ישנם תלמידי חכמים שהלימוד אצלם מוסיף עוד פרשנות למקורות, ויש כאלה שהופכים את עצם המפגש עם המקורות לדרך חדשה של התבוננות. נדמה שזה אחד המפתחות להבנת דמותו של הרב יהודא ליאון אשכנזי, מניטו. החידוש הגדול שלו אינו טמון ברעיון מסוים על פסוק, מדרש או סוגיה, אלא בדרך שבה ביקש מאיתנו לקרוא את התורה: לא לשאול רק מה כתוב בה, אלא מה היא אומרת לנו עכשיו. מה משמעותו של הסיפור הזה עבור האדם החי בתקופתי? מה הוא מגלה על הזהות שלי, על החברה שבה אני חי ועל המקום שבו אני נמצא בתוך תולדות ישראל? ובעיקר, מה אני אמור לעשות עם מה שלמדתי?
המושגים המרכזיים בתורתו של מניטו — תורת התולדות, מדרש, עבריות, שיבת ציון, לימוד הגמרא ומשוואת האחווה — אינם רעיונות נפרדים, אלא חוליות במהלך אחד. התורה מספרת לנו על תולדות, על התפתחות היסטורית, אבל התולדות אינן רק העבר; הן התהליך שבו זהות נוצרת ומתבררת. המדרש אינו רק פרשנות של פסוק, אלא כלי המאפשר לתורה להמשיך לדבר כאשר המציאות ההיסטורית משתנה. הגמרא אינה רק אוסף של דיונים הלכתיים, אלא בית ספר למחשבה וליכולת ללמוד. ושיבת ציון אינה רק שינוי גיאוגרפי, אלא שינוי במעמדו של האדם היהודי בתוך ההיסטוריה. כל אלה מובילים אל אחת השאלות היסודיות של התורה והאנושות, בעיני מניטו: כיצד בני אדם, שונים זה מזה ובעלי זהות עצמאית, יכולים לחיות יחד מבלי שאחד ירצה לבטל את זולתו?
חוויית הלימוד עם מניטו כרוכה בכך שאין מדובר בשיעוריו של הוגה או בחידושים שהתהוו מחשיבה או המצאה, אלא בהעברת מסורת שנלמדה איש מפי איש, אלא שהיא נמסרת בכלים ובשפה המתאימה לדור ולקהל השומעים. מאזיניו העידו כי אף שכולם שמעו את אותם הדברים, כל אחד שמע את מה שהוא היה זקוק לו והרגיש כאילו רק אליו ואל בעיותיו דיבר מניטו בשיעור.
הכי מעניין
אחד החידושים הגדולים של מניטו הוא מה שכינה "תורת התולדות". המילה "תולדות" אצלו איננה רק רצף של אירועים היסטוריים, אלא קשורה להיווצרות: כיצד דבר מוליד דבר, כיצד זהות מתפתחת, כיצד האנושות עוברת שלבים שונים בתהליך התהוותה, וכיצד סיפורי המקרא מתארים לא רק את מה שהיה אלא גם את הדרך שבה האדם נעשה למה שהוא.
מניטו אינו מסתפק בשאלה מה קרה לאברהם, ליצחק, ליעקב או ליוסף, אלא מבקש להבין מה מתרחש באמצעותם. מדוע דווקא הסיפור הזה נמצא כאן? איזה שלב בתולדות הזהות האנושית או העברית הוא מבטא? ומה משתנה כאשר עוברים מדור לדור? כך הופך המקרא למעין מפה של התפתחות הזהות. אדם, קין והבל, שת, אנוש ונח, הם חלק מתהליך שבו האנושות לומדת בהדרגה מה פירוש הדבר להיות אדם, להיות בן לעם, להיות אח. אברהם אינו רק דמות מן העבר; הוא שלב בהתהוות הזהות העברית. יעקב ויוסף אינם רק אב ובנו; סיפורם הוא גם סיפור על משפחה, על זהות ועל האפשרות לפתור את בעיית האחווה.
