עשרים שנה עברו מאז ההתנתקות, והוויכוח עליה סוער כאילו אירעה רק אתמול. לטבח 7 באוקטובר יש כמובן חלק מכריע בכך. אם מישהו עוד התלבט אם ההתנתקות הייתה צעד מוצדק או לא, בא הטבח והכריע את הכף - רוב הציבור היהודי בישראל חושב היום שההתנתקות הייתה טעות. גם אני הקטן, שתמכתי בתוכנית, חושב היום – וחשבתי כך עוד לפני הטבח – שטעיתי קשות.

מדוע בכל זאת התפתו רבים לתמוך בהתנתקות? כי צריך להודות שליישובי גוש קטיף לא נכון היה עתיד מזהיר גם בלעדיה. מדובר ב־8,000 יהודים שחיו בין 2 מיליון פלסטינים, ביישובים שלא גדלו אלא רק הגביהו חומות מול השונאים שמסביב. פרופ' רות גביזון, אזרחית שהייתה חכמה יותר מרוב הגנרלים, הציעה עוד לפני ההתנתקות לפנות את היישובים מהרצועה, -אבל להשאיר שם את הצבא ואת שב"כ, כדי לשמור על הביטחון.

ייתכן שזה היה הפתרון הנכון ביותר, עד שהיה נמצא גורם שאפשר לסמוך עליו שיוכל להתמודד עם האתגר הביטחוני שם, כמובן בסיוע ישראלי - משהו מסוג התיאום שישראל מקיימת מאז הסכמי אוסלו עם הרשות הפלסטינית, ובעיקר מאז מבצע חומת מגן.

ממילא, הטעות העיקרית לא הייתה ההתנתקות עצמה, אלא הוויתור על האינטרסים הביטחוניים שלנו אחריה. אילו הגבנו על הפרובוקציות הראשונות של חמאס בכיבוש מחודש של הרצועה, גם בלי להקים מחדש את ההתיישבות, טבח 7 באוקטובר לא היה מתרחש. למעשה, גם לא כל הסבבים שלפניו.

יש היגיון בטענה שאת תיקון הטעות הזו אנחנו צריכים לעשות עכשיו – למעשה, היינו צריכים לעשות כבר מתחילת המלחמה, ולא כשצה"ל והחברה הישראלית כבר מותשים – ובלבד שלא נתפתה להקים מחדש את היישובים, אלא נעביר אותם בהזדמנות הראשונה לגורם שיוכל לוודא שחמאס לא ישתקם ויחזור להילחם. זה גם צריך להיות התנאי להסכמתנו לשיקום אזרחי של הרצועה.

מטרתה של הציונות, כפי שנוסחה בקונגרס הציוני הראשון, הייתה להקים לעם היהודי "בית לאומי בארץ ישראל". אז עוד לא העזו לקרוא לזה מדינה, ובכל מקרה היה ברור שהבית הלאומי ייבנה בארץ ישראל, אבל לא יכלול בהכרח את כל חלקיה. יהודים עלו והתיישבו בארץ עוד הרבה לפני הציונות, אבל חידושה של הציונות היה הריבונות המדינית.

זהו גם האינטרס הקיומי העליון מאז ועד היום: מה תורם לבית הלאומי הריבוני ומה מחליש אותו? את קיומה של הריבונות היהודית היינו צריכים לממש גם אם שום פלסטיני לא היה בורח ב־1948, וגם במצב של מאזן דמוגרפי קשה. אבל כשכבר יש לנו בית ריבוני, בהחלט ייתכן שתוספת שטח שמיליוני פלסטינים יושבים בו – ואיננו רוצים לספח אותו ולהעניק להם אזרחות – הוא החלשת הציונות ולא חיזוקה.

בשבועות ובחודשים הסמוכים להתנתקות רווחו הדיבורים על זניחת הציונות בקרב הציונות הדתית: הפסקת תפילה לשלום המדינה, סירוב לעצור טרמפים לחיילים ועוד. ברוך השם זה לא קרה, אבל תהליך חמור אחר קרה גם קרה - לא פגיעה בציונות אלא פגיעה קשה בממלכתיות של הציונות הדתית, בכבוד לשלטון החוק ולמוסדות המדינה. מצב זה בא לידי ביטוי בהחמרת פעולות תג מחיר ובקושי המופגן לגנותן בפומבי גם מצד גורמים המתנגדים להן. זה בא לידי ביטוי גם בעימות גובר עם מערכת המשפט ועם התקשורת, וגם בנכונות גוברת להמיר את הברית הציונית עם החילונים בברית דתית עם החרדים. הרי אם החילונים כבר לא נאמנים אפילו להתיישבות, איזה ערך משותף יש לנו איתם?

באו השנים האחרונות והפכו את הכף. רצח משפחת דוואבשה בדומא הבהיר עד כמה פורעי תג מחיר הרחיקו לכת. העימות סביב הרפורמה המשפטית חשף עד כמה שונאי מערכת המשפט הרחיקו לכת. סירוב ההנהגה החרדית לגייס אף את מי שתורתם אינה אומנותם גילה עד כמה הברית עם החרדים הרחיקה לכת.

אגפיה הממלכתיים של הציונות הדתית שוב הרימו ראש, ויש לקוות שיתמידו לעשות זאת בקול צלול. ישראל זקוקה יותר מכול לחידוש הברית הציונית־ממלכתית - אומנם בלי הרכנת הראש שאפיינה את הציונות הדתית בסיבובים הקודמים של הברית, ועם תביעה גם מהציבור החילוני לעמוד בעקרונות היסוד שלה.