בלב המחזה החדש "יומן משא" מבית תיאטרון אספקלריא, ניצבים ארבעה לוחמים, חברים לאותו צוות טנק, החוזרים משדה הקרב בעזה. הם עמוסים ברגשות סותרים של גאווה ועצב, אחווה ושכול, תחושת שליחות ותחושת החמצה – וכל אלו יחד מהווים אתגר אמיתי בחזרה לחיי היום-יום האפורים והשוחקים.
עוד כתבות בנושא
ההצגה נפתחת בשיר שמח ופטריוטי - "ארץ ישראל הכי יפה בעולם..." כשארבעת הלוחמים מפזזים ושרים על הבמה. הרגע הזה הוא רגע מבלבל עבור הקהל – האם הגיעו לצפות במחזמר קליל או שכשם המחזה "יומן משא" – מדובר בעול הנפשי שנושאים עימם הלוחמים ששבו הביתה? התשובה מגיעה בסוף השיר – כשרואים את הלוחמים מקופלים על קברו של חבר שנפל בקרב. המחזה, כך מתברר כבר ברגעים הראשונים, לוכד בו זמנית את רגעי הצחוק ואת אחוות הלוחמים, אך גם את הסערות החבויות עמוק בנפש.
בראשית ההצגה ארבעת חברי צוות הטנק מקבלים הזמנה מפתיעה לסדנת עיבוד בוילה פסטורלית באיטליה. מה שמתחיל כמסע עם בירות וצחוקים הופך למרחב שמציף פצעים שהוחזקו בפנים זמן רב. הניתוק מהבית ומהמציאות הישראלית מזמן מבט אחר ודברים שהיו מודחקים ונסתרים צפים ועולים ויוצרים מערכת יחסים חדשה בין אנשי הצוות ובינם לבין עצמם. הדרך ארוכה, מפרכת ורצופה במכשולים נפשיים, אך רק בסופה יוכלו לשוב הביתה באמת.
הכי מעניין
יומן משא בתאטרון אספקלריא | צילום: מוקי שוורץ
הבכורה החגיגית של ההצגה תיערך במסגרת פסטיבל יהודי בינלאומי לאמנויות הבמה, העשירי של קבוצת התיאטרון הירושלמי, ב-25.11 בבית מזי"א לתיאטרון בירושלים. מאחורי הרעיון להצגה עומד חגי לובר, מייסד תיאטרון אספקלריא והמנהל האמנותי שלו. את אתגרי המלחמה הוא חש על בשרו ממש. ארבעה מבניו ושניים מחתניו נכנסו ללחימה בעזה עם פרוץ הלחימה. כשהקצינים דפקו על דלתו להודיע לו שבנו הלוחם אלישע יהונתן לובר הי"ד, נהרג בגבורה בקרבות בעזה כחודשיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, הדבר הראשון שהוא שאל היה: "מי מהארבעה? על מי מהם באתם לבשר לי?".
הוא מסביר כי בהצגה חשוב לו להתייחס להתמודדות הנפשית של אלו ששבו הבית משדה הקרב. "היה מעבר חד בין השקט והשלווה שחשבנו שיש לנו לבין ההלם של פרוץ המלחמה", הוא אומר. "המלחמה הזו החלה בטראומה, נמשכה בכאב, ועם ההכרזה על סיומה – אם הסתיימה – זה נעשה בהמון תחושות מעורבות. מצד אחד קשות, מצד שני מעצימות, אחדותיות, יש כאן הזדמנות גדולה לצד כאב גדול. מבחינתי כותרת ההצגה הזו היא חזרה לחיים, לא רק של החיילים הפרטיים, אלא אמירה כללית שלנו כעם, הרצון שלנו לחזור לחיים הרבה יותר מלאים ומשמעותיים ממה שהיו לנו לפניה. המלחמה והקרב יכולים להביא אותו למקומות בהם לא היינו קודם לכן".
"זו הצגה על אחרי, שלא מתרכזת בזיכרון, אלא בניסיון להבין איך ממשיכים הלאה ומתוך מה ממשיכים. התמצית הזו הייתה אצל החיילים שהיו שם וזה מעניק לנו באופן בלתי אמצעי גם את מה שאנחנו מחפשים".
עוד כתבות בנושא
מתי בעצם התחלתם לעבוד עליה?
"בנינו אותה כשנה לפני שהודיעו שהמלחמה הסתיימה רשמית. אני העליתי את הרעיון ונדב סדקה כתב. עשינו תחקיר מעמיק – נפגשנו פנים אל פנים ובזום עם כ-100 לוחמים, קב"נים, בני משפחה של לוחמים ועם מישהי שיש לה וילה באיטליה ואכן אירחה שם לוחמים בתקופת הזמן הזו. למדנו את אורחות החיים שלהם בתקופת השהייה שם, את חוויות העיבוד שעברו ונכנסנו לעומק החוויה".