וזה בדיוק המקום שבו המדרש מקבל משמעות מיוחדת. בקריאתו של מניטו, המדרש איננו אוסף של רעיונות יפים שהחכמים הוסיפו לסיפור המקראי. הוא דרך לקרוא את התורה כך שהיא ממשיכה לדבר אל מציאות שהשתנתה.
אם התורה היא תורת חיים, הרי שאין די בתרגום המילים או בשחזור המציאות שבה נאמרו; עלינו להבין את המשמעות. במובן הזה, המדרש הוא מעבדה של ההווה: באמצעות הסיפור העתיק אנו לומדים לזהות את המצבים שבהם אנחנו עצמנו נמצאים. לכן השאלה "מה זה אומר לי" מרכזית כל־כך בדרך הלימוד של מניטו. לימוד שאינו מגיע אל הלומד עצמו, אל החלטותיו ואל חייו, נשאר במידה מסוימת מחוצה לו. התורה אמורה לפעול על האדם; לשנות משהו באופן שבו הוא מבין את עצמו ואת העולם.
ללמוד כיצד ללמוד
הדבר בולט במיוחד ביחסו של מניטו לתלמוד. בתחום זה בולט החיבור "ראשית התרומה", פירוש למסכת ברכות, ומלבדו מצויים חומרים רבים נוספים שבהם עסק בתלמוד ובדרך לימודו; בהם ההקדמה ל"וזאת ליהודא", שיעורים על סוגיות שונות, וכתבים נוספים שנשמרו בארכיון תלמידיו. המשותף להם אינו ניסיון להוסיף עוד פירוש נקודתי לסוגיה, אלא רצון לברר כיצד בכלל צריך ללמוד גמרא.
בכך טמון חידוש חינוכי עמוק. מניטו אינו מבקש רק ללמד את התלמיד "מה כתוב בגמרא", אלא להכניס אותו אל תוך תנועת החשיבה של הגמרא: לשאול, להבחין בין הנחות שונות, לזהות סתירות, להבין מדוע מקור מסוים מובא דווקא כאן, לברר מה עומד מאחורי מחלוקת ולגלות כיצד מתוך המחלוקת נוצרת הבנה. מדוע משולבות אגדות (שהן נשמת הגמרא) בתוך הסוגיות, וההבנה שדווקא בהן טמונה ההבנה האמיתית של הדברים (כפי שהתורה עצמה משלבת מצוות וסיפורים).
במובן הזה, הגמרא היא תורת לימוד. היא מלמדת את האדם כיצד לחשוב בתוך מסורת, כיצד להתווכח מבלי למחוק את הצד השני, כיצד להבחין בין שאלות שונות, וכיצד להגיע להבנה שאינה מסתפקת בתשובה הראשונה.
אבל גם כאן חוזרת השאלה המניטואית הבסיסית: מה אני עושה עם זה? מה למדתי מן הסוגיה, לא רק על הסוגיה? כיצד היא משנה את האופן שבו אני מבין את עצמי ואת המציאות? במובן הזה, יש קשר עמוק בין שיטת לימוד הגמרא של מניטו ובין תפיסת האחווה שלו. בית המדרש עצמו הוא מרחב שבו קולות שונים מתקיימים זה לצד זה. לא כל דעה מתקבלת להלכה, אבל גם הדעה שלא התקבלה אינה נמחקת. המחלוקת אינה מחייבת את ביטולו של הצד האחר; להפך, היא זקוקה לו כדי להתקיים.
ארץ חדשה
אחד ההיבטים החשובים ביותר בתורתו של מניטו לדור שלנו הוא מושג שיבת ציון. מניטו לא ראה בחזרה לארץ ישראל רק פתרון לבעיה הגיאוגרפית של העם היהודי, ברוח האמירה המיוחסת לישעיה ברלין: "לעם ישראל יש יותר מדי היסטוריה ופחות מדי גיאוגרפיה". מבחינתו, עצם החזרה אל ההיסטוריה, אל הארץ ואל הריבונות יוצרת מציאות חדשה של זהות. היהודי שחוזר לציון אחרי אלפיים שנות גלות אינו אותו אדם שעבר למקום אחר. התנאים ההיסטוריים השתנו, ולכן משתנה גם האופן שבו הזהות היהודית צריכה להתממש. זהו המעבר מן היהדות הגלותית אל העבריות.
