ספרו החדש של הרב שי נוה, "תורנו: קריאה להתחדשות בהלכה" (בהוצאת ידיעות ספרים ואור תורה סטון), נולד בעקבות הצטברות של חוויות אישיות ותחושות של חוסר נחת בהקשר התורני וההלכתי. חלק מהתחושות הללו התגבשו במהלך שירות מילואים שביצע לאחר 7 אוקטובר באזור מגוריו בבנימין.
"אני משרת בהגנה מרחבית יחד עם תושבים דתיים נוספים מהיישובים באזור שלי", מספר נוה. "במהלך המילואים היו לנו לא מעט שיחות, ולמרות שהייתי 'הרב' בפלוגה, התגובות של חברים להנחות המוצא שלי בנוגע להלכה ולדת היו שאני 'לייט' ו'רפורמי'. הייתה גם התקוממות נגד רבנים צבאיים שהם מקילים יותר מדי". חלק מהביקורות התעוררו כנגד הבחירות של נוה כשהוא עורך חופות לחילונים, דרך ארגון צוהר. "אני מאפשר ומעודד פעולות שוויוניות מעט בתוך המרחב ההלכתי, וגם זה עורר תהיות. אני מודה שיש לי בעיה גם עם קריאת הכתובה; קשה לי עם התיאורים שלא מתכתבים עם המציאות של ימינו".
מקום אחר שבו חש נוה חוסר נוחות היה במפגשיו עם קהלים חילוניים. בשנים האחרונות הוא מנהל את מיזם "יחד" של ארגון אור תורה סטון, המפעיל בין השאר בתי מדרש משותפים לדתיים וחילוניים. "במפגשים עם חילונים הרגשתי שהיהדות, שכל השנים חיברה בינינו, הפכה פתאום למפצלת. ההלכה היא השפה של היהדות והיא מעצבת השקפת עולם וערכים, גם באופן לא מודע. היא מעצבת למשל את בתי הכנסת שלנו, וקובעת היכן נמצאות הנשים בקהילה. חוויתי מפגש בין עולמות שהתנגשו בתוכי. אני מתנחל ואני דוס, ומצד שני אנשים שאני פוגש ועובד איתם והם הכי יהודים בעולם, ההלכה לא מתחברת אליהם. הדתיים האדוקים לוקחים את התורה ואומרים 'זה דבר ה', זה נצחי וכל אמירה על חידוש ההלכה היא נגד ה''. הבנתי שקודם כול צריכים לדבר על מה זו נבואה ומה זו נצחיות התורה. חייבים ליישר קו ולהסביר שדווקא נצחיות התורה מחייבת לפרש אותה".
הכי מעניין
ספרו של הרב נוה מבקש להשיב לבית המדרש את האמון והאחריות לפרש ולחדש. הוא קורא לעסוק בטעמי המצוות, לשלב הלכה ואגדה ולהתחשב בתמורות הזמן, ומראה כיצד דווקא החידוש הוא נשמתה של ההלכה. נוה מדבר אומנם על הציבור החילוני שהוא פוגש בבתי המדרש המשותפים כאחד המניעים שלו לכתיבת הספר, אך הספר עצמו מיועד קודם כול לחבריו בציבור הדתי. בפתיחת הספר הוא מספר שבאחד משיעוריו לנשים מבוגרות ודעתניות המשתייכות לציונות הדתית, הוא שאל אותן באיזו מידה, מאחד עד עשר, הן חוות את הדתיות שלהן ואת קיום ההלכה שלהן כפעולה מוסרית משמעותית. הציון הממוצע היה שלוש.
"המערכת ההלכתית לא רלוונטית לרוב האנשים, וּודאי שאינה מעוררת השראה", הוא כותב בהקדמה. "רבים מאלה שכן מחוברים או מחויבים להלכה תופסים אותה כרצף של פעולות 'דתיות' חסרות משמעות ופשר".
משל מכונת הכביסה
"ישבתי פעם עם תלמידה שהיא רווקה מבוגרת. היא אמרה לי 'אל תוותר עלינו'", מספר נוה. "נקודת האיזון בין מחויבות לפרטי הלכה ומסורת ובין המציאות המודרנית, נמצאת אצלה ואצל חבריה במקום שונה מהמקום שבו היא נמצאת במרחבים התורניים. יש עשרות אלפי דתיים כמוה, וצריכים לתת גם לאנשים האלה שפה ומקום. אי אפשר לשדר שרק הדתי החרד"לי הוא הדרך, וכל מי שלא נמצא שם הוא דתי בדיעבד".
