לפני שבועיים פורסם בבמה זו מאמרו של ידידי, הרב יצחק בן דוד, אשר ביקש להציע "פשרה" ליישום פסק הדין של בג"ץ שקבע כי יש לאפשר לנשים תלמידות חכמים לגשת למבחני הרבנות הראשית לצורך קבלת התגמול הכלכלי שניתן לקבל ממבחנים אלה. לצד ההערכה לניסיון הגישור, הדברים עוררו אצלי אי נוחות רבה. תחושה זו נבעה לאו דווקא מהפתרון שהוצע בסוף דבריו אלא מהאופן שבו שורטטה המציאות שהובילה אותנו עד הלום.
הטור של הרב יצחק בן דוד:
גילוי נאות, אני עומד בראש ארגון "עתים", אשר ייצג את הנשים בעתירה המדוברת, ופועל זה שנים להפיכת הממסד הדתי לנגיש ולכזה ההולם את צרכיו המגוונים של העם היהודי. מתוך הפרספקטיבה הזו, המצויה בלב העשייה, אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם, הן במישור העובדתי והן במישור המהותי.
הכשל הראשון בהצגת הדברים נוגע לליהוק הדמויות. הרב בן דוד משרטט תמונה דיכוטומית. בצד אחד ניצבת "הרבנות וההלכה", ובצד השני "כמה נשים שלמדו לימודי הלכה מתקדמים". הצגה זו עושה עוול כפול. היא מקטינה את אותן נשים, שהחליטו להקדיש את חייהן ללימוד ולהפצת תורה, והיא מתעלמת מהעובדה שלימוד התורה שלהן הוא אחת הבשורות הגדולות והמשמחות של הציונות הדתית בעשורים האחרונים.
הכי מעניין
הנשים העותרות, ואיתן רבות נוספות בבתי המדרש, אינן עומדות מול ההלכה, הן חיות אותה ונושמות אותה. בקשתן הייתה המינימום הנדרש, הכרה כלכלית ומקצועית בשנות לימודיהן, בדומה לעמיתיהן הגברים. השאלה הנידונה כאן אינה הלכתית (או כמעט שלא הלכתית) שכן בעולם הציוני דתי כמעט שאין חולק כיום על עצם היתר לימוד התורה לנשים. ואם מותר ללמוד, מותר גם להיבחן ולקבל הכרה על הידע.
מכאן נובע הכשל השני, והוא תפיסת מהותה של הרבנות הראשית. ישנה נטייה נאיבית ומעט מנותקת לראות ברבנות הראשית את ההגשמה של היותנו "מדינה יהודית". אולם המציאות מורכבת יותר. הרבנות הראשית במדינת ישראל היא גוף סטטוטורי, השואב את כוחו וסמכותו מכוח החוק האזרחי, חוקי הכנסת. לו היה מדובר בגוף עצמאי-קהילתי זכותו הייתה לקבוע כללים כראות עיניו. אך הרבנות היא זרוע של המדינה.
הרבנות מחזיקה בכוחה רק משום שהמחוקק ה"חילוני" העניק לרבנות מעמד בחוק. וכגוף המקבל את סמכותו במדינה דמוקרטית, היא מחויבת לפעול בשקיפות, בהוגנות ובשוויון. הניסיון לצייר את הרבנות כסמכות-על המקובלת על כלל ישראל מתנפץ אל מול המציאות, ויש לכך דוגמאות רבות. החל מהאיסור הגורף על עלייה להר הבית ועד למדיניות הכשרות, פסיקות הרבנות אינן מתקבלות על ידי קהלים רחבים, דתיים וחרדים כאחד.
עוד כתבות בנושא
העיוות השלישי נוגע לנרטיב ה"ראש בראש". הצגת הדברים כאילו העותרות אצו אל בג"ץ כדי לנגח את הרבנות היא שכתוב של ההיסטוריה הקרובה. האמת היא הפוכה. טרם הפנייה לערכאות, ניסו העותרות וארגון "עתים" לפעול ישירות מול הרבנות במשך שלוש שנים תמימות בניסיון למצוא פתרון בהידברות. רק כשהבנו שכל הדלתות ננעלו פנינו לאפיק המשפטי.
גם במהלך שש השנים בהן התנהלה העתירה ידינו הייתה מושטת לפשרה. בתקופת כהונתו של השר לשעבר מתן כהנא החל להתגבש מתווה פשרה אך עם חילופי השלטון לפני כשלוש שנים, נגדעו המאמצים הללו בבת אחת על ידי נציגי הממשלה הנכנסת. הטענה כאילו הרבנות מתנגדת למבחנים רק מחשש שמא אלו יובילו בעתיד לדרישה למינוי נשים לתפקידים רבניים ("מדרון חלקלק"), אינה מחזיקה מים. לו זה היה החשש האמיתי, הרבנות הייתה אמורה לחבק בשתי ידיים את החלופות שהוצעו לאורך השנים, הקמת מערך מבחנים חיצוני המקנה הטבות כלכליות בלבד, ללא תואר רבני. העובדה שהרבנות סירבה גם לכך מעידה כי ההתנגדות היא שורשית ועמוקה יותר, התנגדות לעצם היכולת של אישה להפגין שליטה וידע תורני במסגרת ממסדית.
בשולי הדברים, אתייחס לפתרון שמציע הרב בן דוד - מתן זכות וטו לרבנות הראשית על מינוי עתידי של נשים לתפקידים רבניים. מעבר לעובדה שלא לשם מכוונות העותרות, ההצעה הזו לוקה בחוסר הבנה של הכיוון אליו צריכה לצעוד החברה הישראלית. הפתרון למתח שבין דת ומדינה אינו ריכוז סמכויות נוסף בידי הגוף המרכזי, אלא להפך, ביזור.
אין כל סיבה להעניק לרבנות הראשית כוח להשפיע על התנהלותן של קהילות מקומיות ברחבי הארץ או להטיל וטו על בחירותיהן. התיקון למציאות המקולקלת בתחום דת ומדינה יבוא מחיזוק מקומה של הקהילה והרשות המקומית בעיצוב זהותן היהודית. הצעתו של הרב בן דוד מבקשת להצעיד אותנו אחורה, אל עבר ריכוזיות וכפייה, בעוד שהפתרון טמון במרחב המאפשר לקהילות שונות לבטא את מחויבותן לתורה בהתאם לאמונתן. הנשים הלמדניות הן עובדה קיימת ומבורכת, הגיע הזמן שהממסד יפסיק להילחם בהן ויתחיל להכיר בערך העצום שהן מביאות לעולם התורה.