הרעיון לסדרת הספרים "דבר תורה" נולד אצל עו"ד נחום לנגנטל, עורך הסדרה, כבר לפני ארבעים שנה. "באותה תקופה, עוד לפני פריחת עלוני השבת, עלה בי רעיון להוציא ספר שירכז את כל הוורטים על פרשות השבוע. חשבתי ללקט אותם ממגוון של ספרי וורטים ישנים שיצאו בעבר כמו 'עיטורי תורה' או 'מאוצרנו הישן', אבל כשהלכנו לבקש אישור, בעלי הזכויות על 'מאוצרנו הישן' לא אישרו לנו".
במהלך השנים שחלפו, אופי הספר שלנגנטל המשיך לחלום עליו הלך והשתנה. "לימוד התנ"ך בציבור שלנו התפתח מאוד. החלוצים היו רבני ישיבת הר עציון, אבל גם רבותיי מישיבת מעלה אדומים. בהמשך נכנסו הוגים שקשה לי לדמיין את שולחן השבת בלעדיהם, כמו הרב זקס. ראיתי גם הזדמנות להרים על נס את הוגי הדעות של הציונות הדתית – רבנים ורבניות, פרופסורים, פסיפס שלם של אנשים. אני נוהג לומר דברי תורה בבית הכנסת ובאירועים שונים, ואנשים גם פנו אליי שאתן להם רעיונות לדברי תורה. חשבתי שספר כזה יענה על צורך של הרבה אנשים".
"דבר תורה", שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים, מכיל חמישה כרכים של מאמרי הגות על פרשות השבוע – לצד פסוקי הפרשה ופירוש רש"י. לנגנטל ליקט במשך שנים עשרות מאמרים, קיצר וערך בעת הצורך, ובכל פרשה הוא מציע לקורא כעשרה מאמרים מגוונים שנכתבו על ידי רבנים והוגי דעות. בספר בראשית למשל תמצאו בין השאר מאמרים של הרב יעקב מדן, הרבנית ימימה מזרחי, פרופ' נחמה ליבוביץ, הרב חיים דרוקמן, הרב חיים דוד הלוי, הרבנית שרון רימון ורבים נוספים. "כשחברים לא דתיים ביקשו להבין את הפרויקט שאני עובד עליו, היה לי קשה להסביר להם איך על טקסט של פרשה באורך של עשרה עמודים נכתבו למעלה מאלף מאמרים שונים", הוא מתפעם.
איך בחרת מה להכניס מתוך ים המאמרים הקיים?
"התחלתי בקריאת אלפי מאמרים של כל הרבנים, בחרתי את אלה שמצאו חן בעיניי והתחלתי ללקט. דאגתי לכך שהמאמרים יתייחסו לחלקים שונים בפרשה, וגם שהכותבים יהיו מגוונים – גברים ונשים, אשכנזים וספרדים, אנשי בית המדרש וחוקרים. אחר כך ניגשתי לעריכת המאמרים, שחלקם היו ארוכים מאוד. היה קשה להסביר לחלק מהרבנים שאני עומד לקצר להם מאמר של עשרים עמודים לשני עמודים בלבד. ואכן, לא תמיד קיבלתי את האישור שלהם לתקציר. לצערי, כשעבדתי על התקצירים עדיין לא היה AI שיעזור לי בקיצור המאמרים. בהמשך העבודה נכנס לתמונה ישי פלג, שערך את המאמרים המקוצרים שלי".
צילום: אריק סולטן
מאמרים על פרשת השבוע נכתבו גם על ידי אנשים לא דתיים. מה הגבולות שהצבת לעצמך בליקוט?
"מצד אחד היה לי ברור שלא ייכנס מאמר של מישהו שאין לו מחויבות לתורה מן השמיים במובן הכי אורתודוקסי, מצד שני רציתי להדגיש את תורת ארץ ישראל ותורת עם ישראל. יש כאלה שלא אהבו את הבחירות שלי. היו רבנים שראו את רשימת הכותבים והעדיפו שהמאמר שלהם לא יפורסם, ולהפתעתי זה לא בא רק מהצד השמרני. היה רב שמשויך למחנה הליברלי שלא רצה שמאמרו יתפרסם יחד עם מאמרים של השל והרטמן, אבל בסך הכול יש מאמר אחד של הרטמן, ואני לא חושב שהוא צריך להיות מחוץ לפרויקט. בכל פרשה הבאתי גם כמה וורטים קצרים, ושם הכנסתי גם רבנים חרדים ואדמו"רים. גם זו תורה, אבל עיקר החידוש של הספר הוא מאמרי ההגות".
