מה ההבדל בין שיר לשירה? לא תמיד קיימת הבחנה ברורה. חז"ל מנו עשר שירות בתנ"ך אבל כללו ביניהן גם שירים, כגון "מזמור שיר חנוכת הבית" (תהילים ל), "שירו לה' שיר חדש" (ישעיהו מב י, תהלים קמט).
במקרא עצמו רק חמש שירות נקראות כך במפורש: שירת הים בפרשתנו: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", שירת הבאר בפרשת חוקת: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", שירת האזינו: "כתבו לכם את השירה הזאת" ושירת דוד: "וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת" (שמואל ב, כב, ומקבילתה בתהילים יח). גם בנבואת ישעיהו מופיעה לשון שירה: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו" (ישעיהו כג טו).
יש סימן חיצוני לשירה, והוא כתיבתה בשורות מקוטעות ומסורגות: "אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח". לפי הסימן הזה וגם לפי סגנונה ותוכנה, מסתבר שמה ששרו דבורה וברק בן אבינועם (שופטים ה), ראוי להיחשב כשירה שישית, ואכן היא קרויה "שירת דבורה".
הכי מעניין
שירת האזינו כתובה בטורים, "אריח על גבי אריח". לפי זה, היה מקום להחשיב גם את הרשימות של מלכי כנען ביהושע ושל בני המן במגילת אסתר הכתובות בטורים כשירות, אבל אלו רשימות הכתובות בתבנית של שירה, אך אינן שירה במהותן ובתוכנן (מגילה טז ע"ב).
משמעות השירות
אם נבחן את חמש השירות המפורשות ועמהן את שירת דבורה, נמצא שיש מכנה משותף סגנוני ותוכני המייחד אותן: כולן מסכמות תקופה של התרחשויות ואירועים, בדרך כלל ניסיים ולכל הפחות מרשימים במיוחד. בראש ובראשונה יש בהן הודיה על הנסים. אבל בכל השירות נזכרים גם קשיים ואתגרים שהיו חלק בלתי נפרד מן ההצלחות שמודים עליהן, ולעיתים גם ביקורת, דברי מוסר ותקוות לעתיד. שירת הים מסכמת את יציאת מצרים בשבח והודיה, מרחיבה בתיאור האויב המצרי והסכנות שעליהן היה צריך להתגבר וחותמת בתקווה לעתיד.
שירת הבאר ושירת האזינו מסכמות תקופות במדבר. הראשונה מספרת את סיפורה של הבאר ונדודיה: "באר חפרוה שרים... וממתנה נחליאל...". שירת האזינו מסכמת את ההיסטוריה מיציאת מצרים ועד ערבות מואב: "זכור ימות עולם". מעבר להכרה בגדולת חסדיו של ה' היא עוסקת גם בחטאי העם וכישלונו, וכוללת אזהרה לעתיד לבוא. שירת דבורה מסכמת את קורות המלחמה ביבין מלך חצור ובסיסרא, ובצד התודה לה' על הניסים והניצחון, כוללת גם תוכחה וביקורת לשבטים שלא נחלצו לעזרת אחיהם. שירת דוד מופיעה בסוף ספר שמואל ומסכמת את מפעל חייו של דוד בהודיה לה', כשהוא מזכיר בתוכה גם את הקשיים, את האיומים ואת אויביו מבית ומחוץ. שירת דודי לכרמו של ישעיהו היא נבואה שייתכן שהשירה בה אינה ממשית אלא חיקוי אירוני של שירה, אבל צורתה כצורת שירה: דברי הלל לכורם בצירוף תיאור העמל שהשקיע בכרמו, וביקורת על כך שהכרם לא נתן פירות אלא באושים.
שירה וריקודים ביום ירושלים. | צילום: EPA
מונח קרוב בחקר הספרות שמתאים באופן חלקי לשירות המקראיות הוא "שירה אפית". זוהי שירה שיש בה סיפור עלילה מפותח, כמו עלילות גלגמש הבבליות, האיליאדה והאודיסאה היווניות ועוד רבות לכל אורך ההיסטוריה. השירות המקראיות קצרות הרבה יותר, אבל מכיוון שתכונת הקיצור אופיינית בכלל לכתיבה המקראית, גם בפרוזה הסיפורית וגם בחוקים, אפשר אולי לומר בזהירות ש"שירה" היא הדרך המקראית המקבילה ל"אפוס" בספרות העולם.
אם כן, הייחוד בשירה לעומת שיר, הוא בהיותה מבוססת על עלילה, סיפור קורות חיים, של תקופה, של חיי אדם, או סדרת מאורעות שפקדו את העם. השירה משקפת באופן פיוטי את המאורעות עצמם ומגיבה אליהם במבט מרומם. היא מנשאת את המציאות אל מעבר לרצף המאורעות עצמם, והיא נופחת בהם משמעות, הן מבחינת חשיפת נפלאות ה' במהלך המאורעות המחייבים שבח והודיה, והן מבחינת המסקנות הערכיות והמוסריות שיש להפיק מהם.