הקוראים עלולים להתאכזב שהקריאה שלך להתחדשות ההלכה נשארת ברמת הרעיון ולא יורדת לפרטים ולפסיקה.
"אומנם בסוף הספר יש שני פרקים מעשיים שמהווים טעימה, אבל נכון שלא נכנסתי לפרטי הלכה, וזאת משתי סיבות. סיבה ראשונה היא ענווה, ויש שיאמרו חוסר ביטחון. אני לא מרגיש שאני מספיק ראוי. זה צריך להיות מהלך שמובילה אותו חברה ולא אדם אחד או עשרה אנשים. בינתיים צריך לצבור את האנרגיה של ההתחדשות, והספר הזה רוצה להצטרף ליצירת האנרגיה.
"הסיבה השנייה היא שצריכים תמיד להתחיל עם ה'למה' ולא עם ה'איך'. אדם שמרגיש למשל חוסר שביעות רצון בעבודה שלו, עלול להימנע מלחשוב בגדול כי הוא טרוד בעשייה היומיומית ובצורכי הפרנסה. אם הוא ישחרר את עצמו מקבלת החלטה מעשית על שינוי מקצועי, ורק יברר מה הוא היה רוצה לעשות באופן עקרוני, זה יקרין לו על המציאות, וגם אם זה לא יביא אותו לשינוי רדיקלי של התפטרות, זה יפתח אצלו פתח לשינויים קטנים. נעבור לנמשל - אם אני מבין שנושא השוויון לנשים לדוגמה הוא רצון ה', כי שינויים במציאות הם גילוי דבר ה', כמו נבואה, יש לי נקודת מוצא אמפתית שתגרום לי להתאמץ יותר בכיוון הזה - למשל, להציב את המיקום של המחיצה לאורך בית הכנסת ולא לרוחבו, ולאפשר לאישה לומר דבר תורה. פתרונות כמו עירוב ו'היתר עסקה' בריבית מוכיחים שחז"ל ידעו למצוא מנגנונים אפילו בנושאים שהם דאורייתא. המנגנון קיים, צריך רק לבחור במה להשתמש. במידה מסוימת אני לא מחדש אלא רק אוסף אבני לגו קיימות ושואל מה בונים איתן, כי מוכרחים לבנות את הבניין הזה".
אתה מכיר כמובן את טענת המדרון החלקלק שמושמעת כלפי הקוראים להתחדשות בהלכה.
"קודם כול חשוב להבהיר שההלכה היא במידה רבה הפנים והדי־אן־איי של היהדות, גם אם חלק מההלכות לא מעודכנות. אני מבין את הסכנה בשינוי ואת הפחד ממנו. אבל הבעיה הגדולה עם טענת המדרון החלקלק היא ששוכחים שכמו בגג רעפים, יש מדרון גם בצד השני. כלומר, גם לחוסר ההתחדשות יש מחירים; למשל, חוסר הזדהות של חילונים עם היהדות. לכן, כשאני מתיר לחילוני לפתוח בקבוק יין בחתונה, מבחינתי זו חומרה. אמנם לא חומרה בכשרות אלא באחדות ישראל, אבל מי אמר שזה פחות חשוב?"
"מול הלכות הצניעות ישנם צורכי הצבא ונשים שלא נמצאות במקום שבו הן היו לפני מאה שנה" | צילום: דובר צה"ל
בפרק שמוקדש לנושא טעמי המצוות, יוצא הרב נוה נגד "משל מכונת הכביסה". בתמצית, המשל הזה טוען שכמו שלמכונה יש "הוראות יצרן" וסדר פעולות, ולכל פעולה תוצאה שלא בהכרח תלויה בהבנתנו, כך גם התורה והמצוות. לדבריו, המשל שגוי וגם עלול להזיק, מכיוון שהעיסוק בטעמי המצוות הוא חיוני לקיום מלא, משמעותי ומדויק של ההלכה.
הרגשתי שאתה עושה קצת עוול למשל הזה. הטענה איננה שאסור לברר את טעמי המצוות, אלא שהבנת הטעם היא לא תנאי לקיום המצווה.
