ארבע הדרכים לחזור לגן עדן

פרשניו הקדומים ביותר של המקרא הם הנביאים. ברוח תפיסה זו אעסוק בפרשיותיו וברעיונותיו של ספר בראשית לאור נבואות גדולי הנביאים, מעמוס ועד מלאכי.

ההיסטוריה המקראית נפתחת בסיפור חטאו של האדם וגירושו מגן העדן אל העולם הזה, העטוף בקללת הקיום והצער האנושי. האם סיפור גן עדן משקף געגוע נוסטלגי לעָבָר פרה־היסטורי אבוד, משום שהחטא השחית את האדם ועולמו לנצח (ברוח התפיסה הנוצרית), או שמא זהו סיפור אוטופי המתאר מציאות הניתנת בעיקרה לתיקון ולשחזור? פרשנות כזו הציע הראי"ה קוק (אגרות ראיה, קלד). לדידו סיפור גן עדן נועד להעניק לבני האדם תקווה, ולקדם את רעיון ההתפתחות המוסרית והטכנולוגית של האנושות. אכן, החלום על מציאות אנושית אוטופית שתגבר על פגמיו היסודיים של האדם, הסעיר את דמיונם של הוגים ומתקני עולם לאורך הדורות.

בין פרקי המקרא שזורים ארבעה פירושים מרכזיים לרעיון השיבה לגן עדן: הדרך הראשונה הנסללת בתורה לשוב לגן עדן היא דרך המשכן והמקדש. המשכן מעוצב בספר שמות ובכתובים נוספים בדמותו של גן עדן, ובו שב האדם ועומד לפני ה'. כך, למשל, אם בגירוש מהגן הופקדו הכרובים כדי להרחיק את האדם, במשכן סוככים הכרובים בכנפיהם כדי לאפשר לכוהן לשוב ולעמוד בקודש הקדשים.

במעגל רחב יותר, שיבת העם לארצו מתוארת כתהליך לאומי הדומה לשיבה לגן עדן. ראשיתו של עם ישראל בשעבוד מצרים, במצב הפוך מזה של האדם בגן עדן, ולאחר תהליך ממושך הוא זוכה בחירוּת, מתיישב בארץ טובה ושופעת, וזוכה לקרבת אלוהים. המעגל שנפתח בגירוש האדם מגן עדן בראש התורה ("וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן... אֶת הַכְּרֻבִים"), נסגר בברכת משה בסופה, בתיאור כניסת העם לארצו ("וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב... וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל... אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ").

פירוש שלישי לסיפור גן עדן משוקע בספרות החוכמה המקראית, המתארת את החוכמה ככלי אומנותו של ה' שבעזרתו נברא העולם (ראו משלי ח, כב-לא). העוסק בחוכמה – המתגלגלת לאחר מכן לתורה – משחזר את הידע שבבסיס הבריאה, ומצליח לחיות באופן הרמוני ושלם. "עץ החיים", הנטוע בתוככי גן עדן, נזכר בעוד ארבעה מקומות במקרא – כולם בספר משלי. ובניגוד לסיפור גן עדן, שבו ה' מונע מהאדם את פרי עץ החיים, במשלי מצווה האדם להחזיק בעץ החיים: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר".

לא בעלי, אישי

ואולם הפירוש הנרחב והמפורט ביותר לרעיון השיבה לגן עדן מצוי בחזונות אחרית הימים של הנביאים; נתמקד כאן בנבואתו של הושע (בפרק ב).

סיפור גן עדן בפרשתנו פותח ביחסים הרמוניים של האדם – עם האדמה, עם בעלי החיים, בין האיש לאישה ועם א־לוהים. חטאם היסודי של האיש והאישה נעוץ בבגידה באמון שניתן בהם, ובניסיון לתפוס את מקומו של אדון הגן, שהציב אותם כעובדים וכשומרים. העונשים שהוטלו על שלושתם לאחר החטא משקפים את ערעור היחסים בכל הרבדים: הנחש והאדם עוינים זה את זה: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ"; יחסיהם ההרמוניים של האיש והאישה נעכרים והופכים ליחסי שליטה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"; גם האדם נענש בעבודה בעיצבון, והיחסים בינו ובין האדמה מתערערים – היא איננה נענית לעמלו, ומצמיחה לו קוץ ודרדר; ולבסוף, החטא יוצר שבר עמוק ביחסי האדם וא־לוהים – האדם מגורש מאת פני ה' ואינו יכול להתהלך עמו עוד בגן.

נבואת הושע מבטאת אמונה ותקווה עמוקה בהשבת האמון ובאיחוי. של כלל מערכות היחסים הללו, הנענות זו לזו. אם בסיפור גן עדן מתוארת יצירת "כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" (ב, יט), במציאות שחוזה הושע נכרתת ברית בין האדם לכלל בעלי החיים: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה", בדומה למצב ה"פרה־היסטורי" קודם החטא, שבו חיו זה לצד זה. מערכת היחסים בין האדם (והעם) לאלוהיו מתחדשת בשיבה אל המדבר, ויחד עימה מערכת היחסים הזוגית בין איש לאשתו, המשמשת לה מטאפורה.

התמורה במערכת היחסים הזוגית משתקפת גם בהחלפת הכינויים: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא... תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". בסיפור גן עדן משקף שינוי שמה של האישה את הפיחות שחל במעמדה. בתחילת הסיפור אומר האיש: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (ב, כג). השם מבטא את ההדדיות והזיקה והעמוקה ביניהם: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ... וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (ב, כד). ואילו לאחר החטא ניתן לה שם חדש, המשקף את מערכת היחסים ההיררכית ביניהם (ג, כ): "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". כעת הוא מושל בה, ומעתה היא קרויה על שם תפקידה כאם ילדיו.

תיקון עתידי של מערכת היחסים רמוז כבר במגילת שיר השירים. כנגד הקללה לחוה (בראשית ג, טז): "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", מכריזה הרעיה (ז, יא): "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ". מערכת היחסים שבה לקדמותה, ומעתה הדוד והרעיה אוהבים ומשתוקקים זה לזה באופן שווה.

הדי שיר השירים נשמעים במקומות רבים בנבואת הושע, ומסתבר שגם שינוי השם מ"בעלי" ל"אישי" מבטא, מלבד הכרתת "שמות הבעלים" האליליים מפי העם, גם היפוך של שינוי השם בסיפור גן עדן ושיבה ליחסים הדדיים. הושע מתאר גם את תיקון מערכת היחסים בין העם לארצו הנענית לו, והוא נזרע בה וצומח מתוכה. בעוד חטא אדם הראשון הביא לקללת האדמה, הושע מלמד שהנתק בין האדם לאדמתו המקוללת יתאחה בעתיד, וההרמוניה תשוב לשרור בו.

הרב ד"ר דוד סבתו הוא ראש התוכנית לתואר שני בתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג