כבר שנתיים אני מגיעה כל שבת לתפילה ונתקלת בחומה.
מאז שנהייתי אמא, ב"ה, אין לי באמת אפשרות להתפלל במרחב קהילתי. אין לי מקום בבית הכנסת. בהתחלה, בחגים הראשונים, עוד הלכתי כרגיל, מתכוננת לתפילה המוכרת כמו כל שנה. אפילו תהיתי לעצמי למה גיסותיי הוותיקות באמהות, והמטפלות בילדים מזה שנים, מגיעות רק לתקיעת שופר.
ואז הבת שלי התחילה לבכות באמצע מוסף, ולא נרגעה עד שיצאתי מעזרת הנשים, ירדתי למטה, וכמעט ופניתי לצאת מחוץ לבית הכנסת, עד שילדה מסוג הבנות שחובבות שמרטפות הסכימה לשמור עליה לדקה כדי שאוכל לסיים את התפילה ולצאת משם.
הכי מעניין
מאז כל שבת אני עדיין מנסה להשתתף בלו"ז היהודי, וכל שבת מחדש מבינה שאין לי באמת מה לעשות שם, וחוץ מלפטפט עם חברות בחוץ - זה לא היה משנה אם הייתי נשארת בבית. כי האימהות, שהיא מהות ותפקיד חשובים כל כך במרחב שלנו ובתפיסה החברתית שלנו, פשוט לא מסתדרת עם המבנה הקיים של בית הכנסת.
לא משנה שאמא לילדים צעירים זה עניין של כמה שנים טובות, במיוחד במגזר הפורה שלנו, עדיין אין לה מענה במרחב היהודי הקהילתי: זה או שהיא תהיה עם הילדים קצת בעזרת נשים עד שזה כבר יהיה לא נעים, או שהאבא יוותר על חלק מהתפילות שלו, או שמישהו אחר ישמור על הילדים בזמן הזה, שזה לא פתרון רק העברת הבעיה הלאה; או שהיא פשוט לא תגיע.
עוד כתבות בנושא
בכל אחת מהאפשרויות האלה מישהו נדרש לוותר, ואין כמעט אפשרות שבה המרחב עצמו יאמר: גם המשפחה הזאת שייכת לכאן. והמשמעות של זה היא שהאישה לא חלק מהדופק היהודי לכמה שנים טובות. לא חלק מהשפה היהודית לתחינה, הודאה, חגיגה ושייכות.
לקראת יום הכיפורים האחרון ממש חששתי מה יהיה. כי הפעם זה לא רק הפעוטה המתוקה שמתלווה אליי לכל מקום, אלא גם סבב המילואים של בעלי, כך שאפילו אין לי עם מי לחלוק את האחריות - והאפשרות לתפילה משלי כמעט ולא קיימת.
הגעתי לבית הכנסת בשכונה, דווקא לא זה שאני הולכת אליו בדרך כלל, ואחרי ניסיון לא טוב להיכנס לעזרת הנשים ולקבל מבטים מכל עבר, גיליתי מעין רחבה שנמצאת לצד עזרת הגברים, שבדרך כלל משמשת כאולם שמחות, ובתפילה עומדת ריקה.
הבנתי שזה הפתרון שלי. זה היה ממש בסדר שאתפלל שם, אשמע את התפילה וביתי תתרוצץ בלי בעיה. בנעילה כבר הצטרפו אלי כמה אמהות וילדיהן ועשינו מהמקום מעין "עזרת משפחות".
ישר שיצא החג שיתפתי את כולם שהלוואי שיהיה משהו כזה בעוד מקומות, שאיך יש לנו חוף משפחות אבל תפילה, שהוא מרחב הרבה פחות לא צנוע והרבה יותר נדרש - אין כזה, ואנחנו איכשהו צריכות להסתדר עם הילדים. אחותי אמרה לי שבדיוק בשבת היא התפללה בבית כנסת ביפו שהיה בו חדר לנשים וילדים, וגם בטוויטר ראיתי שיתוף על מניין רועש ומקסים ליום הכיפורים בלוד, שמיועד לנשים וילדים.
אני בטוחה שזה לא פשוט ולא אפשרי לכל בית כנסת למצוא חלל שאפשר להסב לעזרת משפחות, אבל הלוואי ששימת הלב לבעיה ולפתרון האפשרי תהיה נוכחת יותר, כי בית הכנסת זה מרחב קהילתי. אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול איך אמא יכולה להסתדר בו עם הילדים, ולהתחיל לשאול איך בית הכנסת יכול להסתדר עם זה שהם יהיו חלק ממנו.