"האמירה שלי היא שטעמי המצוות מעצבים את המצווה ואת ההלכה. אם נחזור לדוגמה של פתיחת בקבוק יין על ידי חילוני, אם הסיבה לאיסור יין נסך היא חשש נישואים, זה לא שייך כשמדובר ביהודי, ואם החשש הוא עבודה זרה, גם זה לא שייך היום ביהודים. ואכן הרב משה פיינשטיין ב'אגרות משה' מתיר לשתות יין שנגע בו מחלל שבת. הטעם מכונן את ההלכה, הוא לא סתם קישוט. בספר אני מזמין לראות את מה שקורה בעולם כקטגוריה תורנית מחייבת".
אתה ממשיל את המצוות לתרופות שצריכים להכיר את דרכי הפעולה שלהן. אבל חולים לא מבצעים מחקר על כל תרופה שהם לוקחים.
"החולה אולי לא, אבל ודאי שהרופא צריך לדעת איך התרופה עובדת; ובנמשל שלנו, תלמידי החכמים שבאים לפסוק הלכה ראוי שיעסקו בטעם המצווה בבואם לפסוק. ונכון שאנשים מן השורה לא עורכים מחקר על כל תרופה, אבל לפני טיפול בסרטן, חלילה, כן עושים בירור מעמיק יותר. אנחנו לא נמצאים היום באיזון הנכון בין הבנה לחוסר הבנה. רוב המוהלים עדיין מוצצים היום את דם המילה, וזה מוציא אותי משלוותי כי הם מבינים שזו טעות. לפני אלפיים שנה הייתה סיבה רפואית לקיים את המציצה, ובדיוק מאותה סיבה היום אסור לעשות את זה. הייתה צריכה להיות הוראה שאסור למצוץ, ושמי שמוצץ שיעשה את זה עם שפופרת, אבל היום מי שמוצץ בפה נחשב למחמיר למרות שהוא עלול לייצר זיהום.
"גם בנושאים אחרים אני מאמין שצריכים להבין את המחירים של הפסיקה לפני שפוסקים. מגיעות אליי שאלות הלכתיות מזוגות מעורבים בסוגיות של כשרות, שהחמרה בהן באה פעמים רבות על חשבון מצוות כיבוד הורים. אגב, לפעמים כשחוקרים את הטעם זה מביא דווקא להחמיר. נניח בפסח, במוצרים כשרים שדומים מאוד לחמץ וצריכים לאסור אותם, או בפרסומים באינטרנט שגובלים בלשון הרע. באופן כללי אני רוצה שההלכה תהיה נוכחת בחיים הישראלים, אבל שנדע לדברר אותה כערך".
תרגיל בגיור
הרב שי נוה, נבנצאל במקור, נולד לפני 52 שנים בנתניה אך גדל ביישוב שבי־שומרון, שהוריו עברו אליו בילדותו המוקדמת והיו ממקימיו. אביו היה איש קבע, אימו עובדת סוציאלית. הוא למד בישיבה התיכונית בנתניה ובישיבת ההסדר במעלות, ושירת בגולני. לאחר נישואיו לדגנית המשיך להתגורר בשבי־שומרון והחל ללמוד בישיבה הגבוהה בקדומים. "באותה תקופה התחלתי לחפש לי מורים", הוא מספר. "בקדומים מצאתי את ד"ר דניאל שליט, וכשחיפשתי מורים בגמרא הגעתי לרב דב ברקוביץ' ולרב צוריאל וינר".
במקביל ללימודי תואר ראשון במחשבים, החל נוה ללמד באולפנות וישיבות. בשלב מסוים החל ללמד במדרשת נשמת, ובהמשך מונה לראש התוכנית הישראלית במדרשה. הוא הוסמך לרבנות, ולמד תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בספרות חז"ל. דגנית אשתו היא תרפיסטית במוזיקה, ובעשרים השנים האחרונות הם מתגוררים במעלה מכמש שבבנימין. הם הורים לשבעה ילדים בגילי 18 עד 31, ובקרוב יהפכו לסבא וסבתא.