חשוב להדגיש: אין כאן זלזול של מניטו ביהדות הגלותית, ובוודאי שלא דחייה של אלפיים שנות היצירה היהודית. להפך, הזהות היהודית של הגלות היא ששמרה את התורה, את הזיכרון ואת התודעה שאפשרו את השיבה. אבל כאשר עם חוזר לארצו ונעשה שוב אחראי על חייו הלאומיים, נוצרים תנאים חדשים. הוא נדרש להיות אחראי לא רק על גורלו הפרטי או הקהילתי אלא גם על חברה, מדינה, צבא, כלכלה, משפט, תרבות ועל יחסיו עם עמים אחרים.
לכן העבריות אצל מניטו אינה החלפת זהות אחת באחרת; היא השלב ההיסטורי החדש שבו הירושה היהודית מקבלת ממד חדש. החזרה לציון מחייבת את היהודי לברר מחדש מה פירוש להיות יהודי כאשר הוא שוב נעשה עברי, בן לעם החי בארצו ונושא באחריות מלאה למציאות ההיסטורית שלו.
מכאן אפשר להבין מדוע "משוואת האחווה" אינה רעיון צדדי בתורתו של מניטו, אלא המפתח המחבר את חלקיה השונים. הסיפור מתחיל כבר בקין והבל. לאחר הרצח שואל הקב"ה את קין "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ", וקין משיב: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?". שתי השאלות הללו מציבות את אחת הבעיות הראשונות של הקיום האנושי. מה פירוש להיות אחיו של אדם אחר? מהי האחריות שלי כלפיו? האם האחר הוא מישהו שעליי להכיר בו כסובייקט, או מכשול שעליי לסלק?
מניטו קורא את תולדות האדם גם כתהליך של חיפוש אחר פתרון לשאלה הזאת. קין והבל מייצגים מצב שבו שני בני אדם אינם מצליחים להתקיים יחד. הפתרון אינו דורש ששני האחים יהיו זהים. להפך, האחווה האמיתית מתחילה דווקא כאשר שני אנשים שונים מכירים בכך שכל אחד מהם הוא בעל קיום עצמאי.
במובן הזה, סיפור יוסף ואחיו הוא נקודת מפנה. במשך שנים נדמה שהמשפחה עומדת לחזור על סיפור קין והבל: האח האחד מסולק, האחרים נפטרים ממנו, והמשפחה מתפרקת. אבל בסופו של דבר מתרחש משהו אחר. יהודה ניגש אל יוסף ואינו מבקש לבטל אותו. הוא עומד מולו כאדם מול אדם. בלשונו של מניטו, זהו המעבר אל ההכרה: "אני מלך ואתה מלך". לא שלטון של האחד באחר, ולא ביטול עצמי של אחד מפני השני, אלא הכרה הדדית בכך ששנינו סובייקטים. זוהי "משוואת האחווה": לא משוואה של שוויון במובן של אחידות, אלא של הדדיות. אני אינני עבד שלך, ואתה אינך עבד שלי. אני אינני צריך למחוק אותך כדי להיות אני, ואתה אינך צריך למחוק אותי כדי להיות אתה.
כאן מתחברים מחדש כל החוטים של תורת מניטו. "תורת התולדות" שואלת כיצד זהות נוצרת ומתפתחת; המדרש מלמד כיצד לקרוא את התהליך הזה בתוך התורה; לימוד הגמרא מלמד כיצד לחשוב, לשאול ולהתקיים בתוך מחלוקת; שיבת ציון מחזירה את האדם היהודי אל האחריות ההיסטורית והלאומית של קיום ריבוני; וכל אלה מתנקזים אל השאלה מה אנו עושים עם הזולת כאשר גם הוא מבקש להיות אדם, עם, קהילה או זהות בעלת קיום משלה.
