בפרשות קודמות עסקנו בבעיית מציאת בנות זוג הולמות לבית אברהם. יצחק ויעקב מצאו את זיווגם אצל הדודים בחרן, ועשו, כשהבין שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, נשא לאשה את בת דודו, מחלת בת ישמעאל.
כיצד התמודדו בני יעקב עם הבעיה? התורה אינה מספרת דבר על נישואיהם של שנים-עשר הבנים, מלבד יוסף ויהודה שבו נעסוק בהרחבה, השבוע.
התנאים נחלקו במדרש. לדעת רבי נחמיה נשות בני יעקב היו כנעניות, אבל רבי יהודה בר אילעאי אינו מקבל את האפשרות הזאת ולכן הוא דורש שלכל אחד מן האחים נולדה אחות תאומה, והם נשאו את אחיותיהם (בראשית רבה פד, כא). שאלת איסור העריות אינה מטרידה את המדרש, שכן יעקב אבינו עצמו נשא שתי אחיות, שלא כדין עריות של התורה, ויישבו זאת בכך שעדיין לא ניתנה תורה מסיני, ובהסברים אחרים (עי' גור אריה למהר"ל מפראג, בראשית לה יז).
הכי מעניין
מקצת ראיה לכך שבני יעקב לא נשאו כנעניות יש ברשימת בני שמעון היורדים למצרים. מוזכר שם "שאול בן הכנענית" (בראשית מו י, שמות ו, טו), משמע שהוא היה חריג בין כל נכדי יעקב שלא היו בני כנעניות. על פי המדרש, גם שאול זה לא היה בן של כנענית אלא בנה של דינה שנאנסה על ידי כנעני, ושמעון אחיה נשאה לאישה.
עוד כתבות בנושא
יוסף נשא אישה בהיותו בגלות במצרים, את אסנת בת פוטיפרע כהן און. מסתבר שבנות מצרים אינן פסולות כבנות כנען, שכן גם על נישואי ישמעאל עם אשה מארץ מצרים לא נאמרה בתורה ביקורת מפורשת.
נותר רק סיפורו של יהודה. בפרשתנו.
פירות הביאושים של הכנענית
סיפור הנישואים של יהודה מופיע בפרק המתחיל במילים "וירד יהודה". זוהי מעין כותרת כללית לפרק המרמזת על אופי האירועים בו, המשקפים את ירידתו הרוחנית של יהודה. יהודה לקח לאישה בת איש כנעני ושמו שוע. היא ילדה לו שלושה בנים. יהודה השיא לער בכורו את תמר. אחרי מות ער נדרש אונן, הבן השני, לייבמה. שני הבנים הללו מתו בחטאם ויהודה חשש מלהשיא אותה לשלה בנו השלישי ושילחה אל בית אביה. תמר הבינה שיהודה לא מתכוון להשיאה לשלה, והשיגה בערמה ייבום מחותנה יהודה עצמו. מזיווג זה נולדו פרץ וזרח שהיו אבות שושלת יהודה ומהם יצאה מלכות בית דוד.
נמצא שהנישואים לאישה הכנענית אכן הניבו פירות באושים. ער ואונן מתו בחטאם ושלה כמעט ונעלם. הוא לא נזכר שוב אלא ברשימות המפקד בפרשת פינחס, שם מופיעה משפחת השלני לצד הפרצי והזרחי בשבט יהודה (במדבר כו, כ). רשימות היחס של שבט יהודה, בספר דברי הימים, מוקדשות לצאצאי פרץ וזרח, ורק בסופן מופיעים פסוקים ספורים שבהם נזכרים בקצרה תולדות שלה (דברי הימים א, ד, כא). רשימת היוחסין הקצרה של בני שלה נראית מסתורית ומזמינה דרשות. כך לדוגמה דרשו חז"ל את הפסוק: "וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים" (שם פס' כב), כרומז למחלון וכליון שהתחתנו עם מואביות וירדו מבית לחם למואב. על פי מגילת רות, אלימלך אבי מחלון וכליון היה קרובו של בועז, משושלת פרץ, והצעת המדרש לקשר את שלה עם מחלון וכליון כנראה מבקשת להצביע על כך שבענף השלני צמחו פירות לא-טובים, בשל היסודות הכנעניים שבשורשו.
אונקלוס תרגם בת איש כנעני: "תגר", כדי למלט את יהודה מלשאת אשה כנענית. אכן, המילה כנעני משמשת גם במשמעות של סוחר בתנ"ך, אולם בספר בראשית כולו, ובייחוד בהקשר של סיפורי הנישואין של האבות וצאצאיהם וכמבוא למה שיתרחש בהמשך עם בניה של בת שוע, מתקבל יפה דווקא הפשט, שאשת יהודה אכן הייתה כנענית ממש, ולכן יצאו ממנה הרשעים ער ואונן, וגם בנה השלישי, נחשב פחות משני הבנים האחרים של יהודה, בני תמר, פרץ וזרח.