לפני שש שנים החליט הרב נוה לחולל שינוי בחייו המקצועיים. "התגברה אצלי תחושה של אי־נחת שהולכת איתי הרבה שנים. מצד אחד אני רב שלומד ומלמד תורה, ומצד שני הייתה לי תחושה שדברים לא נמצאים במקום שלהם. הרבה שנים פעלתי רק במרחב המגזרי. אני גר בהתנחלות, ואפילו במילואים העבירו אותי לשרת בהגנה מרחבית כך ששירתי עם מתנחלים. הפריע לי שאין לי חברים חילונים. באנשי הקשר בטלפון לא היה לי אפילו חילוני אחד".
אחרי עשרים שנה עזב נוה את מדרשת נשמת והחל לחפש מקומות שבהם יוכל להיפגש וללמוד גם עם ציבור חילוני. באותה תקופה הגיעה לפתחו הצעה מרשת "אור תורה סטון" לנהל את ארגון יחד. "המטרה של הארגון היא לייצר חיבורים בתוך החברה הישראלית, כאשר היהדות נמצאת בליבת החיבור. בעבר הפעלנו רכזי יהדות במתנ"סים ברחבי הארץ, והיום יש לנו בתי מדרש משותפים ופורומים ביישובים ובערים שבהם נפגשים ולומדים יחד".
בבתי המדרש המשותפים לדתיים וחילוניים הוא מיישם חלק מהדברים שאליהם הוא קורא בספרו החדש, ועוסק בחיבורים בין התורה למציאות העכשווית. "למשל, כשעסקנו בסוגיית הגיור, במסגרת בית מדרש משותף בתל־אביב, מיד החלו התקפות על הלכות הגיור. אמרתי ללומדים 'בואו נעשה תרגיל, וכל קבוצה תנסח חמישה תנאים שיש להציב לגיור'. עלו שם הצעות מדהימות, ופתאום זו לא הייתה שיחה של דתיים וחילוניים בעד ונגד יהדות, אלא שיחה משותפת איך מגדירים את עם ישראל.
"בפעם אחרת היה לנו דיון על פתיחת מרכז מסחרי בשבת, וכצפוי זה התחיל כעימות של דתיים מול חילונים. הצעתי לעצור ולחשוב אם אנחנו מסכימים שהשבת היא ערך ביהדות. אמרתי להם 'עזבו לרגע את ההלכה, ותחשבו אם אתם רוצים שהשבת תהפוך ליום של שופינג'. התחלנו לקיים דיון איך השבת אמורה להיראות במדינה ישראלית. אגב, בעבר כשהיה דיון על פתיחת 'יס פלנט' בירושלים בשבת, אמרתי שאם הייתי חבר במועצת העיר הייתי מרים יד בעד הפתיחה כי אני רוצה שחילונים יישארו לגור בירושלים. אנחנו צריכים שפה הלכתית שבה הרצון שבעיר הבירה של ישראל יגורו גם חילונים, יהיה שיקול הלכתי".
שתי עגלות מלאות
אתה מדבר על הצורך לחקור את טעמי המצוות, אבל בשנים האחרונות חלק גדול מ"המתחזקים" נתפסים דווקא למצוות מעשיות כמו ציצית או תפילין, בלי לחקור את הטעם. אחת המצוות שנשמרת כמעט על ידי כל היהודים בישראל היא ברית מילה, למרות שרבים לא יורדים לחקר טעמיה.
"ברית מילה זו ברית, כמו פסח – על שתיהן יש בתורה עונש כרת – וזה אכן מדהים שכמעט כל החברה הישראלית שומרת על ליל הסדר ועל ברית המילה. התופעה המתעצמת של צעירים שלובשים ציצית היא בעיקר בעלת ממד טקסי או הצהרתי. ציצית היא משהו חיצוני שרואים אותו, וזה קשור לתקופה הלאומית שאנו נמצאים בה ולהזדהות עם אתוס. זה יפה, אבל בעיניי לא נוגע במהות הדברים ולא בטוח שזה יחזיק לאורך זמן. הצהרות לא מספיקות בשביל חיים שלמים – זוגיים, חברתיים וערכיים.
"אחד הדברים שחסרים לי במסורתיות הוא היררכיה. אנשים מחמירים בכיפה ובקידוש, אבל לא תמיד זה חופף להתנהלות שלהם בתחומים אחרים. להלכה יש שפה היררכית. כמו שבעץ יש גזע, שורשים וענפים, כך גם בהלכה יש יש ערכי ליבה ויש בונוסים, ויש גם קישוטים של מנהגים. כמו שבערכים המודרניים יש דברים חשובים יותר ופחות; כשמדובר למשל על ערך של שוויון בין גברים לנשים, זה לא אומר שאני צריך לשבץ חיילות גם בסיירת מטכ"ל. פסיקת ההלכה של זמננו צריכה לבחון קודם כול מה היסוד העקרוני שההלכה רוצה להעביר".
