זו לא סדרה שאפשר לעשות לה ספוילר, כי הסוף כבר ידוע לכולנו. גם הסוף ההוא איננו The End. בעונה השנייה, Two years later, יש לנו עדיין חטופים מעונים במנהרות האופל. מנהרות שנבנו על הריסות גני הילדים, החממות הרעננות והחיים הענפים שנגדעו.
אני מניחה שחוויית הצפייה בסדרה 'התנתקות' מושפעת במידה רבה מרמת המעורבות הרגשית של הצופה באירוע עצמו. אני אומנם לא גרתי בגוש קטיף אבל ביקרתי שם אינספור פעמים ועבדתי עם ילדים שנפגעו בפיגועי התופת. אפילו חלמתי להתחתן במסיבת ברביקיו על החוף ליד נווה דקלים. השתתפתי בכל ההפגנות וגררתי רגליים בחזרה המובסת מכפר מימון. גוש קטיף נוגעת בנימים היפים והכואבים של חיי. גיסי, אשר, האח של בעלי, נפל על ציר נצרים בהגנה על היישובים. אחיינית שלי נרצחה בשבעה באוקטובר כשניסתה להמלט מהנובה.
עבורי הצפייה בסדרה שגורמת לי לבכות בכל פרק, היא חוויה של ביקור במנהרת הזמן, סיבוב בקורות חיים שלי. אם תרצו, היא גם סיור מודרך בד.נ.א של הציבור הדתי לאומי, כפי שהוא היה אז, וכפי שהוא התפתח להיות היום. במידה מסוימת זה גם ביקור בקורות חיים שלנו כעם, כמדינה, חזרה אל העבר כדי להבין דבר או שניים על ההווה המר ואולי ללמוד כמה מסקנות לעתיד.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
ההתנתקות לא הייתה כל כך מזמן, לא צריך ללכת למחסני תלבושות ולנער מאבק משהו שיראה אותנטי מהמאה ה-18, מספיק ללכת לארון של דודה חיה שעדיין חיה ובועטת ולבקש ממנה את הכובע העגול, את השמלה מליזטה וחולצת בסיס עם שרוולים עד אחרי המרפק.
לא היה צריך לנבור עמוק מדי בארכיון בשביל למצוא את הצילומים האמיתיים השזורים בסדרה, הצילום קצת מגורען אבל הוא מנשים זכרונות שעדיין לא העלו אבק. הדמעות של הגירוש עוד לא לגמרי יבשו, ומה שכבר הספיק להתאחות- נפתח מחדש בשבעה באוקטובר.
עמוס תמם, בוגר, בשל ואותנטי מהדמות שהכרנו בסדרה הידועה של לייזי שפירא "סרוגים", מגלם הפעם את שילה מזא"ה, מפקד ההתנתקות. מזא"ה כמובן מרפרר למי שפיקד בזמן אמת על פינוי ההתיישבות היהודית, גרשון הכהן (השם מזאה כראשי תיבות של – מזרע אהרון הכהן). בבחירה של מזא"ה בסדרה להסכים לתפקיד הנורא בו יצטרך לפנות את אחותו ואת בנו מביתם בגוש קטיף יחד עם יתר תושבי המקום הוא מציף את 'התפקיד' הקלאסי שלקחה על עצמה בזמנו הציונות הדתית לאומית, פוסט רצח רבין – תפקיד ה"מגשרים".
עוד כתבות בנושא
בסדרה מדובר בתפקיד אידאולוגי-רומנטי שיש בו גם אמונה נאיבית במידה מסוימת. כי הבעיה בלהיות גשר היא השאלה: גשר למה אתה? בין מה למה? ומה יש מתחת לגשר במידה והוא מתמוטט? האם אתה גשר בשביל ששני צדדים יוכלו להגיע לאמצע למרות שהמים סוערים מלמטה, או שאתה גשר כדי לקצר את הדרך לאינטרסים של צד אחד?
"שוטר, חייל, אני אוהב אותך" קוראים הנוער במחסום וצובעים שלטים בגואש, כאילו הלב שלהם שמונח על השולחן יכול לעצור אינטרסים שהם בכלל לא מכירים. 'התנתקות' היא לא רק סדרת טלוויזיה, היא מצלמת ה'גו פרו' שלא הייתה אז, ה'סטורי' שלא סופר. לא היו רשתות חברתיות או תקשורת חזקה שייצגה את הימין. המתנחלים כולם נצבעו בגוון אחיד וכתמתם.
כן, היו אנשים מתוקים ותמימים מאוד בציבור שלנו, שלא טסו לחו"ל מתוך אידאולוגיה, שלא הכירו אינטרסים בינלאומיים, שהאנגלית שלהם הסתכמה ב"גרנדמייזר". ציבור אידאולוגי שלא התארגן ככוח פוליטי כמו שיש לחרדים, ולא ישב על 'שיברים' ראשיים כמו שהחזיק השמאל – לא בכלכלה, לא בבית המשפט, לא רשות הנמלים ולא הסתדרות העובדים. ציבור "מתיישבים" כמו שמזא"ה מקפיד לקרוא להם – "ציבור מתיישבים שהמדינה שלחה וכעת סיים את תפקידו", כאילו הם עומדים לקבל תעודת הוקרה "לרגל סיום תפקידך". מדובר בציבור שיצא בלהט למשימות לאומיות, ולא קיבל אפילו תעודת הכרה אחת.
הנהגת הישובים יושבת במטבח ואומרת לשילה מזא"ה: המשימה שהצבא נתן לך היא להיות הגשר, לאפשר להוציא לפועל בשקט את ההתנתקויות הבאות מיו"ש. המשימה החדשה שהציבור שלך נותן לך היא לחרוט לאנשים בלב, כולל השוטרים והחיילים המפנים והאזרחים הצופים בבית – את האירוע הזה, את רגע החורבן.
בעיניי זו גם מטרת הסדרה והיא עושה זאת ברגישות, דרך דמויות וטקסטים שניכר שמאחוריהם תחקיר מעמיק. לא רק לספר סיפור היסטורי, אלא לחרוט לאנשים בלב, את ההשלכות המדממות שלו שעדיין קוראות לנו ממחשכי המנהרות. לגרום לנו הצופים לא להסיט מבט. לא להתנתק.
עוד כתבות בנושא
