לבן הארמי מסר שפחה לכל אחת מבנותיו עם נשואיה ליעקב, את זלפה ללאה ואת בלהה לרחל. נראה שהיה זה נוהג מקובל בימי התורה. הידועות שבשפחות הן הגר שפחת שרה ודבורה מינקת רבקה. סביר להניח שהיו גם שפחות נוספות לצד כל אחת מהן. אברהם ושרה יצאו לארץ כנען עם הנפש אשר עשו בחרן, ומן הסתם אלו כללו עבדים ושפחות, שחלקם נזכרו גם בהמשך בבית אברהם. אצל רבקה נאמר שהיא יצאה מחרן מלווה בנערותיה. נראה שרק הבכירה שבמלוות, או מי שמילאה גם תפקיד משמעותי בהמשך, נזכרה בשמה.
בימים ההם, לפני ההמצאות הטכנולוגיות, אי אפשר היה לנהל בית אמיד בלי עבדים ושפחות. הדבר מפורש בהלכה גם בימי המשנה והתלמוד. מן המשנה במסכת כתובות עולה שכדי למלא את כל המשימות המוטלות על אשה בניהול משק בית צריך ארבע שפחות (כתובות ה, ה).
עוד כתבות בנושא
גם בתקופת הראשונים עדיין נזקקו לשפחות. מעניין הניסוח של הרמב"ם את ההלכה של חובות האשה לבעלה: אחרי שהוא מונה את המלאכות ה"אינטימיות" שאשה מחויבת לעשות ואינה יכולה להפקיד בידי שפחה, כמזיגת הכוס והצעת המיטה, הוא פותח ברשימת המלאכות הנוספת במילים אלה: "יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן:" (הלכות אישות כא ה). רק אצל עניים האשה עושה את כל המלאכות במו ידיה: טוחנת ואופה, מבשלת וכובסת, מניקה את בנה ועוד. אבל כשאינם עניים, הם מכניסים שפחות שפוטרות את האשה מעשיית המלאכות הללו. כך היה בעולם כולו עד העת החדשה. בימינו, רוב האוכלוסייה, גם אלו שאינם עניים, יכולים להתנהל בלי שפחות, בזכות הטכנולוגיה והתיעוש שפטרונו מלעשות את כל המלאכות הללו במו ידינו, במלוא היקפן, והן שאיפשרו לעולם התרבותי להתפתח מוסרית ולבער את העבדות.
הכי מעניין
החידוש המיוחד בשימוש בשפחות בספר בראשית, במשפחת אברהם, הוא הרעיון שהגתה שרה וחוזר בפרשתנו אצל רחל ובעקבותיה גם אצל לאה, להשתמש בשפחה לא רק כמינקת אלא גם כיולדת. גם שרה וגם רחל התכוונו להשתמש בשפחותיהן כאמצעי הולדה שלהן עצמן, כך שהילד שייוולד לשפחה ייחשב כבן הגבירה. שרי אמרה לאברם: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". וכך אמרה רחל ליעקב: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה:".. בהולדת בני לאה, נאמר "ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן", וכן בשלשת הבנים הבאים: שמעון, לוי ויהודה, נאמר "ותהר עוד ותלד בן ותאמר". לאה היא היולדת, הבן מיוחס אליה, והיא נותנת לו את השם. אבל הבן החמישי שנולד ליעקב, דן בן בלהה, מתואר אחרת: "וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:". הבן שבלהה יולדת ליעקב, כביכול אינו שלה. רחל היא שנותנת לו את השם, והיא אומרת במפורש: "ויתן לי בן". כך גם בבן השני: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:". מודגש שבלהה היא שפחת רחל, שהיא יולדת ליעקב, ומפורש שרחל היא נותנת השם.
הרעיון של לידה עבור אשה אחרת יכול להישמע מוזר בזמננו, אבל במידה מסוימת אפשר לסבר את האוזן ולקרב את הדברים להבנתנו אם חושבים על אופנים מסוימים של פונדקאות ואימוץ שמתקיימים גם היום ומשמשים פתרון לנשים שאינן יכולות ללדת בכוחות עצמן.
בפרשת שרה והגר ראינו, כיצד הרעיון של לידה בעזרת שפחה יכול להשתבש. אחרי שהגר היתה לאשתו של אברהם והרתה לו, היא לא יכלה לסבול עוד את מעמד השפחה. כך נתגלע המתח בינה לבין גבירתה, ונוצר הקרע שהסתיים בגירוש הגר וישמעאל בנה מבית אברהם, ולהיפרדות ישמעאל מיצחק ומהמשך מורשת בית אברהם.
בניגוד לפרשת שרה והגר, אצל נשות יעקב לא התרחש קרע. המהלך הצליח, בני השפחות נשארו בני יעקב, המשפחה נשארה מלוכדת ובני הגבירות עם בני השפחות יחדיו הפכו להיות שנים עשר שבטי י-ה.
יש לתת את הדעת לשתי שאלות. האחת, כיצד התרחש תהליך השילוב בבית יעקב, בשונה מן הכשלון אצל אברהם, שרה והגר. והשנית, מדוע בכלל היה צורך בתהליך שכזה בבניין בית ישראל?