בת שם
בניגוד לבת שוע הנזכרת בקצרה ונעלמת במהרה, דמותה של תמר מתנשאת לגדולה בהמשך הפרק. היא חוזרת לבית אביה, נוהגת בצניעות רבה, מוסרת את נפשה כדי לממש את הזיווג עם בית יהודה, אך נוהגת בתחכום שיאפשר לה בהמשך להתמודד בפקחות רבה עם האשמותיו של יהודה. היא יולדת את שני התאומים פרץ וזרח, שמהם ייבנה בהמשך עיקרו של בית יהודה, ובראשה שושלת המלכות של דוד.
משכך מתבקשת השאלה, מה היה מוצאה של תמר והיכן התחנכה למידות הטובות שהפכוה לאמה של מלכות בישראל.
המפרשים מעירים, שהעובדה שנזכרה בשמה ולא בשם אביה בלבד, כמו בת שוע, מעידה על חשיבותה. השם "תמר" נדרש בהקשר של עץ התמר: "זאת קומתך דמתה לתמר", תמר מאופיינת בקומה פיזית וקומה רוחנית. וגם, כמובן, היא בבחינת "צדיק כתמר יפרח".
את החסר בפשוטו של מקרא משלימים חז"ל במדרש, ורש"י בפירושו הִרְגִּיל אותנו לקרוא כך בחומש. נקודת המוצא של הדרשנים היא השאלה מדוע כשנודע ליהודה שהיא זינתה כביכול, הוא פסק את דינה: "הוציאוה ותשרף" והרי עונש שריפה על זנות מוטל רק על בת כהן (ויקרא כא ט). מכיוון שיש בספר בראשית רק כהן אחד: "מלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון", הסיקו חז"ל שתמר היתה בתו של מלכי-צדק (בראשית רבה פה י). על פי מהלך אחר במדרש, שלא נרחיב בו כאן, מלכי צדק היה שם בן נח (רש"י בראשית יד יח).
פער השנים הגדול לא מטריד את הדרשנים שאינם מתייראים מגוזמאות, אבל כדי לסבר את האוזן אפשר לומר שתמר לא היתה בתו הישירה אלא בת צאצא שלו כעבור כמה דורות, צאצא שהמשיך את מורשת אביו ושימש כמלך שלם וכהן לאל עליון (שפתי חכמים על רש"י לח, כד). ואם כן, לפי דרשת חז"ל, תמר לא היתה כנענית מבית חם אלא שמית.
נמצאנו למדים, שבין תושבי ארץ כנען היו גם אנשים שלא היו כנענים, לא במוצאם המשפחתי, לא באישיותם ולא בתרבותם ובמידותיהם. כנען בן חם, שנתקלל על ידי נח, הוא אביהם של חמישה משבעת העממים: החתי, היבוסי, האמורי, הגרגשי והחוי (בראשית טו טו-יח). לכן בנות אילון החתי וצבעון החוי, נשות עשו, נקראות בנות כנען (לו, ב). כנען גם נמנה בפני עצמו כאחד משבעת העממים, ומסתבר שהיה עם שייחס עצמו ישירות לכנען. אבל העם השביעי, הפריזי, אינו מצאצאי כנען ונחשב כעם לעצמו, ככתוב: "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ" (בראשית יג, ז וכן לד, ל).
מסתבר שמלבד שבעת העממים הללו שחמת ה' מופנה אליהם בשל היותם רעים וחטאים, ישבו בארץ גם אחרים, שלא השתלבו לגמרי בתרבות הכנענית השפלה, והתנשאו – כתמר – מעל הסביבה הזאת. אחד מיוחד שבהם הוא מלכי צדק מלך שלם, המכונה "כהן לא-ל עליון" שכיבד את אברהם וברכו בשם שמים.
גם מי שאינו נדרש לרעיון שהשבטים נשאו את אחיותיהם, יכול לשער שהם מצאו להם נשים בארץ כנען שלא היו כנעניות במוצאן הלאומי וגם לא באורחות חייהן. דוגמת המופת לאשה כזאת היא תמר אשת יהודה.
הפרשה שהתחילה בירידתו של יהודה ולקיחת אשה כנענית שלא היתה הגונה לו, השתלשלה לכיוונים לא ראויים ולא רצויים, אך היא מסתיימת בתרועת מלך ובאור גדול, בהולדתם של התאומים, ובמילים: "ויקרא שמו זרח".