מעצב סיכת החטופים מעדיף היום ליצור דגמים של ישראל

שעת בוקר לא מאוד מוקדמת. שני עובדים רכונים על שולחנות העבודה, בין מדפסות תלת־ממד לקופסאות פלסטיק עמוסות דבק מסוגים שונים, לוחות מחומרים שונים וחלקיקים קטנים שיהיו בעתיד מרזב או מדחס של מזגן על אחד מהבניינים המיניאטוריים שכהן בונה. "עוד מעט יגיעו שאר העובדים", מסביר כהן כשאנחנו מתיישבים במטבחון הסטודיו שלו. "רוב העבודה פה כוללת ייצור בניינים מיניאטוריים. זה הלחם שלנו. אנשים מזמינים את הבניין שגדלו בו, או את הבית של סבתא, או את הבית שהילדים נולדו בו, ולכל אחד יש סיפור אישי משלו. אנחנו מצלמים את הבית מכל הכיוונים כדי לא לפספס שום פרט, ולפי הצילום בונים בית קטן".

מלבד הבניינים המוקטנים והמפורטים שכהן מייצר בסטודיו, הוא גם בונה מיניאטורות מהיומיום הישראלי. "דוכני פיס קטנים, פחי זבל, סוכות מציל, כל מיני כאלה".

ראיתי שיש גם אלטע־זאכען.

"זה חדש, עשיתי אותו בשביל 'צבע טרי' (יריד עיצוב ואמנות שמתקיים בכל שנה בתל־אביב, יט"ס). זה התחיל מרעיון שניסיתי לעשות, לייצר קולקציה של צעצועי עץ לילדים, עם מונית שירות ואוטו גלידה ואלטע־זאכען ומכת"זית וכל כלי הרכב שיש לנו בארץ. מצאתי יצרן צעצועי עץ בסין שידע לחקות את העיצובים שלי, אבל השילוּח לישראל בתקופת המלחמה היה בעייתי, וזה הרס לי את הפרויקט. החלטתי בכל זאת לעשות את זה בתנאים שיש לי פה. ליריד בשנה שעבר הכנתי ואן של ברסלברים. הכנתי שמונה כאלה, העליתי לרשת, ובערב שלפני הפתיחה הם נגמרו, אז אפילו לא הצגתי אותם לקהל הרחב. השנה הכנתי את האלטע־זאכען ובשיא טיפשותי שוב פרסמתי לפני היריד. כולם הוזמנו דרך האתר, השארתי אחד לתצוגה בתערוכה".

מדהים.

"כן, אלה השטויות שאני מתעסק בהן", הוא מודה בחיוך. "לקראת היריד יצרתי גם את סיכות הגרעינים השחורים, 'סיכות מונדיאל' אני קורא להן. הדפסתי במדפסת תל־ממד את הצורה של הגרעין, ובמכחול הוספתי שלושה פסים שחורים".

הוא עוצר לרגע כדי לחפש גרעין ולהראות לי, אבל אז נזכר שאין לו כלום בסטודיו משום שכל המוצרים נמצאים ביריד צבע טרי. "סיכות הגרעין האלו הן אולי המוצר הכי קרוב לעיצוב תעשייתי שאני עושה פה בסטודיו, כי זה בייצור המוני, אבל לרוב אני מייצר סדרות מאוד קטנות, שנוטות יותר לכיוון האמנות".

מה הקטע של אנשים עם מיניאטורות ודברים קטנים?

"כל שינוי ומשחק בקנה המידה מושך את העין. לפעמים מגדילים ולפעמים מקטינים. זה משהו ששמתי לב אליו בדיעבד, לא ידעתי אותו מראש. יש לי פה צבע אדום שהגדלתי לאיזו תערוכה", הוא מצביע על הקיר מאחוריי כדי להפנות את תשומת ליבי לצבע קריאון ענק ואדום. "פה יש גם משחק עם המושג צבע אדום, שלא עובר חלק לאנשים פה. הגדלתי את הצבע האדום ופתאום שמים לב אליו יותר. אבל בהגדלה זו לא חוכמה, כי זה מיד תופס את העין. בהקטנה אנשים ממש מתקרבים, מתכופפים, ומנסים לשים לב להרבה מאוד פרטים. כשאת הולכת ברחוב ורואה פח זבל, את מתעלמת ממנו. את אפילו לא שמה לב שיש דוכני פיס ברחוב. אנחנו עוברים לידם ולא רואים אותם. זה חלק מהיומיום שלנו, אנחנו לפעמים אפילו מתביישים בדברים האלו.

