פרשת לך־לך מסמנת קו פרשת מים. עד כה סופר סיפורה של האנושות כולה, שהסתיים בדור הפלגה ובהפצת העמים בכל הארץ. לאחר המפץ הלאומי הגדול, מצטמצם האופק הסיפורי אל תולדות משפחה אחת. אברם, שנולד אל תוך האנושות המפוצלת לאומות שלאחר מגדל בבל, מצוּוֶה ללכת מארצו ולהקים עם חדש. אנו עוקבים אחר מסעו מאור כשדים, לב הציוויליזציה המסופוטמית הקדומה, אל ארץ כנען הקטנה שבפאתי מסופוטמיה.
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
מה טיב היחס בין שני חלקי ספר בראשית? כיצד יש להבין את הציווי "לֶךְ לְךָ"? זו איננה שאלה פרשנית נקודתית; יש לה השלכות מרחיקות לכת על הבנת טיבם של השליחות והייעוד האברהמיים.
תשובה אחת מוצעת בדרשה הבאה, המבוססת על פסוק מנבואות הפורענות של ירמיהו על בבל (נא, ט): "רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה, עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ, כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד שְׁחָקִים":
הכי מעניין
ר' עזריה פתח: רפאנו את בבל - בדור אנוש, ולא נרפאתה - בדור המבול, עזבוה - בדור הפלגה, ונלך איש לארצו - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ" (בראשית רבה, לט).
הניסיונות החוזרים לרפא את האנושות עלו בתוהו. מכאן שיש לנטוש את בבל ומאמצי ריפויה - ובמשתמע: את האנושות כולה – ולהצטמצם באדם, במשפחה אחת, שיינתקו מן הציוויליזציה האלילית והחוטאת. המיקוד המקראי באברהם וזרעו מבטא אפוא ייאוש אלוהי מן האנושות כקולקטיב, שהיא בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון. הקריאה הגדולה לאברם, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", היא ביטוי לפירוש הבחירה כניתוק לאומי.
האחריות מחייבת
ואולם אצל הנביאים משתקף גם פירוש שונה לבחירתו ושליחותו של אברהם, הנעוץ בחלקה השני של הקריאה "לך לך". בימי הזוהר של עוזיהו מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל, זיהה עמוס, ראשון נביאי הכתב, את הריקבון והקיטוב שמאחורי התדמית המשגשגת. נבואתו כוללת תוכחה על המצב החברתי, המבוסס גם על תודעת עליונות לאומית, שאננות והתנשאות על העמים מסביב. עמוס מתעמת עם תפיסת הבחירה העממית ומציב לה חלופה:
שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם. (ג, א–ב).
עמוס פותח בתיאור העשוי לערוב לאוזני שומעיו, המבליט את מעמדם הייחודי בקרב העמים, אך אז מהפך אותו בביקורת חריפה (ופרובוקטיבית) כלפיהם. לשם כך הוא שב אל שורשי הבחירה בתקופת האבות. הביטוי "כל משפחות האדמה" מופיע עוד פעמיים בלבד במקרא, בשתי נקודות מפנה בתולדות העם בספר בראשית, כביטוי לרעיון הבחירה. בהתגלות הראשונה לאברם נאמר: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ברכה זו חוזרת ונאמרת ליעקב בהתגלות הראשונה ערב יציאתו מהארץ (כח, יד): "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". ביטוי זה רומז אפוא לבחירת אברהם ויעקב, אך גם לייעודה האוניברסלי – הזיקה למשפחות העמים כולן, העתידות להתברך בהם ובזרעם.
ביטוי נוסף בדברי עמוס הנקשר לרעיון הבחירה, הוא המילים "רק אתכם ידעתי". ידיעת ה' את ישראל נזכרת גם היא לראשונה בספר בראשית, בהקשר של בחירת אברהם (יח, יח–יט): "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". לראשונה מוטעמת הבחירה באברהם והפיכתו לגוי גדול שיבורכו בו כל הגויים, והיא כרוכה במחויבות לדרך ה' התובעת עשיית צדקה ומשפט.
ואולם עמוס מציג גם את צידה השלילי. כנגד "יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" – "אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". בחירה אינה יכולה להתפרש רק לטובה ולזכות, אלא כאחריות וכחובה. אחריות מוסרית מוטלת על כל העמים, אולם על ישראל היא כבדה במיוחד מכיוון שהם יודעים את דרך ה' וכרתו עימו ברית. לכן, כבני אברהם עליהם לעשות צדקה ומשפט (עמוס ה, כד): "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן".
גשר בין המעצמות
משמעותה של שליחות אברהם מתפרשת גם בנבואת ישעיהו, שניבא בממלכת יהודה מעט אחרי עמוס, והבטיח: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל" (ישעיה יט, יט–כה). ישעיהו דורש את הפסוק בשירת האזינו שנדון כאן בשבוע שעבר, וקושר בין הפצת עמים לבחירת ישראל: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ".
שלא כפירוש המבחין בין ישראל, עמו של ה', ובין העמים שאינם נתונים להשגחתו הישירה, ישעיהו יוצר רצף בין העמים: ישראל הוא אומנם נחלתו של ה', אולם "עמי" מוסב גם על מצרים, ואף אשור הוא מעשה ידיו. השלום בין אשור ומצרים מסומל ב"מסילה" שתגשר ביניהן, העוברת בארץ ישראל. מיקומה הגאופוליטי המרכזי של ישראל, גשר צר בין המעצמות הגדולות מצפון ומדרום, היווה מאז ומעולם איום על עצמאותה. ישעיהו מטעין את המיקום האסטרטגי במשמעות מוסרית עמוקה: ישראל הוא החוליה השלישית, העתידה לגשר בין שתי המעצמות ובכך להביא לברכת השלום: "יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל... בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". ברכה זו רומזת לחלקה השני של ברכת ה' לאברם: "וֶהְיֵה בְּרָכָה... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
הציווי לאברם לאחר פילוג העמים והפצתם במגדל בבל, מתפרש כסיפור של שליחות לאומית בעלת ייעוד אוניברסלי. "העם הנבחר" הוא עם המהווה מקור להשראה דתית ומוסרית, ובאמצעותו מתברכים העמים כולם – בדרכם שלהם.
עוד כתבות בנושא
