הפתיחה של שירת האזינו (פסוקים א-ו), מורה על כך שהשירה תעסוק במשפט הצודק של הקב"ה עם עם ישראל החוטא: "כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל".
בפרק הראשון של השירה (ז-יד), מתוארים שבחי ה' שהוציא את ישראל ממצרים והוליכם במדבר, בהשגחה מופתית ובשפע גדול: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר". בפרק השני (טו – יח), מתוארת עזיבת ישראל את דרך ה' ומרידתם בו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". בעקבות זאת, מופיע הפרק השלישי (יט - כו), שבו ה' מסתיר פניו מעם ישראל והם סובלים צרות רבות ורעות: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם".
בפסוק הבא, החותם את פרק הצרות ובו מתחיל פרק חדש של השירה, מסביר הקב"ה למה לא יכלה חמתו בישראל עד תום: "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת:" (דברים לב כז).
הכי מעניין
ה' חושש שמא הגויים שישראל נמסרו בידם, לא יבינו שזה מעשה ה', יתגאו בעצמם, והתוצאה תהיה חילול השם, במקום המטרה המקורית של העונשים לישראל – ריבוי כבוד שמים.
בפרק הבא, הרביעי (כח – לח), מנוסחת השירה באופן דו-משמעי, והיא מתפרשת בשני מסלולים: "כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה". במסלול אחד מפרשים אותה כהמשך חטאי עם ישראל שלא הבינו את הלקח הנדרש ולכן ימשיכו לסבול, ובמסלול אחר מפרשים אותה כנגד הגויים שלא הבינו שהצלחותיהם כנגד ישראל הן מעשי ה', ובו מתואר כיצד ה' ייפרע מהם על אשר עשו לישראל.
בפסוק לט מתחיל פרק חמישי, שבו מתהפכת המגמה, ה' מרחם על ישראל, נוקם בגויים, מתגלה לישראל, מרפא ומחיה את עמו. השירה מסתיימת בהכרזה: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (מג).
במעבר משלב העונש לעידן התחייה והישועה, היינו מצפים לפרק שמתאר תשובה של עם ישראל, כפי שמופיע בסוף התוכחה שבברית בפרשת נצבים. אבל בשירה אין כלל אזכור של תשובת עם ישראל מחטאיו. ההסבר לכך הוא שה' חוזר בו ממהלך הענישה ועובר למהלך של נקמה בגויים וישועת ישראל אינו תלוי במעשיהם של ישראל אלא רק ברצון ה'. ראשית, כאמור לעיל, הקב"ה נוכח לדעת שהגויים זוקפים את הצלחתם ואת כישלונותיהם של ישראל לכוחם ולעוצמתם ואינם מכירים בכך שזו פעולת ה'. מכך נגרם חילול השם שמחייב הפסקת הפורענויות, נקמה בגויים והצלת ישראל מידיהם.
הסיבה השנייה מבוארת בפסוק שמטרים את פרק היפוך המגמה: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב:" (לו).
כשתגדש סאת הייסורים, הקב"ה יתנחם על אשר עשה לעמו. הוא יראה, שאין בכוחם להציל עצמם, לא מן האויבים ולא משאר הצרות וגם אין ביכולתם להגיע בכוחות עצמם לתיקון המוסרי והרוחני המצופים מהם. כמאמר הגמרא "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה ע"ב). צריך להושיט לעם ישראל יד כדי לסייע לו להיחלץ מן הבוץ שהוא שקוע בו.
התובנה הזאת והתקווה הזאת מלווה אותנו לאורך יום הכיפורים. נתבונן לדוגמה בשתיים מן התפילות של יום הכיפורים. האחת היא ברכת קדושת היום, והאחרת היא תפילתו של האמורא רבא החותמת את הווידוי.
כך ניסחו חז"ל את ברכת קדושת היום של יום הכפורים, לב התפילה: "...מְחל לַעֲונותֵינוּ בְּיום הַכִּפּוּרִים הַזֶּה, מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטּאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, כָּאָמוּר: 'אָנכִי אָנכִי הוּא מוחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטּאתֶיךָ לא אֶזְכּר'. וְנֶאֱמַר: 'מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ'. וְנֶאֱמַר: 'כִּי בַיּום הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכּל חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'. ... כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל דּור וָדור וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ מוחֵל וְסולֵחַ לַעֲונותֵינוּ וְלַעֲונות עַמּו בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲבִיר אַשְׁמותֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה...".
אין בברכה זו זכר למידת הדין או לדרישה לתשובה. יום הכיפורים הוא יום סליחה בלבד. ה' מוחל וסולח לעוונותינו בכל שנה ושנה. לכן הוא זוכה לתואר: סלחן ומחלן, כתכונה קיימת וקבועה. מחיית הפשעים היא למענו ולא למעננו ואינה תלויה במעשינו. שני הפסוקים הראשונים המצוטטים בברכה מפנים לנבואות הנחמה של ישעיהו, בפרקים מ"ג-מ"ד, והפסוק השלישי מפנה לעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שגם היא עוסקת בכפרה וטהרה, ולא בתשובה.
הרמב"ם בהלכות תשובה מתאר את מהלך התשובה כחרטה על העבר, וידוי וקבלה לעתיד. לדבריו, הווידוי הוא חלק מן התשובה, והתשובה השלמה היא כאשר "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (הלכות תשובה ב, ב). אבל זו אינה המשמעות של הווידוי בעבודת יום הכיפורים, לא זה של הכהן הגדול במקדש ולא זה שלנו, בבית הכנסת. תפקידו של הווידוי הוא לערוך את רשימת החטאים שעליהם אנו מבקשים מחילה מהקב"ה. כביכול, מכיוון שהובטחה לנו מחילה, אנו מזדרזים למנות רשימה ארוכה ככל האפשר של חטאים, ולהגיש אותה לקב"ה לשם מחילתם.
הראיה שכך יש לקרוא את הווידוי, נמצאת בתפילתו של רבא, שמקורה בגמרא במסכת ברכות (יז ע"א). תפילה זו שובצה בחתימת הווידוי הגדול, אחרי רשימת ה"על חטא": "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי וקל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי כבר מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורים וחולאים רעים".
מי שניגש לתפילת יום הכפורים בתודעת הלכות תשובה של הרמב"ם, עלול להתייחס לתפילתו של רבא כאל חוצפה כלפי שמים. אין אפילו קמצוץ של התחייבות שנשתדל שלא לחטוא עוד. אנחנו מפנים את האחריות כלפי ה' יתברך: "יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד", כי אנחנו מודעים לחלוטין לכך שאין בכוחנו להתחייב שלא לחטוא. אנחנו יכולים רק לומר שאנחנו רוצים לא לחטוא עוד, ולבקש מה' לסייע לנו.
כמו כן, אנו מבקשים מחיקה של החטאים מן העבר, וגם זאת, לא בזכות התשובה שלנו. לא זו בלבד, אלא שמכיוון שאנו יודעים איזה מחיר עלול להיות למחיקת חטאים, אנו גם מוסיפים הסתייגות: "לא על ידי יסורים וחולאים". זו תמצית מזוקקת של תודעת ה"אזלת יד ואפס עצור ועזוב".
צריך לתת את הדעת לכך שזו אינה אמירה מן השפה ולחוץ. זה חלק מעבודת יום הכיפורים שלנו, להגיע לתודעה הצנועה והענוותנית ואפילו למידת השפלות הזאת. זו אינה תודעה שצריך להימצא בה בכל ימות השנה ובכל הקשר, אבל היא חלק משמעותי ומהותי מעולמנו הרוחני, והזיקוק שלה נעשה ביום כיפור.
עסקנו הרבה השנה בתודעה של חובות האדם בעולמו. הן לא פוחתות בשל ההכרה של עליבותנו, אולם ביום הכיפורים אנחנו נהיים מודעים לחלוטין עד כמה הרצון הטוב שלנו חלוש, וזקוק לסייעתא דשמיא כדי להתממש. הקשיים העומדים מנגד, הן מצד החולשות האנושיות שלנו ויצרינו, והן מצד האתגרים שמציבה לפנינו הסביבה, האנשים, החברה, והמציאות הריאלית של הקיום בעולם, מחייבים את הקריאה לעזרה כלפי שמיים. אנחנו רוצים להיות טובים, אבל אנחנו יודעים שלא נצליח בכך לבד, ואנו זקוקים לעזרת ה'.
חג הסוכות משלים את הפרויקט של עבודה על תודעת התלות בקב"ה וארעיות קיומו של האדם. המעבר לסוכה, דירת ארעי, מחייב אותנו להיכנס בכל גופנו ותודעתנו להכרה של חיים בהשגחה א-להית מתמדת. האשליה של הבית המוגן והבטוח ושל הביטחון הכלכלי בזכות היבול הפורה שאספנו במשך השנה, מתבטלת כשאנו יוצאים מן הבית המוגן אל הסוכה המקורה בפסולת גורן ויקב.
אחד השיאים של חג הסוכות ותמצית העבודה בו הוא הקפת המזבח, ובימינו בימת בית הכנסת, עם ארבעת המינים בידינו, תוך השמעה חוזרת ונשנית של הקריאה: "הושע-נא". כשחובטים את הערבה במלוא המרץ, אנחנו גם חובטים קצת בעצמנו, בחשיבותנו העצמית וביהירותנו.
אנו זקוקים לישועה, לא רק במובן של המלחמה, של ההגנה מפני האויבים ונקמת ה' בהם, לא רק כדי להחזיר את החטופים ולא רק בבניין חוסננו הכלכלי והטכנולוגי. אנחנו זקוקים לישועה גם בעצמנו ומעצמנו. אנחנו מתפללים לה', שיסיק את המסקנה של חתימת שירת האזינו: "כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". אין לו ברירה, עליו להציל אותנו, מן העולם ומעצמנו, ואז יתקיים בנו "הרנינו גויים עמו", "וכפר אדמתו עמו". ובה' יתברך יתקיים: "ידע כל פעול כי אתה פעלתו ... ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-להי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".