"דוכני הפיס נורא מכוערים לדעתי, אנחנו לא רוצים אותם באמצע הרחוב. דרך אגב, לאחרונה התחילו להחליף אותם בדוכנים חדשים כאלה, נקיים ועגולים, אבל הפיס הזה, שאני חושב שהוא מכוער, הפך לאייקון ישראלי. הצורה, הצבעים, הכתום והכחול. אני מתבאס שמחליפים אותם, אז אני מקטין אותם, שם בתוך בועת זכוכית, ואז נוצרת מעין זכוכית מגדלת על השגרה שלנו. אלה הדברים שאני הכי אוהב לעשות".

"בשביל בניינים עם שפריץ הייתי מדביק נייר זכוכית ואז צובע בספריי. הייתי מאלתר. אף אחד לא בונה ככה מיניאטורות. בשביל המזגנים הייתי חותך מחק לבן, דודי השמש היו מצינוריות של דבק חם. היום הכול מודפס כמובן"

הוא מצביע על מדף אחר: "שם יש טרמפיאדה מקריית־מלאכי. צילמתי, הקטנתי ושמתי בתוך בועת זכוכית, ופתאום אנשים אומרים 'וואו, זאת הילדות שלי'. זה מעורר באנשים זיכרונות. ייצרתי גם סדרה של מקלטים ופילבוקס ועמדת שמירה. כל מה שיש לרחוב שלנו להציע - אני שם עליו את היד.

"בגדול, אני מכוון להומור. הרבה הומור. זה מה שמניע אותי. וגם כסף כמובן. יש מודלים שהכנתי ולא נמכרו אז אני לא מייצר אותם יותר, אף על פי שאני אוהב אותם. אני ממשיך רק עם מה שנמכר, ותמיד מחפש את הבדיחות החדשות, כי אחת המטרות שלי היא להצחיק ואני לא רוצה להיות כמו הדוד הזה שמספר את אותה הבדיחה ואנשים רק מחייכים בנימוס, אני רוצה שממש יצחקו".

המיניאטורות לא רק תופסות את העין, אלא גם הופכות למעין קפסולת זמן. לכן, בין השאר, הוא נמנע מלפסל בניינים חדשים. "כשמבקשים מודל של בניין חדש, אני מסרב. אני אוהב לבנות את הבניינים הישנים, אלו שהיו בהם חיים והתלכלכו קצת ממשחקי המחבואים, או מכדורגל שפגע בקיר, או מכביסה שטפטפה, או מסימני נזילה של מזגנים. הלכלוכים האלה ממש מרגשים, כי אלו החיים שלנו. יש אדריכלים שבונים מודלים, והם עושים עבודה טובה יותר".

כהן, בן 45, הוא מעצב תעשייתי מרמת־ השרון, נשוי לגת ולהם שני בנים. הוא גדל בחולון "בשכונה הכי מגניבה, ג'סי כהן", הוא אומר בחיוך מלא הומור וגעגוע. אימא שלו עבדה במוזיאון ארץ ישראל, "אבל בקפטריה", הוא מגניב חיוך נוסף. "בשכונה שלנו לא היו שאיפות גדולות, החלומות היו מטר מעל הראש. להיות שחקן כדורגל, כדורסל. אני זוכר שהייתי הולך עם אימא לעבודה ומתרגש מהדברים שראיתי שם. הייתי מצייר המון". בתיכון הוא למד במגמת עיצוב מוצר, ובהמשך נרשם ללימודי עיצוב תעשייתי במכון אבני, לאחר שלא קיבלו אותו ללימודים ב־HIT, המכון הטכנולוגי חולון, שנמצא לא רחוק מביתו. לימים, אחרי שהשלים גם לימודי תואר שני בבצלאל, הוא נכנס בשערי HIT כמרצה לסטודנטים בשנים ב' וד' לעיצוב תעשייתי. לפני כן היה לו עסק של מכירה ומתן שירות למדפסות תלת־ממד. במקביל, הרצון ליצור לא כבה.