במובן הזה אפשר לקרוא את תורתו של מניטו כתולדות החיפוש אחר האחווה. האנושות מתחילה בכישלון של קין והבל, ממשיכה במשפחת אברהם, יצחק ויעקב, מגיעה אל משבר יוסף ואחיו, ומוצאת בסופו של דבר אפשרות אחרת: לא הריגת האח, לא כניעה בפני האח ולא בריחה מן החיים המשותפים, אלא הכרה הדדית.
מכאן גם חשיבותה של התורה שבעל פה. אם התורה עוסקת רק באדם הפרטי, אפשר אולי להסתפק בעבודת המידות של היחיד. אבל חברה היא המקום שבו האחווה נבחנת באמת. כיצד מחליטים יחד? כיצד חולקים? כיצד יוצרים חוק? כיצד מנהלים מחלוקת? כיצד חיים יחד אנשים שאינם זהים זה לזה? בית המדרש אינו רק מקום שבו לומדים על אחווה. במיטבו, הוא עצמו תרגול של אחווה. יש בו מחלוקת, אבל המחלוקת אינה מחייבת מחיקה. יש בו מסורת, אבל המסורת אינה מונעת שאלות. יש בו סמכות, אבל הלימוד דורש מן הלומד להפוך לשותף פעיל בתהליך.
זה אולי הדבר שהופך את תורתו של מניטו לרלוונטית כל־כך לדור שיבת ציון. הוא לא ביקש שנחזור אל המקורות כדי להימלט מן ההווה, אלא דווקא כדי להבין אותו טוב יותר. השיבה לציון מחייבת אותנו לשוב ולשאול מי אנחנו; לימוד התורה מחייב אותנו לשאול מה משמעותה של זהות זו; והאחווה מחייבת אותנו לשאול מה אנו עושים עם העובדה שאיננו חיים לבד.
מורה לקריאה
שלושים שנה לפטירתו, אפשר לראות במניטו לא רק הוגה שהציע פירושים מקוריים למקרא, למדרש או לתלמוד, אלא מורה של קריאה. הוא ביקש ללמד כיצד לקרוא את התורה בתוך ההיסטוריה, וכיצד לקרוא את ההיסטוריה באמצעות התורה. לכן השאלה החשובה ביותר העולה מלימודו איננה "מה אמר מניטו", וגם לא "איזה פירוש שלו נכון". השאלה היא מה אנחנו עושים עם מה שלמדנו.
אם תורת התולדות מלמדת אותנו לראות את ההווה כחלק מתהליך, ואם שיבת ציון מטילה עלינו אחריות חדשה, ואם הגמרא מלמדת אותנו כיצד להקשיב לקול שאיננו הקול שלי — אזי הכול חוזר אל אותה שאלה עתיקה: "אי הבל אחיך?". זו שאלה שמופנית אל האדם הפרטי, אבל גם אל החברה ואל העם. היא אינה שואלת רק היכן נמצא אחי, אלא מהו היחס שלי אליו. האם הוא יריב שצריך להיעלם? אדם שאני צריך לשלוט בו? אדם שאני נדרש לבטל את עצמי בפניו? או אדם שהוא, כמוני, בעל קיום, זהות ואחריות?
אולי משום כך אפשר להציע שהכותרת העמוקה של תורת מניטו היא זו: התורה כולה היא תולדות האחווה. לא מפני שכל פסוק עוסק באחווה, ולא מפני שאפשר לצמצם את התורה למסר מוסרי אחד, אלא מפני שבקריאת המקרא, במדרש, בתלמוד ובתולדות ישראל הוא מזהה תהליך מתמשך: האדם לומד להיות אדם כאשר הוא לומד לחיות עם מי שאינו הוא.
בדור שיבת ציון, השאלה הזאת נעשית ממשית במיוחד. לאחר ששבנו אל ההיסטוריה, אל הארץ ואל האחריות הלאומית, איננו יכולים להסתפק בשאלה מי היינו. עלינו לשאול גם מי אנחנו נעשים. זוהי, אולי, המתנה הגדולה של מניטו לדור שלנו: לא עוד תשובה מן העבר, אלא כלי לקריאת ההווה. לא רק תורה שאותה לומדים, אלא תורה שבאמצעותה לומדים כיצד לחיות.
עוד על תורת מניטו