כשמדברים על קהל היעד של הסדרה, לנגנטל רואה לנגד עיניו קודם כול את הדור הצעיר. "אני חושב על הנכד הבכור שלי, חייל בגולני, שאני רוצה שיכיר את העולם התורני שלנו. זו פריווילגיה שלא הייתה לי בצעירותי. כשלמדתי בתלמוד תורה 'זכרון מאיר' בבני־ברק, עם הבנים של הרב קנייבסקי, הטענה הייתה שלא רק שאין לנו 'גדוילים' אלא שאין לנו בכלל רבנים. גם הר"מים שלנו בישיבת נתיב מאיר היו אז חרדים. גדלתי בבצורת מהבחינה הזו, ואני לא כזה זקן. לאנשים בציבור שלנו חסרה פריזמה לראות ולהתגאות לאן הגיעה התורה הדתית־לאומית. יש אצלנו היום רבנים וראשי ישיבות שאין דוגמתם, אבל אין לנו סגידה כלפיהם כי חונכנו לפתח חוש ביקורת גם כלפיהם. בנושא היחס לרבנים הלכנו לקצה השני מזה של החרדים. לכן חשוב לי שהצעירים יכירו את גדולי התורה של הציבור שלנו. אגב, צריכים ואפשר לעשות מפעל דומה גם בעולם התלמוד, גם אם זה יהיה פחות פופולרי. בתקופתנו לא היו 'אחרונים' משלנו בבית המדרש, היום כבר יש".
לנגנטל מזהה קשר בין הסדרה החדשה, שמביאה מתורת הציונות הדתית, לוויכוח הגדול עם הציבור החרדי בסוגיית הגיוס. "חלק מהתהליך שצריך לקרות הוא להבין שאפשר להיות גדול עצום בתורה וגם לשרת בצבא כפי שעשו רבנים כמו הרב מדן, הרב סבתו, הרב שרלו והרב ראם הכהן. צריכים לחנך לדגל הזה".
ההסכמות שמוסמסו
זה איננו הספר הראשון שלנגנטל מוציא על פרשות השבוע. בשנת 2002, כשכיהן כחבר כנסת מטעם המפד"ל, הוא הוציא לאור את הספר "פרשיות פרלמנטריות", במסגרת סדרת "יהדות כאן ועכשיו" מבית ידיעות ספרים. באותו ספר רוכזו שישים מאמרים על פרשת השבוע שנכתבו על ידי חברי כנסת מרוב סיעות הבית. חלק מהמאמרים בספר היו מאמרי תגובה של ח"כים, שהגיבו על פרשנותם של ח"כים אחרים לפרשה. כך למשל, ח"כ מוסי רז ממרצ כתב על אברהם אבינו כאיש של "שלום עכשיו", ח"כ מיכאל קליינר (חרות) התגעגע למנהיג כמו יהודה שיחזיר לישראל את כוח ההרתעה, איתן כבל (עבודה) התקשה להבין את הקרבת הקורבנות ואילו מאיר פרוש הסביר את חשיבותם, משה גפני כתב על המנהיג כמלאך, נעמי בלומנטל מהליכוד השוותה את הסכם אוסלו לעגל הזהב, וזהבה גלאון ממרצ הגיבה לה.
בכנסת הנוכחית היית יכול להוציא ספר על פרשות השבוע?
"אני חושב שזה לא היה עובד היום, משתי סיבות. סיבה אחת היא הקיטוב. מי שמתנגד היום למפלגות החרדיות מרגיש צורך להיות אנטי לכל מה שקשור לתורה, ומצד שני החרדים היום גם לא היו משתפים פעולה עם ספר כזה. אבל הבעיה היותר גדולה היא ה'עמארצות' שקיימת היום. כשעבדתי על הספר ההוא, שלמה בן־עמי למשל, שהיה אז השר לביטחון פנים מטעם העבודה, בחר את פרשת תצווה והשווה בין בגדי הכוהנים לבגדיהם של כוהני דתות אחרות. יוסי שריד שהיה יו"ר מרצ הכיר את המקורות והיה אפשר להתווכח איתו. אלו היו ימים שלא דיברו בהם בצרחות. גם אז יוסי שריד והרב ולדמן לא היו מצליחים לשכנע זה את זה, אבל היה ביניהם דיון אידיאולוגי עמוק. היום כל אחד מדבר רק לבייס שלו ומשסה אותו בבייס השני. עם זאת, לפי רשימות המועמדים לכנסת הבאה אני חושב שהיא תהיה יותר איכותית, בלי קשר להסכמה שלי עם העמדות של המועמדים השונים".
