הסיפור הגדול בראש פרשת וירא מציג בפנינו שני מודלים מוסריים הפוכים: אברהם הממהר לטפל באורחיו מתוך נדיבות ורגישות, תוך שבני ביתו שותפים במאמץ, לעומת אנשי סדום שלא רק מתנגדים לאירוח המלאכים בצל קורתם, אלא אף תובעים לנצלם עד תום. הכנסת האורחים רחבת הידיים של אברהם מביאה לאוהלו חיים חדשים. שרה מקבלת את בשורת הלידה, והבשר הבלה זוכה לעדנה ומחדש כנשר נעוריו. לעומתה, סדום המשגשגת ומלאת החיים אך נטולת המוסר והנצלנית, נהפכת לשממה זרועת מלח ומצמיתת חיים.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
שורש הניגוד בין אברהם לסדום נעוץ בפרשה הקודמת, כאשר אברהם מציע ללוט לחלוק את ארץ כנען. ואולם לוט, שהלך והתרחק בתודעתו מייעודו ושליחותו של דודו המאמץ, גמר אומר להתנתק גם מארצו וקשייה האקלימיים. הוא נושא עיניו ובוחר בכיכר הירדן הפורחת ומלאת המשקה, הנדמית לו כגן עדן הרווי במימי הנהרות, אך מתעלם במופגן מטיבם המוסרי הקלוקל של אנשיה. ללמדנו שבעולם האנושי המרוחק מאלוהים לאחר הגירוש, שגשוג "גן עדני" שאנן ונטול דאגות עלול לסכן את חוסנה המוסרי של חברה.
הניגוד מתחדד כאשר לוט, שנשבה יחד עם תושבי סדום, ניצל הודות למסירות דודו הנחלץ לעזרתו. עם שובו של אברהם מן המלחמה מתרחש מפגש מלכותי כפול ובעל אופי סמלי. בעוד מַלְכִּי צֶדֶק מלך שלם פותח במילים "בָּרוּךְ אַבְרָהָם", ומוציא לאברהם לחם ויין, בֶּרַע מלך סדום פותח במילים "תֶּן לִי" ודורש מאברהם את הנפשות. אף שאברהם הצליח להציל את סדום מידי מלכי המעצמות הנצלניים, קצרה ידו מהושיע אותה מתוצאות עוולותיה שלה, בהיעדר צדיקים הפועלים "בתוך העיר".
הכי מעניין
שינוי סדרי בראשית
הניגוד המוחלט בין אברהם ומלכיצדק מלך שלם ובין סדום ואנשיה, הלך והתעמעם במרוצת הדורות. בתוכחות הנביאים משמש סיפור גורלה של סדום תמרור אזהרה בוהק לבני בניו של אברהם ולתושבי ירושלים, שאימצו את הנורמות הסדומיות.
עמוס, המוכיח את העם על הפיכת סדרי הדין, קושר בין עקרונות הצדקה והמשפט לחוקי הטבע. הוא פותח בתוכחה כלפי "הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ" (ה, ז), וסומך לה את תיאור גבורות ה' בלשון דומה: "עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ". הכוכבים כימה וכסיל מסמלים בספר איוב את כוח ה' בבריאה, בקביעת סדריה וגבולותיה. שמירת הצדק והמשפט בידי בני האדם היא אפוא הערובה לשמירת סדרי הטבע. כשם שאנשי דור המבול שהשחיתו דרכם על הארץ הביאו לשינוי סדרי בראשית ולהשחתת העולם, כך עלולים אנשי ישראל, המשבשים את סדרי הצדק והמשפט, להפך עליהם את סדרי הטבע ולהביא לחורבנם: "הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמוֹ". כך אירע גם לאנשי סדום, שהפכו את סדרי המשפט (ד, יא): "הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱ־לֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה".
עודעל חומש בראשית
ישעיהו, נביאה של ירושלים, מקונן על בגידתה בייעודה המוסרי: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ – וְעַתָּה מְרַצְּחִים... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" (א, כא). ירושלים, היא שלם, עיר השלום, מלאה רודפי שלמונים. עיר הצדק והמשפט, דמתה לסדום עיר הרשע בחטאה ובעונשה: "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ. שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ־לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה" (שם, ט).
תוכחות דומות כנגד ירושלים ויושביה מצויות בפי ירמיהו, המתריע על החורבן הקרב בשל התפשטות תרבות רשע נטולת בושה – כסדום (כג, יד): "וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה, נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ. הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה". בנבואת יחזקאל מתוארת ירושלים, השקועה בשלוותה ושגשוגה ומתנכרת למצוקות העניים, כחוטאת אף יתר על סדום (טז, מח): "חַי אָנִי... אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ".
עתידה ירושלים
ואולם מערכת היחסים הנפתלת בין סדום לירושלים זוכה בנבואת יחזקאל לעוד חזון אחד, מעורר תקווה. פרקי המקדש העתידי בנבואת יחזקאל חותמים במראה של נחל המפכה מן המקדש וזורם אל ים המלח: "וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה ... וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּוּ הַמָּיִם". תחילה חותרים המים בנקיקי מדבר יהודה, מחיים ומפריחים את הצמחייה שעל גדותיהם, ולבסוף נשפכים לים המלח, מרפאים את מימיו ומביאים לפריון החי שבו.
מקורות חזון הנחל של יחזקאל נובעים מסיפורי הראשית בתורה. תמונת המים היוצאים מן המקדש, בית ה', מזכירה את תמונת הנהר היוצא מעדן. בשתי התמונות מקום מושב האל הוא מקור חיים לסביבתו. הנחל מחיה ומצמיח "כל עץ מאכל", כשם שהנהר היוצא מעדן מצמיח "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל". יחזקאל אף חוזה את תחייתה ושיבתה של כיכר הירדן למצבה הראשוני כגן עדן.
בעוד תהליך הידמותה של ירושלים לסדום בישר את חורבנה, התהליך המנוגד, שבו ירושלים עיר הצדק משפיעה על סדום, מסמל את הגאולה (יחזקאל לו, לד): "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה... וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן". יחזקאל כורך את גאולת סדום בגאולת שומרון וירושלים (טז, נג): "וְשַׁבְתִּי אֶת אֶת שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה". מאמצי אברהם להצלת סדום, שכשלו בעבר, יישאו פרי בעתיד. עתידה ירושלים להגיע עד סדום ולחדש ימיה, כגן עדן מקדם.
