ההישג הראשון של הכוריאוגרף והרקדן רונן יצחקי בעולם המחול לא התרחש על במה מוארת או באקדמיה, אלא בסלון דירת שיכון בגבעתיים, לצלילי מוזיקת דיסקו של סוף שנות השמונים.
"הייתי בכיתה ד' או ה', במסיבות כיתה שבהן הילדים דואגים שההורים לא יהיו בבית", הוא נזכר בחיוך. "אני זוכר שבאו אליי שלוש בנות, מלכות הכיתה, והודיעו לי שזכיתי במקום הראשון בתחרות ריקוד. הפרס היה מחק ורוד עם עיניים זזות. ילד שמקבל פידבק חיובי כזה מהעולם, זה דבר גדול. רציתי עוד פרסים".
הילד ההוא, שגדל בבית מסורתי מזרחי שבו הבנים עסקו בעיקר באמנויות לחימה, לא דמיין שיהפוך לאחד היוצרים הבולטים במחול העכשווי בישראל, לזוכה פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה לשנת 2024, ולראש התוכניות לתואר ראשון במחול באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
הדרך שלו עברה דרך אימונים סודיים מול המראה, ליד פינת הטלפון בבית הוריו, והובילה אותו לחיבורים שנראו פעם כמעט בלתי אפשריים: בין גוף חילוני לרוח יהודית, בין לוחם ישראלי לרקדן, ובין התנועה הפיזית ביותר לבין החלקים הפצועים והעדינים ביותר של הנפש.
הגילוי מול המראה
"היה יום אחד שתוך כדי חזרה סודית מול המראה, כשההורים לא היו בבית, פתאום עצמתי עיניים", מספר יצחקי על הרגע שבו הבין שמשהו עמוק יותר קורה. "הרגשתי את התחושות, את החיבור לגוף, למפרקים, מבפנים. זה לא היה קשור לצורה החיצונית, אלא לתחושה. ידעתי שאם ארקוד ככה במסיבת כיתה — זו תהיה בעיה. רק מאוחר יותר, כשראיתי לראשונה מחול עכשווי, הבנתי שאפשר לקבל פרס על דבר כזה".
אל עולם המחול המקצועי הגיע רק אחרי השירות הצבאי. המפגש המכונן שלו היה עם המורה והיוצרת רות זיו־אייל, שלמדה בניו יורק וחיברה בין תיאטרון למחול. "90 אחוז ממה שאני יודע מקצועית למדתי ממנה", הוא אומר. "למדתי אצלה באופן פרטי תורה גדולה של הבנת הגוף, חיבור לסיפור שהגוף מספר בלי מילים. המשפחה שלי אמנם לא התחברה לעולם הזה בהתחלה, אבל כשיש אהבה, כבוד ואמון — אפשר לעשות דברים נפלאים. הם תומכים בי מאוד עד היום".
יעל סרלין, אימהות, 2026, סטילס מתוך וידאו | צילום: דורון עובד
בהמשך הגיע מפנה עמוק בחייו האישיים והמקצועיים, כאשר החל להתקרב לעולם היהודי. השיח עם בורא עולם, הוא אומר, היה שם תמיד — מהבית המסורתי, מברכת הכוהנים ומהזיכרונות שספג בילדותו. אבל המפגש הממשי עם עולם הרוח התרחש דווקא דרך תלמידיו הדתיים בבית הספר למחול לגברים שאותו ניהל.
"אני לימדתי אותם את עולם הגוף, והם לימדו אותי את עולם הרוח", הוא אומר. "החיבור עם העולם התרבותי האינסופי שמציעה לנו היהדות הוא מתנה גדולה. לפעמים דווקא מפני שאני לא מגיע ממקום הלכתי נוקשה, אני יכול לשמוע דברים בצורה רעננה יותר".
החיבור הזה החל בשנת 1998, כשיצחקי נקרא לפגוש קבוצת בחורים מישיבת מעלות שביקשו להתנסות בתנועה. "היה מדהים. לקח לי רבע שעה להתאהב בהם ברמה המקצועית, ותוך שבועיים ברמה האישית. נכנסתי לאוהל שחשבתי שהוא קטן, וגיליתי בתוכו עוד ועוד חדרים".
יעל סרלין, לחיים, 2026, מיצב וידאו | צילום: דורון עובד וניסים פרין שטמפר
הפרויקט הניסיוני צמח לבית ספר למחול לגברים דתיים בשם "כל עצמותיי תאמרנה", ללהקה, לפסטיבל, ובהמשך להקמת עמותת ומרכז "בין שמיים לארץ", שאותם ניהל במשך שנים רבות.
כיום הוא מביט בגאווה בשינוי התרבותי שהתרחש מאז. "אם לפני 25 שנה התלמידים שלי היו מחביאים את העובדה שהם רוקדים, היום אנחנו חיים בעולם שבו גברים דתיים יכולים לדבר על זה כבר בדייט הראשון. עברנו דרך ארוכה".
