פוסט טראומה בגובה העיניים: הצגה על החיים לצד הלום קרב

למחזאית והשחקנית דנה קיילה לקח זמן להבין שהיא חיה במציאות קשוחה, מציאות של שדה קרב. היא נשואה לרותם אותו היא מגדירה כ"גבר מהמם, אבא מקסים, מצחיק, חכם, כייפי, ומוכשר". לשניים יש ילדה בת שש וחצי. אך למציאות הטובה הזו יש גם צד אחר, מורכב יותר: רותם הוא הלום קרב המוכר על ידי משרד הביטחון. 

את מורכבות החיים הזו לצדו של הלום קרב הסובל מ-PTSD, את הצד האפל והלא מדובר של הדברים, בחרה דנה להביא אל הבמה בהצגה שכתבה ויצרה יחד עם היוצרת ירדן גלבוע – "הכל נשאר חי". ההצגה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו בפסח האחרון, והפכה להצלחת הפסטיבל לאחר שגרפה חמישה פרסים: ההצגה, הבימוי והמוזיקה הטובים ביותר וכן פרסי השחקן והשחקנית הראשיים הטובים ביותר. ההצגה שטלטלה את הצופים ושרלוונטית מאי פעם, עוסקת באישה המתמודדת עם בעלה שחזר משדה הקרב אדם אחר.

דנה, שנמצאת בתחילת שנות ה-40 לחייה, היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, ובהמשך למדה גם בימוי והוראת תיאטרון. כיום היא מנחה ומלמדת, ובהצגה היא גם היוצרת וגם השחקנית.

בעלה רותם נפצע בנפשו עוד בהיותו בשירות סדיר, לפני כעשרים שנה, במבצע "פרשי פלדה" בשנת 2004 בעזה, כשקרה אסון הנגמ"שים הראשון. "הוא שירת אז בפלס"ר גבעתי, והם פינו את חלקי הגופות שהתפוצצו בנגמ"ש תחת אש חיה בשכונת זייתון בעזה. הכרתי אותו הרבה אחרי, והחיבור בינינו היה חזק, עמוק ושורשי, אבל עם הזמן הבנתי שאני לא חיה חיים רגילים. אחרי שבתנו נולדה, הדברים החמירו. כל האווירה בבית היא של שדה קרב, הכל בדריכות, הכל בנוהל חירום".

ואיך המלחמה שפרצה בשנה שעברה השפיעה? 

"בהחלט החמירה את הבעיה, אל"מ אסף חממי ז"ל (שגופתו חטופה בעזה, ג"ה) היה מפקד הצוות שלו והיה אדם משמעותי לרותם. בנוסף הוא גדל בגוש קטיף עד ההתנתקות והתחנך כל שנותיו במועצה האזורית אשכול. יש לו בעוטף משפחה וחברים שחלקם נהרגו וחלקם ניצלו בנס, עד שהוא הכיר אותי הוא התגורר שם כך שהפקעת התהדקה עוד יותר – יותר דריכות, ביטויים של אלימות והימנעות חברתית. 

"אחד מן מהסימפטומים של PTSD (הפרעה פוסט טראומתית) הוא שקשה לשמור על עבודה קבועה, וכך גם רותם החליף עבודות רבות בשנים האחרונות. קצת אחרי השבעה באוקטובר הוא החל לעבוד אצל חבר במשק שמגדל אננסים בעוטף עזה, במושב תלמי יוסף".

"אי אפשר לדעת איך זה יקרה, מתי זה יקרה ובאיזו עוצמה זה יקרה. כל הזמן יש תחושה של מצב חירום. הילדה נפלה בבית - הוא מתנהג כמו עם פינוי פצוע"

אייל תגר | דנה קיילה

ואיך נולדה הכתיבה על הנושא? 

"כבר שלוש שנים שאני כותבת בקבוצה בהנחייתו של שלמה מושקוביץ ועוברת שם תהליך משמעותי ביכולת ליצור ולכתוב מתוך חיבור אמיתי ועמוק. מהרגע שקיבלנו הכרה ממשרד הביטחון, הטקסטים שלי על המצב שלנו החלו לצאת החוצה והבאתי אותם לקבוצה. קטעים שלמים שמתארים את חוויית החיים שלי לצד הפוסט טראומה, ועד כמה זה משפיע וחלק מהבית. אני לא עברתי את מה שהוא עבר, אבל אני עדיין חיה את הרטט הזה. את הבהלה, אי הוודאות איך הוא יקום בבוקר: עצבני, בסדר או לא בסדר, כועס, זועם, נחמד, מבוהל, התקפי זעם. אי אפשר לדעת איך זה יקרה, מתי זה יקרה באיזו עוצמה זה יקרה. כל הזמן יש תחושה של מצב חירום. הילדה נפלה בבית - הוא מתנהג כמו עם פינוי פצוע. זה מאוד מאוד 'חירומי', עוצמתי ועמוס, מצב שכולל לחץ, הסתגרות ודיכאונות. יש קפיצות בלילה מהסיוטים, זה להתעורר למזרן רטוב מזיעה. קשה מאוד לשמור על שגרה, כל הזמן ללכת בשדה מוקשים, זו החוויה שלי, של אישה אוהבת שהתאהבה וחיה עם גבר מהמם שיש לו פן נוסף, וצריך להחזיק את שני המקומות האלה כל הזמן". 