לנגנטל כחבר כנסת, 1999 | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
כחבר כנסת עסק לנגנטל רבות בסוגיות דת ומדינה, וחתר למציאת פתרונות והסכמות בין הציבור הדתי לציבור החילוני. "עבדתי אז עם אברום בורג, אלי גולדשמידט, אופיר פינס ודליה רבין על ניסוח הסכמות. היה חשוב להם לומר 'אנחנו יהודים', ואנחנו מצידנו הבהרנו שאנחנו לא רוצים לכפות עליהם את הדת ברמת הפרט אלא רק לבחון את הפרהסיה המשותפת. לצערי, כבר אז הכנסת לא הייתה חלק משולחן השרטוטים של ההסכמות כמו שהיא הייתה עשרות שנים לפני שכיהנתי בה, בתקופת הרב מימון ובן־גוריון שישבו יחד וקיבלו החלטות. בכל זאת הגענו אז להצעת חוק סופית ומסודרת על הכול – מועצות דתיות, נישואין וגירושין, שבת, וגם אפשרות לתעודת כשרות שתינתן לימות השבוע בלבד, ללא שבת. ואז הגיעו אליי הרב מדן, רות גביזון וישראל הראל, שריכז את העבודה שלהם על האמנה המשותפת שהם יצרו, וביקשו שנמתין עם החוק עד לסיום האמנה שלהם. הרב מדן הוא אדם שאני תמיד מסתכל עליו מלמטה, אז הסכמתי לחכות, וגם אברום בורג חשב שזה טוב לחכות. היום אני חושב שאם לא היינו מחכים, אולי היינו מצליחים להעביר את החוק לפחות בקריאה ראשונה".
היום יש עוד סיכוי להגיע להבנות בתחום דת ומדינה?
"נושא הפשרה קיבל עם השנים ריח לא טוב. אדם ששותה קפה מערבב מים, קפה וחלב, וזו לא נחשבת פשרה. הבעיה היא שהיום מתייחסים לפשרות כאל ערבוב של קפה עם תה... מי שחותר לפשרה מתייחסים אליו כאל מי שעושה דבר נורא, וצופים שהוא לא ישרוד בכנסת. השיח הפוליטי מתבצר ולא מנסה להגיע להבנות, כי כל צד רוצה שהמצביעים שלו יהיו מרוצים ולא יבקרו אותו שהוא התפשר. במצב כזה אין סיכוי להגיע לכלום. וכשהמערכת כולה כזו, אז גם בית המשפט כבר לא מתפשר. יריב לוין רצה למנות שני שופטים, ובית המשפט העליון החליט שהם לא ברמה מספקת. לא מגיע לשר משפטים ולממשלה מכהנת שתהיה להם תחושה נוחה עם הרכבים מסוימים? כל השופטים בעבר היו ברמה הכי גבוהה? אבל גם בית המשפט העליון תפס פוזיציה ולא רצה להתפשר על כלום. גם בנושא ועדת החקירה על אירועי שבעה באוקטובר, אפשר היה להגיע להבנה על ההרכב. הבעיה היא שהמערכות לא רוצות להתפשר, והכול הפך להורדות ידיים. חברי כנסת לא צריכים אומנם לזנוח את עמדותיהם, אבל הם כן יכולים להתפשר עליהם".
המלחמה הקודמת
נחום לנגנטל (65) נולד וגדל בבני־ברק. אביו, עו"ד בן־ציון לנגנטל, היה מוותיקי המפד"ל, ואימו לאה הייתה מנהלת אולפנה. אחיו הוא הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים. אחותו יפי ז"ל הייתה נשואה לח"כ לשעבר יהודה גליק; יפי לקתה בפוסט־טראומה קשה לאחר ניסיון ההתנקשות בבעלה שהיא הייתה עדה לו, ולבסוף שמה קץ לחייה. מדינת ישראל הכירה בה כנפגעת פעולות איבה. "זה הדבר הכי נוראי שקרה לי בחיים", אומר לנגנטל על סופה הטרגי של אחותו. "קשה מאוד לאבד אחות בנסיבות כאלה. יפי הייתה מוכשרת יותר משמוליק וממני. הייתה לה אינטליגנציה בלתי רגילה, ידע עצום, אישיות יוצאת דופן".