“קמה חומה במקום מסלול נוסף”
במשך שנים הרגיש יצחקי שמשימתו היא לסלול מסלולים בין תל אביב לירושלים, בין העולם החילוני לדתי, בין שפות גוף שונות ובין קהילות שבדרך כלל אינן נפגשות. אבל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, הוא מרגיש שהמסלולים האלה נחסמו בחומות חדשות.
"נכנסנו לסחרור חדש", הוא אומר בכאב. "עם השסע סביב הרפורמה המשפטית, הרגשתי שקמה חומה במקום מסלול נוסף. היה כעס ואש בין שתי הערים האלה, ואז הגיע 7 באוקטובר והתחבר לרצף אחד. אנחנו עדיין נמצאים בתוך אירוע שאנחנו אפילו לא באמת מבינים את המשמעויות שלו ולאן הוא הולך".
עוד כתבות בנושא
מתוך השבר הזה הקימו יצחקי ורעייתו ושותפתו ליצירה, תמי יצחקי, את "הארכיון, בית למחול", מרחב למחול בבניין הישן של הספרייה הלאומית בגבעת רם.
"הקמנו את המקום תוך כדי המלחמה כבית של חיבור לגוף ויצירה דווקא בזמן הזה", הוא מספר. "פתחנו אותו בפרויקט רזידנסי 'צו 8', בתמיכת קרן לירושלים, שהזמין אנשי ונשות מילואים ליצור, מתוך הבנה שהמפגש והתנועה המשותפת הם מה שיאפשרו לנו להחלים".
התפיסה הזו, הרואה בתנועה כלי לריפוי אישי ולאומי, עומדת גם בלב המופע "מדרש דמעה", שיעלה במסגרת פסטיבל מנופים, שייפתח ב־14 ביולי. ביום שישי, 17 ביולי, ג' באב וערב שבת חזון, תתקיים במסגרת הפסטיבל קבלת שבת מיוחדת בסדנאות האמנים, שתוקדש למשמעותה של שבת חזון וימי בין המצרים.
יעל סרלין, רזולוציה גבוהה | צילום: משה זילברנגר
האירוע יפגיש בין יוצרים מתחומים שונים: הזמרת אודהליה ברלין, שתופיע עם ארבע זמרות; האמנית יעל סרלין, המציגה בפסטיבל תערוכה חדשה העוסקת באבל על מות בנה ובאבלן של אימהות שאיבדו את ילדיהן במלחמה; והרב מישאל ציון, שינחה את האירוע ויקרא טקסטים מן המקורות.
במרכז החלק התנועתי יעלה סולו בביצוע הרקדנית נטע צור, מתוך יצירה רחבה יותר שעליה עובד יצחקי יחד עם רעייתו תמי. יצחקי עצמו יצטרף אליה בחלק קטן מהריקוד.
"האירוע הזה הוא זכוכית מגדלת של התקופה הזו", הוא אומר. "כשמדברים על טראומה, אדם שחווה טראומה חייב לזוז. לא משנה איך. מי שקופץ ממדרגה גבוהה צועק, בוכה או רוקד — רק אז הריפוי שלו אפשרי יותר. זה מה שאנחנו עושים עכשיו: אנחנו זזים יחד, רוקדים יחד ובוכים יחד, כדי שנוכל לעזור אחד לשני להחלים".
לדבריו, החיבור שנוצר במסגרת הפסטיבל הוא מסוג המפגשים שקשה לתכנן מראש. "פסטיבל מנופים יצר כאן שידוך חד־פעמי שלא היה נוצר בשום מקום אחר. זו דוגמה מופלאה לאופן שבו תרבות מתהווה בשיאה".
עוד כתבות בנושא
גג סדנאות האמנים קבלת שבת | צילום: דניאל חנוך
במבט קדימה, יצחקי מאמין שלמחול יש תפקיד משמעותי בתיקון הגבריות הישראלית הפצועה של אחרי המלחמה. "יש משהו בתשתית התפילתית של גבר יהודי, של 'כל עצמותיי תאמרנה', שהיא ההפך מהמאצ'ו הציוני", הוא אומר. "היא מאפשרת תנועה, בכי ודמעה".
לדבריו, המתח בין לוחם לרקדן קיים בעיקר בדמיון החברתי שלנו. "אנשים חושבים שזה מנוגד — להיות קצין ולוחם בצה"ל וגם רקדן שמצוי בקשב הכי עדין לגוף. אבל אלו קצוות שמתחברים, הם לא מתנגשים".
וככל שהחברה הישראלית תידרש להתמודד עם פצעי המלחמה, הוא מאמין שהצורך הזה רק יגדל. "ככל שנצטרך להתרפא מתוך המלחמה הזו, הצורך של גברים להיות קשובים לגוף שלהם ולהיכנס לתהליך של החלמה רק ילך ויעלה. ואנחנו נהיה שם כדי לרקוד איתם את הדרך".
רכישת כרטיסים באתר פסטיבל מנופים.