זה מזכיר לי שבפרשת הפרמדיקית וחיילי ההסדר בנגמ"ש, כתבת פוסט בפייסבוק נגד העמדה שתמכה בסירוב הפקודה שלהם.
"המקרה שם היה פשוט, כי הרב החטיבתי הצבאי הוא המרא דאתרא והוא פסק שהם יכולים להיכנס לכלי המשוריין. באופן נקודתי זו גם הייתה שאלה קלה, כי היה מדובר על פעילות של שעתיים ולא על יציאה לשבוע ביחד. נקודת המוצא לשאלה הזאת היא להבין שלא מדובר פה בשיחה בין עגלה מלאה לעגלה ריקה. כל צד מגיע עם מערכת ערכית, ושניהם מביאים לדיון נקודות חשובות וגם חרדות אמיתיות. עם נקודת מוצא כזו אפשר למצוא פתרונות. מול הלכות הצניעות יש צורך של הצבא ויש נשים שלא נמצאות במקום שבו הן היו לפני מאה שנה, אז בוא נראה מה עושים עם זה באופן פרקטי - אולי לשעתיים כן נצא יחד, אבל לא ליממה. זה הכוח של ההלכה, להיכנס לפרטים באופן מדויק, וזה גם מחזיר את הכוח ל'מרא דאתרא' שמבין את הצורך ואת הסיטואציה. הבעיה מתחילה כשעושים דמוניזציה לצד השני".
בסוגיית היחס ללהט"בים כותב הרב נוה שההלכה איננה יודעת וכנראה גם לא אמורה לתת מענה לאדם פרטי הנמשך לבני מינו. עם זאת, בחלקו האחרון של הספר הוא מציע כקריאת כיוון בלבד דרשה רדיקלית בפסוקים, שבה הוא מדייק שהאיסור הוא רק בפעילות בעלת אופי של זנות ולא כשמדובר בחלק מהקמת משפחה.
"מבחינה הלכתית אין לרב ארגז כלים להתיר יחסים חד־מיניים, וזה דורש ממנו ענווה", הוא אומר. "אם אני כרב מבין שאין לי בארגז הכלים אפשרויות להיתרים, זה אומר שאני מוגבל ויכול להיות שהבעיה אצלי ואני צריך נקודת מוצא אחרת, של אמפתיה ושל קירוב. א־לוהים לא מדבר רק מתוך העולם ההלכתי אלא גם דרכנו. נכון שזה נשמע מסוכן, אבל מסוכן גם להתעלם מזה. אני מגיע לכל סוגיה עם מסורת קדומים ועם יהדות שהוכיחה את עצמה, אבל לא עם הגאווה לחשוב שהכול נמצא אצלי. חלק נמצא אצלי, ויש חלקים נוספים במקומות אחרים. כשאני מגיע לשיחה על סוגיית הלהט"בים, יש ליהדות הרבה מה לומר בנושא, וזה יושב על המקום של המשפחה שאין ספק שהיא ערך־על ביהדות. ועדיין, כשתהיה לנו סנהדרין היא תצטרך לקיים דיון בשאלה האם יש היום מבנים משפחתיים אחרים, והאם למשל זוג של שני גברים גרוע יותר מפריצות מינית של גבר או אישה. לפני אלפיים שנה שני גברים לא יכלו להקים משפחה, היום הם כן יכולים להקים משפחה יציבה.
"אני באמת חושב שהעת דוחקת", מסכם הרב נוה. "יש הרבה סיבות לקיטוב בחברה הישראלית, ואני מאמין בכוחה של התורה לייצר חיבורים. אסור לנו לאפשר מציאות שאותה תורה שהייתה כל־כך משמעותית בקיבוץ עם ישראל לארצו, תהפוך במדינת ישראל להיות מה שמפצל בינינו. ניסיתי בספר לתת שפה וכלי חשיבה כדי לגשת למלאכה הזאת. איך זה יקרה, מה יהיה השלב הבא, ומי יהיה הפורום שיחולל את ההתחדשות – אני לא יודע".
עוד כתבות בנושא