"אחרי התואר השני היה לי דחף ליצור ולהציג בתערוכות. אחת התערוכות שהשתתפתי בהן, שהוצגה במוזיאון בברלין, הייתה לציון מאה שנים לבאוהאוס בגרמניה. בחרתי להשוות בין הבניינים שיש לנו פה בתל־אביב לאלו שבגרמניה. אז בניתי מודלים קטנים של שני בניינים שנבנו באותה שנה, אחד מרחוב קינג ג'ורג' בתל־אביב ואחד מדסאו בגרמניה. הגרמני נראה כאילו בנו אותו לפני שבוע, והישראלי היה עם כל המזגנים והפיח. בהתחלה הערכתי את הגרמנים ששומרים על אוצרות הנדל"ן שלהם, וממש התבאסתי שאנחנו לא יכולים לעשות את אותו הדבר. באופן מפתיע, אנשים דווקא התחברו לדגם המלוכלך. הוא ריגש אותם, וראיתי איך הם מספרים לעצמם סיפורים, מי גר איפה, מדמיינים קול שקורא לילד לעלות למעלה מהגינה. מול המודל הגרמני לא הייתה הרבה התרחשות: זו קופסה לבנה, הדבר עצמו. פתאום ההערכה שלי התחלפה, התחלתי להתאהב בלכלוך, בתריסים השבורים, בסיפור שמאחוריהם.

"בתור מעצב תעשייתי אני תמיד מחפש גם פונקציה למוצר, אז שתלתי בפנים תאורה: חשבתי שאולי הדגם יכול לשמש כגוף תאורה. אבל אחרי הכול הבנתי שהרגש הוא הפונקציה, המודל כשלעצמו מרגש, וזה הסיפור שסיפרתי לעצמי".

וכך, בתחילת 2020, כשהרחובות היו ריקים מאדם בגלל מגפת הקורונה, כהן התחיל להסתובב על האופניים בתל־אביב ולחפש סגנון מאוד מלוכלך, עמוס בגרפיטי וכבלים. הוא צילם בניינים וחזר לסטודיו ובנה דגמים שלהם עם מה שהיה לו על שולחן העבודה, וכשסיים העלה לרשת. "אנשים התחילו לשאול אותי אם אפשר להזמין את הבניין שלהם. עניתי בשלילה, אמרתי שאני יודע לבנות רק את אלה שאני מעלה, כמו הבניין בפלורנטין 17. אז אנשים הזמינו את הבניין הזה, וכך מצאתי את עצמי בונה הרבה מאוד פלורנטין 17. עד שאזרתי אומץ ואמרתי יאללה, נבנה עוד בניינים, וככה זה התחיל פשוט להתגלגל".

"אני אוהב לבנות את הבניינים הישנים, שהיו בהם חיים והתלכלכו קצת ממשחקי המחבואים, או מכדורגל שפגע בקיר, או מכביסה שטפטפה, או מסימני נזילה של מזגנים"

למה היית צריך אומץ?

"יכולות המידול שלי ויכולות הריאליזם שלי לא היו מאוד משוכללות באותה תקופה. חששתי. הזמינו ממני את הבית הירוק ביפו, שהוא בית מלא קשתות ועמודים. אמרתי, יו, איך אני עושה את זה? איך הסכמתי לזה? אבל אז ישבתי והתמקדתי בכל עמוד ובכל עיטור. זה לקח לי הרבה מאוד זמן, וכשסיימתי אמרתי טוב, אם הצלחתי לעשות את זה, גם תריסים שבורים לא מפחידים אותי".

לאט ובהדרגה פיתח את הטכניקה שלו. בהתחלה השתמש בפי־וי־סי מוקצף, חומר שקל לחתוך בסכין יפני, וממנו היה בונה את הקירות. כדי ליצור את החלונות הוא השתמש בידע שיש לו בשימוש במדפסת תלת־ממד. "בשביל בניינים עם שפריץ", כהן נזכר בחיוך, "הייתי מדביק נייר זכוכית ואז צובע בספריי. הייתי מאלתר. אף אחד לא בונה ככה מיניאטורות. בשביל המזגנים הייתי חותך מחק לבן, דודי השמש היו מצינוריות של דבק חם. היום הכול מודפס כמובן".

הוא מצביע על ארגזי הפלסטיק שמסודרים על המדפים, "יש פה דודי שמש בכל הגדלים ובכל הצורות. בהתחלה זה נעשה באמת בשיטה הכי עקומה שיכולה להיות, ולשמחתי זה עבד". המיניאטורות שלו תפסו חזק, והיום זמן האספקה של בניין מרגע ההזמנה הוא בערך חמישה חודשים.

היום היית מאשר את הבניינים שיצאו אז מהסטודיו?

"לא. אבל אני לא מתבייש בהם, כי אני מבין איך זה קרה".