עד כיתה ה' למד לנגנטל בתלמוד־תורה "זכרון מאיר", המשתייך לזרם החרדי ולחינוך העצמאי. "אמא שלי ניהלה את האולפנה של בני־ברק כך שהיה ברור לאיזה עולם השתייכנו, אבל גם בתלמוד תורה של אז, פחות מעשרה תלמידים היו כאלה שהאבות שלהם רק למדו תורה. כל השאר עבדו. גם בציבור החרדי קרה תהליך. מהמחזור שלי אני חושב שאני היחיד שהלך לעבוד, כל השאר נשארו בעולם התורה".
בכיתה ה' עבר לנגנטל לממ"ד "סגולה" בבני־ברק, משם המשיך לישיבה התיכונית נתיב מאיר, ועם סיום לימודיו שם נמנה על המחזור הראשון של ישיבת ההסדר מעלה אדומים. לאחר שחרורו מצה"ל למד משפטים ותולדות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, ועבד בתנועת בני עקיבא. בגיל 22 נקרא על ידי זבולון המר לעולם הפוליטי ונבחר לכהן כיו"ר הדור הצעיר במפד"ל. שנה לאחר מכן, בגיל 23 בלבד, נבחר כחבר מועצה בגבעת־שמואל, ושימש כממלא מקום ראש המועצה.
במקביל עבד לנגנטל כל השנים כעורך דין. "לא התפרנסתי אף פעם מעסקנות בלבד. אני מאמין שמי שהמקצוע שלו הוא פוליטיקה, זה משבש את ההחלטות שלו. בנוסף, כשאתה נבחר תצא תמיד מנקודת הנחה שזו הקדנציה האחרונה שלך, וכך תוכל לעשות מה שאתה חושב".
עוד כתבות בנושא
בשנת 1993 נבחר לנגנטל לתפקיד המזכיר המדיני של המפד"ל, ושלוש שנים לאחר מכן התמנה למנכ"ל משרד התחבורה תחת השר הרב יצחק לוי, חבר מפלגתו. בשנת 1999 נבחר לראשונה לכנסת וכיהן בה קדנציה שלמה עד שנת 2003. לאחר סיום כהונתו פנה לעסקים. קבוצת יומנטרה, שהוא עומד בראשה, עוסקת בעיקר בנדל"ן ומקדמת מיזמי התחדשות עירונית ברחבי הארץ. הוא נשוי לנחמה, אב לחמישה וסב ל־18 נכדים, ומתגורר בגבעת־שמואל.
כח"כ לשעבר במפד"ל, מה דעתך על מפלגת הציונות הדתית?
"הרבה מדברים איתי בגעגוע על המפד"ל של פעם, אבל הציבור הדתי־לאומי השתנה, ואפשר להגדיר את זה כהצלחה. הדתיים־לאומיים כבר לא נמצאים במסגרות דתיות ולא זקוקים למפלגה של דתיים בלבד. הדתי־לאומי הממוצע אומר לעצמו: אני דתי, למדתי בישיבות ואני גם שולח את בניי לשם, אבל אני גם משרת בצבא עם כולם, עובד עם כולם ופתוח לתרבות הישראלית – אז האם פעם בארבע שנים אני אמור לחזור ולהצביע למסגרת פוליטית שמוגדרת כדתית־לאומית אבל היא מלאכותית עבורי? מי שנשאר במערכת הסגורה הם או החרדים או החרד"לים, שחיים בעולם יותר סגור ופחות אינטגרטיבי. לכן, לדבר על המפד"ל ההיסטורית זה לנהל מלחמה עתידית בכלים של מלחמה קודמת. אני חושב שאם המפד"ל הייתה קיימת היום, היו צריכים לשלב בה גם חילונים.
