פרשת חיי שרה עטופה בצער הפרידה: היא פותחת במות שרה, מספדה וקבורתה, וחותמת במות אברהם וקבורתו בידי בניו. ואולם האתגר הגדול איננו עצם הפרידה מהזוג הראשון, או המעבר הבין־דורי, אלא השינוי היסודי מהמהפכה הרוחנית החלוצית שחוללו אברהם ושרה – לשושלת קבועה וממוסדת, שתדע גם לשמר את תסיסת הרוח והייעוד.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
בלב הפרשה, בין סיפורי הפרידה והאבל, נטוע סיפור מציאת בת הזוג ליצחק. אתגר ההמשכיות מומחש בשיחה נוקבת בין אברהם לעבדו. בחירת האישה הראויה שתקים עם יצחק משפחה, ניצבת מול הנאמנות לארץ כנען ולייעוד הכרוך בה: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?'".
המפגש עם רבקה על הבאר מפוגג את הדילמה. בעוד יצחק נולד אל תוך חיי הברית, בבית אברהם ושרה בכנען, רבקה, שגדלה בבית נחור, בוחרת את ייעודה בעצמה. בחירתה ומסלול חייה דומים לאלה של אברהם: שניהם יוצאים מחרן לארץ כנען, ממשפחת תרח, ונפרדים ממשפחתם. הקבלה זו ניכרת בדברי אברהם לעבדו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי"; וכנגד זה: 'ה' אֱ־לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי". כשם שאברהם נענה לציווי "לֶךְ לְךָ" – כך רבקה: "הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה? וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ!". שניהם מתאפיינים בגמילות חסדים יוצאת דופן לאורחים: במהירות, בריצה ובנדיבות בלתי רגילה, המנוסחת בלשון דומה. הם אף זוכים בברכה זהה: "ויירש זרעך את שער אויביו / שונאיו".
הכי מעניין
זו ארצנו
הליכתו של אברהם ממולדתו כדי לרשת את ארץ כנען הפכה אפוא עוד בחייו מודל לחיקוי, ואולם גם לאחר דורות רבים שימש סיפורו השראה לבני בניו. שתי נבואות נושאות עיניים אל דמותו של אברהם, משני צידיה של גלות בבל: האחת סמוך לחורבן בית ראשון, והשנייה סמוך לשיבת ציון. שתי הנבואות הללו עוסקות, באופנים מנוגדים, בהשוואה בין ירושת הארץ של אברהם לירושת הארץ בזמנם שלהם.
שנים ספורות לאחר החורבן, מצטט יחזקאל בגלות בבל סיסמה שהייתה שגורה על פי היהודים שנותרו בארץ
בֶּן אָדָם, יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים, לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה! (לג, כג-כט).
הנשארים בארץ מסיקים בקל וחומר מאברהם שהארץ ניתנה להם למורשה. היסק זה מבוסס על הבחינה הכמותית: "אחד היה אברהם... ואנחנו רבים". כנגדם מציב יחזקאל טענה הפוכה: ירושת הארץ תלויה באיכות המוסרית של היושבים עליה, ומבחינה זו רחוקים הם מאוד מדרכו של אברהם: "עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ, וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם, וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ, וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם, עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם, וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?".
על חטאיהם אלה ייענשו מידה כנגד מידה: כנגד "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם" – "אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ"; כנגד "עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ" – "וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ". עונש ייחודי זה הוא פרפראזה על דברי ה' לנח ולבניו לאחר המבול (בראשית ט, א-ז). ה' התיר לנח ולבניו לאכול בשר בעלי חיים, ומאידך אסר על בעלי החיים לשפוך את דם בני האדם. בדבר אחד בלבד הגביל אותם: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ". אותם אנשים הפרו את המגבלה והם אוכלים על הדם, ולכן תופר גם המגבלה שהושתה על בעלי החיים. במקום "חַיַּת הָאָרֶץ... לְאָכְלָה... נָתַתִּי לָכֶם", מנבא יחזקאל: "לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ". לא עוד תינתן להם הארץ לירושה, כי אם לחיית השדה, לשממה. כך יתקיים גם המשך דברי ה' לנח ולבניו: "שׁוֹפֵךְ דָּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", שהרי אותם אנשים חוטאים גם בשפיכות דמים.
הנותרים מהמבול הגדול של החורבן מבקשים לרשת מחדש את הארץ החרבה, ממש כשם שאברהם ירש אותה בראשית ימות עולם. אולם הנביא מלמד שהקיום האנושי בעולם שלאחר המבול תלוי בקיום הברית שכרת ה' בינו ובין נח, קל וחומר בירושת ארץ ה'. פריצת גבולות הברית תביא להתגברות החיה וכוחות הטבע על בני האדם, שלא יאפשרו להם לרשת את הארץ.
מראש צורים
עשרות שנים לאחר יחזקאל, שבה ועלתה דמותו של אברהם בנבואת נחמה ועידוד לשבי ציון (ישעיהו נא, א – ג):
שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.
גם כאן מתואר אברהם כ"אחד" שהתברך והתרבה, אולם בניגוד ליחזקאל, המוכיח את היושבים בארץ המבקשים לרשת אותה כאברהם אך ללא תשתית מוסרית איתנה, כאן קורא הנביא ליהודי בבל לעלות לארץ בעקבות אברהם ושרה, שעלו אף הם לבדם מבבל וזכו להתברך ולרבות בה.
אברהם מדומה לצור, ושרה, שהרתה וילדה את בניה – לבור. עם ישראל נחצב מסלעי היסוד המוצקים של ההורים הקדומים, ועל כן האירועים שאירעו לאבות עשויים לשוב ולהתרחש גם לבניהם. הנביא מכנה אותם "רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה'", כממשיכי דרכו הרוחנית של אברהם, שנצטווה ללמד את בניו וביתו אחריו "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". כאברהם שנקרא בידי ה' לארץ ולכן התרבה והתברך, כך הגולים שעברו את טראומת הגלות והפיקו את לקחיה קרואים לשוב בשליחות ה' לארץ, להפריח את שממתה, ולעשותה שוב כגן עדן.
סיפורו של אברהם אינו משמש רק הצדקה היסטורית לירושת הארץ לבני בניו, אלא מקור השראה מוסרי לבוחרים ללכת לארץ הייעוד בדרכו, דרך הצדקה והמשפט.
עוד טורי פרשת שבוע