"מישהי קנתה הרבה סיכות חטיפים ושאלתי אותה לאן זה הולך, אז היא אמרה לי: 'ליהודים בפריז, זה להיט שם'. הרבה ישראלים בעולם עונדים אותן במקום המגן דוד כי הם חוששים להסתובב עם סממן יהודי, וחטיפים זה משהו שהמבין יבין. הכול בכלל נולד מאיזו בדיחת אבא"

יש בניין עם סיפור שאתה זוכר במיוחד?

"יש הרבה בניינים שמרגשים אותי", הוא אומר, ומודה שבגילו הוא כבר לא מתבייש להזיל דמעה. "כששולחים לי סרטונים של סבא שמתרגש מהבניין שהזמינו לו במתנה אני מתפרק. מישהו הזמין את הבניין שבו גר דוד שלו בצ'ילה עד שעלה לארץ. כשהדוד קיבל את הבית הוא ממש בכה. לפעמים אני בונה בית ולא חושב יותר מדי על מי שחי בו. ואז אני מבין את הסיפור - שיש מישהו שעזב הכול ועלה ארצה, וזה מאוד מרגש".

ויש גם סיפורים מצחיקים: "מישהי הזמינה בית ונסעתי לצלם אותו מכל הכיוונים, כי אני דואג שבמודל יהיה כל כתם, וכל כבל יהיה במקום. כשהיא באה לאסוף את ההזמנה היא אמרה 'תשמע, זה מאוד יפה, אבל התריסים שלי אף פעם לא סגורים'. אמרתי לה שהייתי שם והתריסים היו סגורים, אז היא אמרה 'כן, אני לא גרה שם כבר עשרים שנה, אבל אצלי אף פעם לא היה סגור'. אז פתחתי את התריסים".

כשאתה נוסע בעולם אתה קולט גם שם את הדברים האיקוניים?

"בטח. ואני גם מנסה לחשוב מה הייתי עושה אם הסטודיו שלי היה פה. אני מחפש את הדברים האלה. בגרמניה למשל יש פחי פלסטיק עגולים על עמוד, וזאת בעיניי מיניאטורה קלאסית. אני בטוח שגם הגרמנים רגילים לראות את זה ומתעלמים. אבל אם היו שמים להם את זה עטוף יפה, במיניאטורה מאוד ריאליסטית, זה היה תופס את העין. בכל מדינה יש דברים שאנשים גדלו עליהם ומעוררים בהם את הרגש".

אבל אתה נשאר לעבוד פה.

"כמובן. עוד לא מיציתי. אבל יש הרבה הזמנות מחו"ל. השבוע בניתי בניין מסלובקיה, בניתי בתים מניו־יורק או פריז ולונדון. אני בונה הרבה מאוד בתים מחו"ל. בהתחלה אלו היו הזמנות שהגיעו מישראלים, והיום זה כבר התרחב".

באיזה אופן התפתחות הטכנולוגיה משפיעה על העסק שלך?

"המודלים נראים ריאליסטיים יותר. גם העסק גדל, יש יותר הזמנות, יותר אנשים שעובדים פה. אני גם נעזר הרבה ב־AI".

אתה לא רואה בו איום על המקצוע?

"ממש לא. הוא עוזר לי, זה כלי מדהים. אני לא מתבאס כשיוצאות הדמיות עם שש אצבעות. זה קסם מבחינתי. האצבע השישית היא שטויות, אני מתעלם ממנה. אני נעזר הרבה בכלי הזה, בונה הדמיות, ממדל בתלת־ממד ואז מעביר להדפסה. תהליכי העבודה שלי מתקצרים. אם אני רוצה להעלות סרטון לרשת - פעם זה היה לוקח לי שני לילות, היום זה ממש מהיר".

"מישהו הזמין את הבניין שדוד שלו גר בו בצ'ילה. כשהדוד קיבל את הבית שלו הוא ממש בכה. לפעמים אני בונה בית ולא חושב יותר מדי על מי שחי בו. ואז אני מבין את הסיפור - שיש מישהו שעזב הכול ועלה ארצה, וזה מאוד מרגש"

יש חשש שהוא יכבה את היצירתיות?

"כשאני נותן תרגיל באקדמיה ואני מבקש הרבה מאוד סקיצות, אין דבר כזה שיביאו לי סקיצות ראשונות שנעשו ב־AI. תחילת התהליך, של הפיתוח הצורני, חייב להיות של המעצב עם עצמו, עם מקורות השראה. ממש לא ב־AI. אבל בהמשך אני בעד להיעזר בכלים האלה".