"בנוגע למפלגת הציונות הדתית, חוץ מהכעס שיש לי על כך ששדדו לנו את השם, היא מפלגה לגיטימית שמייצגת נכונה את אלו שנמצאים בעולם סגור יותר. הציבור הימני צריך לשאול את עצמו איך קרה שעולם ההתנחלויות, למעט מעלה־אדומים ואריאל, לא התנחל בלבבות של העולם החילוני. חנן פורת הבין את זה כשהלך עם מפלגת התחיה. 'הציונות הדתית' היא לא התחיה, היא הולכת על משהו יותר צר. מאידך, יש היום נציגים דתיים במפלגה של איזנקוט, וגם הם מייצגים ציבור. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
אנשים כמונו
כמי שגדל בבני־ברק, לנגנטל מבין את הצורך של אנשים דתיים בהסתגרות. "תושב בני־ברק יכול לא לצאת ממנה במשך חודשים. הוא לא רואה מכוניות שנוסעות בשבת ולא רואה חילוני מול העיניים. הוא גם לא נאבק מול דעות אחרות, כי הוא לא משרת בצבא. לכן הוא יכול להיות בגטו גם בעניין ההצבעה, ולבחור במפלגה של חרדים בלבד".
אבל הציבור החרד"לי הוא לא חרדי, הוא כן משרת בצבא וחלקו גר ועובד עם ציבור חילוני.
"אני פוגש את הציבור הדתי בלוד כי אני בונה שם כבר הרבה שנים. יש שם מאות משפחות דתיות שלומדות באינטגרציה מלאה עם כלל האוכלוסייה, ובכל זאת, שתי משפחות שעזבו את לוד להתנחלויות אמרו לי, במילים שלי, תש כוחנו. אנחנו לא רוצים יותר להתמודד ומעדיפים לחיות עם אנשים כמונו. הם לא רוצים שבכיתה של הילד שלהם יהיו תלמידים מאוכלוסיות אחרות. לפעמים אלו שמדברים על כלל ישראל הם הכי מצומצמים".
לנגנטל מבקר את יישור הקו של מפלגת הציונות הדתית עם המפלגות החרדיות בסוגיית הגיוס. "כחבר כנסת הצבעתי נגד חוק טל. הלכתי לשופט צבי טל ואמרתי לו שאני לא מסוגל להצביע לחוק שלו. הוא אמר לי 'אתה חושב שבתור אב שכול החוק הזה לא קשה לי? אבל לפעמים צריכים לוותר'. בסופו של דבר אמרתי לרב יצחק לוי שישחרר אותי מעמדת המפד"ל ולא תמכתי בחוק. עכשיו, אחרי שבעה באוקטובר, עוד יותר קשה לי לראות את 'הציונות הדתית' משתפת פעולה בנושא הזה עם המפלגות החרדיות".
על הציבור החרד"לי אומר לנגנטל שהוא מיעוט, "אבל הם מאוגדים פוליטית, ובנוסף יש להם יותר מסירות נפש אידיאולוגית. הם אלה שתמיד יתנדבו לוועד כיתה, ואז בוועדי ההורים כולם יהיו חרד"לים".
דבר תורה | צילום: ידיעות ספרים
הוא מכיר את הציבור הזה היטב גם ממשפחתו הקרובה, דרך אחיו, הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים, שתלמידיו המתגייסים לצבא עושים זאת דרך מסגרות המיועדות לציבור החרדי. "אני אוהב את משפחתי אהבת נפש, אבל כשיש לי נכד בגולני בלבנון, ומצד שני אחיין שלא משרת בצבא, זה לא קל. אנחנו מקיימים שיחות, ובהרבה דברים אנחנו מסכימים. המשותף בינינו הוא יותר סביב השאיפות לעתיד, המחלוקת היא על הדרך, וכאן יש פערים שאי אפשר להתחמק מהם.
"מה שכואב הוא שכמו ביחסים בין הדתיים לחרדים, אני מוכן לקבל אותם והם לא מוכנים לקבל אותי. זה נובע מכך שהם כביכול נצמדים להלכה, ולכן אם אתה למשל מושיט יד בחזרה לאישה שהושיטה לך את ידה, אתה כבר פועל לכאורה בניגוד להלכה. כשאני יכול לקבל את אורח חייו של אחי אבל הוא לא יכול לקבל את אורח חיי, נפתחים פערים. לילדים שלנו כבר קשה להיפגש, כי גיבורי התרבות שלהם אחרים לגמרי ואופי הבילוי שונה, ואז במובנים מסוימים המשפחות נחתכות. מצד שני יש לי בן־דוד חרדי ליטאי מהיישוב תפרח שיש לי קשר כמעט שבועי איתו, ואני חייב להודות שזה בעיקר בזכותו".
עוד כתבות בנושא
