, אך העניקה לכל אחד מהם רובד עיצובי ופונקציונלי חדש.
הראשון הוא כוס קידוש וצלוחית. הברכה “בורא פרי הגפן” אינה מופיעה ישירות על הכוס, אלא מודפסת על הצלוחית בכתב מראה שנראה תחילה כמו כתם מרוח. הכוס עצמה עשויה בגימור מראה, ורק כשהיא מונחת על הצלוחית ההשתקפות משלימה את הדימוי והכיתוב מופיע עליה. כך נוצר רגע קטן של הפתעה והידור בתוך טקס מוכר.
צילום: רבקה ברוורמן
האובייקט השני הוא מערכת פמוטים מודולרית, שנולדה מתוך מנהג משפחתי שמלווה אותה מאז בת המצווה: נערה מדליקה נר אחד, אחרי החתונה שניים, ובהמשך מתווסף נר עבור כל ילד. מונוביץ' עיצבה מערכת של פמוטי פורצלן שנוצרו בתבניות גבס ומורכבים מחלקים בגדלים שונים, כמו “לגו של פמוטים”. יחד הם יוצרים מעין טוטם משפחתי, שאפשר לפרק, להרכיב, להרחיב ולשנות לפי שלבי החיים.
האובייקט השלישי הוא קרש חלות, שמייצר חיבור פיזי בין הלחם למלח. בתוך הקרש משתלבת צלוחית מלח ייעודית, כך שהכלי אינו עומד לבדו, אלא נושא בתוכו חלק נוסף מהטקס של שולחן השבת.
מונוביץ', שלקחה חלק בתוכנית המצטיינים של בצלאל וכבר סיימה את שנתה הראשונה בתואר השני במסלול ישיר, שואפת להמשיך להתפתח בעולם העיצוב ולעבוד בסטודיו מקצועי. לדבריה, המחלקה נתנה לה את הביטחון לעסוק דווקא בעולם שממנו היא מגיעה, בלי להסתיר אותו ובלי לרכך אותו.
את פרויקט הגמר שלה יוכל הקהל לראות במסגרת תערוכת הבוגרים והבוגרות 2026 בבצלאל. התערוכה תתקיים בקמפוס בצלאל ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, ברחוב זמורה 1 בירושלים. אירוע הפתיחה יתקיים ביום שישי, 24 ביולי, בשעה 12:00, והתערוכה תינעל ביום חמישי, 6 באוגוסט, בשעה 22:00. שעות הפעילות: ימים ראשון עד חמישי, 12:00–22:00, ובימי שישי 12:00–17:00.
צילום: רבקה ברוורמן
השנה התערוכה גדולה וחגיגית במיוחד, משום שלצידה תוצג גם תערוכה לציון פתיחת חגיגות 120 שנה לבצלאל, באוצרות נשיא בצלאל פרופ' עדי שטרן ואילנית קונופני. בתערוכת הבוגרים יוצגו יותר מ־500 פרויקטי גמר ואלפי עבודות בתחומי האמנות, העיצוב והארכיטקטורה. העבודות נוגעות במגוון נושאים עכשוויים, מבינה מלאכותית, טכנולוגיה וקיימות ועד עיצוב חברתי, מלאכות מסורתיות, זהות, זיכרון, טראומה וריפוי.
בתוך המרחב הזה, הפרויקט של מונוביץ' מציע מבט אישי ועדין על כלי הבית היהודי. לא ניסיון לשמר אותם כפי שהיו, ולא לפרק אותם עד שלא יישאר מהם דבר, אלא להחזיר אותם אל השולחן כשהם מוכרים וזרים באותו הזמן — בדיוק כמו מסורת שממשיכה לחיות.
עוד כתבות בנושא