כהן שולף מהתיק שלו מחברת חומה ומראה לי את המחשבות שלו, שמשורטטות בקו שחור. "שלב הרעיון אצלי תמיד מגיע מסקיצה פשוטה. יש לי מחברת שאני מסתובב איתה, וכשצץ לי רעיון אני מיד מצייר אותו, ואז מפתח".

איפה ומתי הרעיונות באים?

"כל הזמן ובכל מקום, והמחברת הזאת איתי".

הוא פותח עמוד ובו ציור של קריעת ים סוף, ומשתף שהוא מפתח עכשיו מעמד למפיות. בעמוד אחר יש רעיון לפיתוח של סכין לחמאה עם גוף חימום - המצאה שלא צלחה כי הייצור יקר מדי. "אני תמיד חושב בכמה יימכר המוצר, ואם זה מחיר שלא יקנו בו - אני מוותר על הפיתוח. מה שאני יכול ליצר פה אני מייצר, ומה שלא אני מוכר לחברות שקונות רעיונות. ממכירה של רעיון אני יכול להרוויח 3 אחוזים מהכול, ואם אני מוכר רעיון עם פיתוח זה יכול להגיע לרווח של 10 אחוזים".

ואז על המוצר אין חותמת של השם שלך.

"אני לא עובד בשביל זה. יש לי עשרות מחברות במגירה שלא עושות שקל. צריך לוותר על האגו, לפעמים עדיף צ'ק במתנה ולא חלומות במגירה".

מזהים אותך ברחוב?

"כן, ברור. וזה מרגש אותי בטירוף. אני זוכר שדיברתי לפני חמש שנים בפצ'ה קוצ'ה (אירוע שבו יוצרים מאסכולות שונות מציגים את עצמם ואת תחום העבודה שלהם, יט"ס) בפני אלפיים אנשים בערך, ובסיום ניגשו אליי אנשים שרצו לדבר איתי. בצבע טרי מרגש אותי שאנשים מכירים את העבודות שלי, את הלוגו והשפה, ובאים ואומרים לי שהם באו בשבילי. אני לא מרבה להעלות תמונות של עצמי באינסטגרם, אז לא תמיד יזהו אותי, וגם זה נחמד. אני רואה אנשים נעמדים ליד העבודות שלי ושומע שהם מזהים את העבודות, אבל אין להם מושג שאני עומד מאחוריהם. אלו המחמאות הכי אותנטיות".

אחת מעבודותיו של כהן מוכרת לכולנו היטב: הוא מי שעיצב את סיכת החטופים הצהובה. "היום ב־12 וחצי", הוא מעדכן אותי, "יגיעו לפה אנשים מעמוד האינסטגרם Jews in New York, שיש לו כמה מאות אלפי עוקבים, כדי לקחת ממני את הסיכות האחרונות שנשארו לי. הם רוצים להציב פסל ענק בניו־יורק שיכיל את כל הסיכות".

הסיכה נוצרה ברגע של מחשבה לייעול מוצר באחד מימי נובמבר 2023. הוא הדפיס לעצמו מודל שלה במדפסת התלת־ממד שבסטודיו שלו והדביק אותו לסיכה שהייתה לו במקרה במגירה. "אני מתבאס שזה המוצר שלי שהכי תפס. רק מפה יצאו בערך 500 אלף סיכות. זה הגיע לכל מקום בארץ ובעולם, ואלו היו החיים שלנו. כבר הרבה זמן אני מנסה להיפטר מהמלאי שנשאר אצלי, להכניס אותה סופית לארכיון של מדינת ישראל, ולהגיד שזהו, נגמר הפרק הזה. היום בצבע טרי אני מוכר סיכות של חטיפים. אין יותר כיף מלייצר סיכות בצורת פסק זמן, כיף־כף ובמבה".

"סיכות החטיפים" ההומוריסטיות, הוא מספר, החליפו במקומות מסוימים את סיכות המגן דוד. "מישהי קנתה הרבה מהן ושאלתי אותה לאן זה הולך, אז היא אמרה לי: 'ליהודים בפריז, זה להיט שם'. הרבה ישראלים בעולם עונדים אותן במקום המגן דוד כי הם חוששים להסתובב עם סממן יהודי, וחטיפים זה משהו שהמבין יבין. הכול בכלל נולד מאיזו בדיחת אבא. העליתי באינסטגרם פוסט וכתבתי 'זוכרים שעשיתי סיכות חטופים? אז ממחר אני עושה סיכות חטיפים'. פתאום בכירה בשטראוס סימסה לי שהם עפים על הרעיון".