שבוע של שירה
לו היה ביכולתי, הייתי אומר השבוע שתי שירות. השירה האחת, שבמידה מסוימת היא משתרגת ועולה מקולות רבים בישראל השבוע, אך עדיין לא התגבשה לכלל שירה שלמה כשירת הים, היא שירת ההודיה עם שובו של רן גואילי הי"ד, החטוף האחרון, לקבר ישראל. רבים אמרו במשך השנתיים האחרונות שכאשר הדבר הזה יקרה, ייסגר מעגל ואפשר יהיה לפתוח בריפוי ואיחוי השבר. מתבקשת בימים אלה שירה גדולה, על כל החסדים שעשה עמנו השי"ת ממחרת שמחת תורה תשפ"ד ועד עתה. שירה, שכמו השירה המקראית, אינה מתעלמת מן האסונות, הייסורים והסבל שהיו ועודם מנת חלקנו, ואינה מתעלמת מן הלקחים המוסריים שמוטל עלינו ללמוד מן המאורעות, אך יודעת להודות לה' על כברת הדרך שעברנו ועל ההישגים הבלתי נתפסים שזכינו להם.
עוד כתבות בנושא
השירה האחרת היא שירה פרטית, בבחינת שירת דוד. אני מסיים היום תקופת חיים, שלושים וחמש שנות הוראה במכללת הרצוג, ומתוכן שתים עשרה האחרונות בתפקיד נשיא המכללה. אילו היה בכוחי, היה עלי לשורר שבח והודאה לה' יתברך על כל הטוב אשר גמלני, הן באופן אישי והן בזכות להשתתף בהתפתחותן של המכללה, בהכשרת המורים ובמערכות החינוך בישראל ובתפוצות.
אינני משורר, ודאי לא "מקראי", ואיני יודע לומר שירה. אני מזדהה לגמרי עם האמור בתפילת "נשמת כל חי" מדי שבת בשבתו: "ואלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנו מספיקים להודות לך ה' אלהינו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רובי רבבות הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו".
ישנו סיפור חסידי מפורסם, בגרסאות שונות, על צדיק שהיה יוצא ליער בעת צרה ליעקב, אומר תפילה לישועה ומושיע את ישראל. בנו כבר לא ידע את התפילה אבל ידע את המקום ביער שבו היה אביו מתפלל, ולפיכך היה יוצא ליער ודי היה בכך להושיע את ישראל. הנכד כבר לא ידע את התפילה וגם לא את המקום ביער, אבל היה מספר את הסיפור ובכך הושיע את ישראל. כך גם אני, שאיני יודע לומר שירה, מקווה לצאת מקצת חובתי בכך שניסיתי לספר מהי שירה ומדוע חובה עלינו ועלי לומר שירה בעת הזאת.
עם פרישתי מנשיאות המכללה הריני פורש גם מכתיבת דפי פרשות השבוע. התחלתי בכתיבתם בראשית ימי כהונתי כמנהל בית הספר הימלפרב, והמשכתי בכך בחלק מימי כהונתי בראשות בית המדרש בבית מורשה, ובחמש השנים האחרונות בנשיאות מכללת הרצוג. הכתיבה נכללה בעיני בחובות התפקיד, ומשאפרוש מתפקידי – בטלה החובה לכתוב ולפרסם מדי שבוע בשבוע. בעזרת ה' ובברכתו, יימצאו לי נתיבים מתאימים ללמוד תורה וללמדה גם מעתה ואילך.
עוד כתבות בנושא
מלבד הצורך לומר שירה, זה הזמן להודות לכל החברים והחברות בסגל המכללה, המנהלי והאקדמי, על השותפות בנשיאה בעול במשך כל השנים, בעין טובה, במסירות, בנאמנות ובנפש חפצה. תודה לכם הקוראים, ובמיוחד לאלו שטרחו להגיב, להעיר ולהציע השלמות ותיקונים, ומעל כולם תודה לכל תלמידי במשך השנים שזיכוני לקיים "ומתלמידי יותר מכולם".
הנהלת המכללה, הוצאת תבונות וד"ר אורי ספראי העומד בראשה, הואילו בטובם לכנס את דרשותיי משתי שנות המלחמה, מראשיתה בשבת בראשית תשפ"ד, ועד סוכות תשפ"ו – בהשבת כל החטופים החיים, בביקורו של נשיא ארה"ב בארץ ובחתימתו של הסכם שסיים פרק משמעותי של המלחמה. הספר: "מקץ שנתיים ימים" יצא לאור היום והוא מצטרף לשירה של חתימת התקופה ולסיום המסכת של כתיבת דפי פרשת השבוע: הדרן עלך והדרך עלן.