הרב אברהם זרביב, בן 54, דיין בבתי הדין הרבניים ולשעבר ראש מכינה קדם-צבאית, הפך במהלך המלחמה לדמות ציבורית בולטת, וביום העצמאות תשפ"ו השיא משואה בטקס המרכזי בהר הרצל.
הרב זרביב, אב לעשרה, וסב לתשעה הוא דיין בבית הדין הרבני באריאל, ונשיא המכינה הקדם־צבאית בבית־אל. למרות שכבר עבר את גיל המילואים, התגייס לסיירת גבעתי עם פרוץ המלחמה, ובהמשך הפך למפעיל D9, שבהתחלה שימש לפתיחת צירים עבור הכוחות ובהמשך הפך לכלי המרכזי של הלחימה, המשמש להריסת תשתיות טרור.
פעילותו של הרב זרביב בשטח, לצד הנוכחות הציבורית והמסרים שהעביר, הביאו אותו לתודעה הציבורית. במהלך המלחמה הפיץ סרטונים בקביעות מהשטח, ותועד כשהוא מוסר דברי תורה לחיילים בשטח. שמו נקשר לביטוי "לזרבב את עזה", שנולד בעקבות פעילותו כמפעיל D9 והפך למוכר ברשתות החברתיות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כעת הוא מוציא ספר ובו הוא מתאר את קורותיו במלחמה, כולל הקשיים והשאלות ההלכתיות, ומגולל בהרחבה את סיפור חייו.
הראשונה היא ההחלטה לעזוב את הישיבה החרדית ולהתגייס, ולא לשירות רגיל במסגרת הסדר אלא לסיירת גבעתי, "בתנאי שטח קיצוניים, ולפני הימים שכל אמא שומרת את מספר הטלפון האישי של המפקד", כדבריו. "במשך כל השבוע הראשון לא קיבלנו זמן שינה. היינו במצב "אדמה בוערת" 24 שעות ביממה. הריצו אותנו כל הזמן. גם האוכל ניתן בצמצום גדול. זה היה ה"ברוכים הבאים" שלנו. ברגעים הקצרים בחדר האוכל אנשים היו מתיישבים לרגע, וצונחים מרוב עייפות, לפעמים עם הפרצוף אל תוך הצלחת. פעם בשבוע העביר לנו מדריך לוחמת טרור תרגול אגרסיביות, שכלל הרבה מכות, חיכוך, מעבר בתוך קהל עוין. במילים פשוטות, הוא היה מכה אותנו כדי להרגיל אותנו להיות אגרסיביים. כבר כשראינו אותו מרחוק מתקרב לבסיס התחיל לכאוב לנו הגוף".
למרות הכול התקדם הרב זרביב בסיירת, ואף הפך בעצמו למש"ק טרור. לאחר שהשתחרר, חזר אל ספסל הלימודים ושקע בלימודי דיינות, אך אז נענה לבקשתו של וינטר וחזר לשירות בתקופת האינתיפאדה השנייה, לאחר נפילתו של סמ"ר אביהוא קינן הי"ד.
פעילות ה-D9 הצה"לי בתוך רצועת עזה. | צילום: דובר צה"ל
את ההחלטה השלישית קיבל יום אחרי פרוץ המלחמה, כשנכנס למכונית ונסע אל שדה תימן, בסיס האם של חטיבת גבעתי. שם השתלב בין הלוחמים, תחילה כחייל בפלוגת תצפיות ובהמשך כמפעיל D9 בכוח ששינה את פני המלחמה:
"יומיים לפני חג השבועות (10 ביוני), כוח מסיירת גבעתי נכנס לסרוק מבנה בן שלוש קומות במזרח רפיח", הוא מתאר את הנסיבות שגרמו לשינוי הגישה. "עם הכניסה הופעלה זירת מטענים גדולה, שגרמה לקריסת המבנה. חמישה חיילים נהרגו באירוע הזה, ועוד 11 נפצעו. המאמצים לפינוי ההריסות וחילוץ הגופות נמשכו שעות ארוכות, ובסופם התברר שבבית ישנו פיר שמוביל אל תוואי תת קרקעי. הבית היה שייך לפעיל חמאס שאף היה מעורב בחטיפת גלעד שליט.
"זה לא היה המקרה הראשון של מטען שהופעל על כוחותינו בתוך מבנה. קדמו לו כמה וכמה מקרים, למרות כל אמצעי הזהירות. זו בעצם הייתה תוכניתו של חמאס מלכתחילה: למשוך את צה"ל ללוחמה בשטח בנוי, ואז להקיז את דמו. גם אחרי שצה"ל מטהר בתים, תמיד אפשר להגיח מתחת לקרקע ולפגוע בו שוב. על פי התכנון השטני של חמאס, כל כניסה שלנו לעזה רק תחליש את צה"ל ואת כוח העמידה של הציבור בישראל. הרי אי אפשר להשאיר חיילים בכל הבתים המטוהרים, וגם אם היה אפשר – עדיין יש עולם תת קרקעי שלם, שקשה מאוד לאתר אותו וקשה מאוד להרוס אותו.
"האסון גרם למח"ט גבעתי לירון בטיטו להבין שמוכרחים לשנות את החשיבה. אי אפשר להמשיך לשחק לידיים של חמאס. אי אפשר להקיז את דמם של חיילי צה"ל כדי לכבוש שכונה, רק כדי שכמה חודשים אחר כך יהיה צורך לכבוש אותה מחדש. וכך התקבלה ההחלטה, אולי החשובה ביותר במהלך המלחמה הזו: לא נכנסים לבתים. אין שום סיבה שחיילים ייכנסו בעיניים פקוחות למלכודות שחמאס טומן להם.
פעילות כוחות צה״ל בין ההריסות ברצועת עזה. | צילום: דובר צה"ל
"עד האירוע הזה, פלוגת הצמ"ה פעלה כנהוג בתור כוח מסייע בלבד. תפקידיה היו פתיחת צירים, בניית מגננים, הרחבת דרכים וחישוף שטחים שולטים. מיד למחרת חג השבועות, התחלנו לעבוד בנוהל החדש. רוצים לכבוש בית? אין בעיה. הורסים אותו והוא כבר לא יכול להיות איום לכוחותינו. אם היו בו מחבלים הם חוסלו בקריסת המבנה. אם היו בו מטענים הם נוטרלו. אם היו בו פירים הם נחסמו". לאחר שחטיבת גבעתי התחילה לפעול בשיטה זו, גרף ההרוגים מאש האויב בעזה ירד בחדות - בתחילה בחטיבה, ולאחר מכן בחטיבות החי"ר האחרות שאימצו את השיטה.
את הספר כתב הרב זרביב בשיתוף פעולה עם דוד הלל, שראיין אותו והעלה את הדברים על הכתב (גילוי נאות: את הספר ערך אברהם אליצור, חבר מערכת מקור ראשון).