חוויית עיבוד נוכחת והרבה הומור
"חוויית העיבוד מאוד נוכחת במלחמה הזו, בשונה ממה שהיה במלחמות קודמות", מסביר לובר. "יש הבנה שצריך לחזור לחיים באופן מבוקר ומונחה, אדם מודע לכך שהוא עושה מעבר ויש לכך חשיבות גדולה. ההצגה הזו נעשתה ביד אוהבת ומתוך תחושת שליחות, מתוך חיבור אישי שלי עם הבן שלי שנהרג והבנים שלי ששלושה ימים אחרי השבעה באוקטובר חזרו לעזה. הם עשו מאז במצטבר מעל אלף ימי מילואים".
חגי לובר בוועידת החינוך ה-5. | צילום: יוסי זליגר
"האנשים שצופים בהצגה לא רואים רק עלילה על הבמה, רואים פיסת חיים שבחלקה מדממת, בחלקה כואבת מאוד, בחלקה מעצימה ואפילו מצחיקה. יש הרבה רגעי הומור בהצגה – כי במלחמה יש צער, כאב, אובדן אבל גם צחוק ושמחה. ההצגה נעה על מנעד הרגשות שבין עצב וכאב ועד לאנחת רווחה, תחושת חזרה הביתה ואפילו חיבוק גדול".
ואיך התגובות של הקהל עד כה?
"בתום כל הצגה אנשים קמים ועומדים כפיים במשך דקות ארוכות. בוודאי שהם מוחאים למבצעים ולכותבים ולבמאי ולכל העוסקים במלאכה, אבל הם גם מוחאים כפיים להם עצמם ולנו כעם על כל מה שעברנו, על המסע שעדיין לא סיימנו. ההצגה מיטיבה לתאר את המסע שהופך למשא. יש תגובה אחת שחוזרת על עצמה והיא ייחודית אך ורק להצגה הזו, תגובה שמעולם לא שמענו במאה ההצגות שהעלינו באספקלריא עד כה: 'כולם צריכים לראות את ההצגה הזו'. אני שמח שהצלחנו בחסדי השם ליצור קול מדויק ונקי שמפגיש אותנו עם מה שאנחנו עצמנו עברנו".
יומן משא בתאטרון אספקלריא | צילום: מוקי-שוורץ
ללא דיכאון ומרמור
במדינה רוויית הצגות המבוססות על כאבי מלחמות ותוצאותיהן הטרגיות, ההצגה "יומן משא" מביאה רוח אחרת. "אין כאן רוח של דיכאון, מרמור, טענות או מסכנות, אל רוח של תקווה, צמיחה, התגברות ואחוות לוחמים שהיא ראי מרוכז לאחוות העם בתקופת המלחמה", אומר לובר. "יהונתן בני הי"ד מעולם לא אמר 'מלחמה ארורה' או 'שבת שחורה'. הארורים והרעים הם החמאס, והמלחמה הזו היא מלחמה צודקת. חלק מהקשיים של הלוחמים שעולים בהצגה הם שדווקא בגלל הגודל והעוצמה של האירוע, קשה לחזור אחר כך לחיים הרגילים האפורים. זה לא חזרה מאי שפיות זמנית לחיים נורמליים, אלא תחושה של מסירות נפש גבוהה למען ערכים גבוהים שהלוחמים חוו אותם באופן עוצמתי, ומשם חזרה לחיי השגרה היומיים. אנחנו נותנים ביטוי לכל מגוון התחושות, גם לפוסט טראומה, לשינוי העמוק ולתחושות הקשות, אבל החוויה המובילה היא צדק, התמסרות והקרבה. במלחמה הזו התגלתה אהבה גדולה בין הלוחמים ובעם עצמו".
מבחינת לובר, ההצגה "יומן משא" הוא חוויה תיאטרלית הטומנת בחובה התמודדות שאותה עוברים בני דור מלחמת "חרבות ברזל", חיילים ואזרחים כאחד. היא נועדה לא רק לספק חוויה תרבותית, אלא גם מעודדת שיח פתוח על פוסט-טראומה, מסייעת בקידום המודעות לנושא ומעניקה תקווה כי הריפוי אפשרי.
השחקנים בהצגה יומן משא: אביאל שמעון, אורי זעירא, בני קלצהנדלר, גיא גרופר, ליאור | צילום: יחצ
כל חמשת השחקנים המגלמים את השחקנים הם מילואימניקים בפועל ששירתו במלחמת חרבות ברזל, ועד כה ביצעו מעל ל-1,200 ימי מילואים במשותף.
"יומן משא", תיאטרון אספקלריא, מוצגת ברחבי הארץ, פרטים באתר https://aspaklaria. org/
כניסה חינם ללוחמים עם פוסט טראומה; הנחה למילואימניקים/יות ובני זוגן/ם: 40 שקלים בלבד.