ובעלך היה שותף לתהליך הכתיבה?

"הוא לא היה שותף לתהליך הכתיבה והיצירה מבחירה, מהמון סיבות. עם זאת, הוא היה נכון לאפשר ליצירה לקרות. רותם נוכח בכל שלב בהצגה, ושותף לכל מה שבחרנו להציג". 

אגדה יפנית עתיקה

כשהרגישה מוכנה, ושיש לה אומץ, היא פנתה ליוצרת העצמאית ירדן גלבוע, וביחד הן יצאו למסע נשי משותף וצירפו את ג'קי פערל האמונה על השפה החזותית של ההצגה. 

הן מצאו אגדת זן יפנית, על אישה שיצאה למצוא תרופה לבעלה שחזר זועף וקודר משדה הקרב. הוא חוזר ולא מסכים להיכנס הביתה, היא יוצאת למסע כדי למצוא עבורו שערה מדוב סהר הירח שתרפא אותו. 

"בנינו תיאטרון בובות יפני, שדרכו אנחנו מנסים להנכיח את המסע הזה. לאט לאט אנחנו השחקנים (דנה קיילה ואבי גולומב), מבינים בהצגה שזה לא ככה. שיש הבדל בין אגדות זן מינימליסטיות ופיוטיות לבין מה שקורה כאן בארץ. אין סנכרון. נוצר מסע שדמות האישה עוברת בין האגדה היפנית למציאות האמיתית עד לאיזשהו סוף, כשבעצם הדמות, השחקנית, אני, בוראת סוף חדש לעצמה", מסבירה דנה. 

מה למדתן מאגדת הזן?

"היא מאפשרת הרחקה מהחוויה האמיתית וגם אפשרות להתבונן על הסיפור האוניברסלי של מחירי המלחמה. לא רק של מי שנלחם שם אלא של בית שלם סביבו, בדיוק כמו נשות המילואימניקים, ההורים שלהם, הילדים שלהם. יש מערכת שלמה של אדוות וגלים שמציפים את מי שחזר משם ואת מי שמסביבו, זו חתיכת התמודדות. 

"רצינו להביא תמונה שלא מייפה ולא עוטפת את זה, נכנסנו לעובי הקורה, עם התבוננות שלמה, עגולה ומורכבת, כי יש כאן אהבה. רצינו להרים לנשים האלה כי לנשים יש יכולת, יש כוח נשי שיש לו איכות מרפאת, כוח לחולל דברים". 

להצגה יש סוף טוב? 

"יש לה סוף טוב או יותר נכון סוף חי. עבור חלק מהקהל זה היה מטלטל, חלק גדול מהקהל בוכה. לא רצינו לייפות, הבאנו את החוויה במלואה. אנשים התפרקו והורכבו מחדש. אי אפשר להתחיל לעבור תהליך ריפוי בלי לגעת בעומק הכאב. וזו חוויה קשה לכולנו. בפוסט טראומה, כל טריגר שרק מזכיר את הכאב, נהדף. אלה בעצם הסימפטומים. אי אפשר לגעת מרוב שזה כואב. אבל הדרך היחידה היא לגעת, כי רק אז אפשר להתקרב רגע". 

"אני נמצאת באמונה שלמה שאני רוצה סוף טוב. בשירת מרים – בני ישראל חוצים את ים סוף אחרי טראומה קולקטיבית של שנים, ואז מרים הנביאה שרה ורוקדת וכל הנשים אחריה. יש שם איכות של נשים שיכולות לשנות מציאות, צורה, וליצור צורה חדשה בדרך שלהן, ולתת כוח ואפשרות. הן יודעות שיש להן את האיכות הזו, למרות שהמציאות קשה, ואת זה אנחנו מזמינות".

ולאחר ההצלחה בפסטיבל עכו, היכן תוצג ההצגה?

"תיאטרון הבית שלנו הוא תיאטרון תמונע שם נופיע ב-16-17.5, וב-10.6. בתיאטרון החאן בירושלים נופיע ב-21.7, ואנחנו מנהלים דיאלוגים עם בתי הלוחם ובתי יד לבנים ברחבי הארץ. אנחנו רוצים להסתובב עם ההצגה ולהגיע לנשים וזוגות שמתמודדים עם הדבר הזה. יש לנו סוג של שליחות להביא את הקול הזה לעולם. הייתה סיבה לכך שבפסטיבל עכו ההצגה הוצגה דווקא ביד לבנים בעיר, ודיברנו על זה באותו ערב".