בוא נחזור רגע לרגע שבו התחיל הרעיון של סיכת החטופים.

"בתחילת נובמבר 23' נסעתי ליד הקריה ומישהי ברמזור קשרה למראה שלי סרט צהוב. הגעתי לסטודיו, וכמו מעצב תעשייתי טוב עשיתי בריף למוצר, כי הסרט הוא מוצר לא טוב. הוא נפרם מהרוח. לא יעיל לקשור אותו ככה למראה של הרכב. המחשבה על מוצר יעיל הייתה פשוטה יחסית כי בחרו בשבילי את הצבע ואת הצורה. אני מכיר סיכות כאלה שמזוהות עם העלאת מודעות לאיידס או לסרטן השד. אז בניתי בתלת־ממד את הצורה.

"אחרי שלושה ניסיונות הגעתי לגודל המדויק, הדבקתי לאיזו סיכה שנשארה לי מפרויקט אחר וענדתי על סינר העבודה שלי, ככה בלי לספר לאף אחד. פתאום זיו שעובד איתי אמר לי: 'תכין לי גם'. אמרתי לו: הקובץ במדפסת, תדפיס ותדביק לך. ואז כולם בסטודיו רצו. הבנתי שאם הם רוצים, אולי עוד אנשים ירצו, אז הדפסנו עוד כמה מאות. שמתי בצנצנת, הנחתי ליד הדלת של הסטודיו, והעליתי סטורי - הכנתי כזה, מי שרוצה מוזמן לבוא לקחת. בתוך שעתיים סיימו את הצנצנת".

כהן הבין שהביקוש עולה, אבל לא היו לו עוד סיכות להצמיד אליהן את הסרט. בזמן מלחמה אין משלוחים מחו"ל, ולאחר מאמצים הוא מצא יצרן בתל־אביב שהסכים למכור לו סיכות נוספות, אבל דרש הזמנה מזערית של 5,000 יחידות. כהן היסס אבל המוכר התעקש; בהמשך הוא כבר קנה אצלו עוד כמה הזמנות. הסיכות נחטפו ברגע שיוצרו, נמכרו גם לוועדי עובדים, ולמטה החטופים הוא מסר את קובץ ההדפסה כדי שייצרו סיכות בעצמם.

אחרי שהסיכה הצהובה נענדה על הדש של ישראלים רבים החלו להגיע בקשות מיוחדות. סיכה אדומה לזכרו של צחי עידן, כי החברים מהקיבוץ אמרו שהוא לא היה עונד משהו שמזוהה עם קבוצת הספורט היריבה. כשאמילי דמארי חזרה, הכין כהן סיכה בצורת מחוות היד שסימנה כשיצאה מהשבי. הוא גם החליט פעם לשדרג את החומר של הסיכה למשהו עמיד יותר: "במקום להמשיך עם עבודת הפרך של ההדבקה, הלכתי למישהו שיעשה יציקת מתכת של כל הסיכה כולה יחד. אבל פתאום הכה בי שהסיכה הזאת תהיה הכי עמידה שיש. לא רציתי את זה, ואמרתי למי שייצר לי אותן שאני מצטער אבל אני ממשיך להדביק. אין לי בעיה שהסיכות יתפרקו, שיתפוררו, שלא יישאר מהן דבר.

"היום אני נפרד מהסיכה. השארתי לעצמי את הסיכה הראשונה מכל סדרה, כל חטוף משוחרר קיבל סיכה גם הוא, וכל דגם של סיכה נכנס לאוסף של מוזיאון ישראל".

מאות אלפים ענדו אותה ואין להם מושג שאתה יזמת ויצרת אותן.

"לא רציתי שימתגו אותי בתור ההוא מהסיכות. היו הרבה מאוד קונספירציות - זה סמל נאצי, זה הטלאי הצהוב. ראיתי כל הזמן שמקללים אותי ברשתות - לא נלך עם הטלאי הצהוב שלך. קפלניסט, ביביסט. היו לי כל הזמן בשלוף צילומי מסך כדי להראות שגם ביבי עונד את הסיכה. לא נכנסתי לדיונים, ובכל זאת תמיד סנגרתי על הסיכה. אבל זהו. מעכשיו רק חטיפים".