תחילה יש להבהיר שהשתלבותן של השפחות ובניהן בבית יעקב לא היתה מיידית ולא מובנת מאליה. כאשר ביקש יעקב לעזוב את בית לבן ולחזור לארץ כנען, הוא קרא לנשיו אל השדה להתייעץ איתן. הוא הזמין רק את רחל ולאה, ולא את השפחות (בראשית לא ד). משמע, הן עדיין נשארו במעמד של שפחות הכפופות לגבירותיהן. כאשר יעקב ומשפחתו הגיעו לארץ כנען ועמדו לפני המפגש עם עשו, בפרשת וישלח, הוא סידר את המשפחה כך: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים:" (בראשית לג ב). מוסכם על דעת כל המפרשים שהוא סידר אותם לפי חיבתם. את השפחות וילדיהן העמיד ראשונים, בהנחה שאם עשו ינסה לפגוע, הם ייפגעו ראשונים. כלשון המדרש: "מכאן שחביבין עליו בני לאה ובני רחל יותר מבני השפחות": (מדרש אגדה מהד. בובר, לג ב).
עם מות רחל, ניסה ראובן להתערב בחיי האישות של אביו. הביטוי הקשה: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה כב), מעיד על כך שראובן לא קיבל את העובדה שבלהה תחשב לאשת אביו במקום רחל שנפטרה. אמנם חז"ל מפרשים את הכתוב שלא כפשוטו ומצמצמים את העבירה ל"בלבול יצועי אביו" והעברת מיטתו של יעקב מאהל בלהה לאהל לאה אמו, אבל די גם בכך כדי להבהיר את המציאות של המעמד הנחות של השפחה, שהפכה לפילגש אך לא לאשה של ממש.
אלא שמיד, בחלק השני של אותו פסוק, אחרי סיפורו של ראובן, מוסיפה התורה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:" (לה כב). התורה מונה את רשימת שנים עשר הבנים וקובעת בכך לראשונה, באופן מוחלט, את הרשימה של שנים עשר הבנים, כחטיבה אחת שלמה.
בני השפחות יוזכרו עוד פעם אחת כחריגים ושונים מבני הגבירות, בתחילת סיפורו של יוסף בפרשת וישב. "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:" (לז ב). האחים רועים ביחד אבל יוסף מבחין ביניהם. הוא מתרועע עם בני השפחות, והוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם. יש אומרים שהתקרב לבני השפחות מפני שבני לאה התנשאו עליהם וגם עליו, והדיבה שהביא היתה דיבתם של בני לאה שלא נהגו כיאות באחיהם. יש אומרים, שמכיוון שהתקרב לבני השפחות ידע לבקר את התנהגותם ואת דיבתם של אלו דווקא הביא לאביו.
בין כך ובין כך, התוצאה של מעשיו הועילה לאחדות המשפחה. הוא הצליח לגבש את כל החבורה נגדו: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:" (לז ד). הוצאת הדיבה, כתונת הפסים, ושני החלומות גרמו לכך שחבורת האחים התגבשה יפה יחד נגד היריב המשותף, הבן המפונק וחביבו של אבא. הם התרחקו מבית יעקב והלכו לרעות בשכם. מכאן ואילך מתגלגל הסיפור כך שציר המתח בבית יעקב עובר להיות בין בני לאה והשפחות לבין יוסף, ואין עוד עדות של ממש לנחיתות של בני השפחות כלפי בני הגבירה. בעת הירידה של המשפחה למצרים הם נפקדים בשמותם לפי שיוכם לאמותיהם בסדר הבא: בני לאה, בני זלפה, בני רחל ובני בלהה (בראשית מו). שלא כבפרשת וישלח, לא סודרו הגבירות לחוד והשפחות לחוד, אלא זלפה אחרי לאה ובלהה אחרי רחל.
בסידור מחנה ישראל ודגלי המדבר, יש הד למוצא האימהות, אבל יש תערובת ושוויון. יהודה, יששכר וזבולון, בני לאה, במזרח, ראשונים במסע. ראובן ושמעון בני לאה עם גד בן זלפה בדרום, שניים במסע. אפרים, מנשה ובנימין בני רחל במערב, שלישיים במסע, דן עם אשר ונפתלי, בני השפחות, בצפון ובמאסף. כשחונים – כולם חונים בריבוע שווה סביב המשכן. כשנוסעים, יש יותר זכר לייחוס האימהות.
לא נמצא עוד בתנ"ך עדות ליחס מפלה או אי-שוויוני כלפי בני השפחות. המתחים עברו לצירים אחרים. החלוקה הגאוגרפית בתקופת השופטים השפיעה על ההשתתפות במלחמות ומידת המחויבות ההדדית, כפי שמשתקף משירת דבורה ומפרשיות גדעון ויפתח. המתח בין בית שאול לבית דוד קשור למתח שבין בני רחל ולאה. מימי ירבעם ההתפלגות היתה גאוגרפית: יהודה בני לאה ובנימין בני רחל בממלכה הדרומית, ושאר השבטים, שבהם בני לאה, רחל והשפחות, הקימו את הממלכה הצפונית, ממלכת עשרת השבטים, וגלו יחדיו.
המעשה האקטיבי המשמעותי ביותר שנעשה כדי לאחד בין השבטים הוא המעמד של התכנסותם אל יעקב אביהם לפני מותו, מעמד שבו ברך את כולם יחדיו, אף שלא נמנע מלברך כל אחד מן השבטים בפני עצמו, "איש אשר כברכתו ברך אותם". במעמד ההוא כבר לא ניתן ביטוי של ממש לחלוקה בין בני הגבירות לבני השפחות, וכולם התקבלו כאיש אחד, שווים, כיוצאי ירך יעקב ובוני בית ישראל.
דומני, שהתאחדות השבטים סביב מיטתו של יעקב אבינו והתפוגגות המתח ביניהם בימי שעבוד מצרים והמסע במדבר, מסבירה ואף מצדיקה את אופן התהוותו של המבנה השבטי בישראל מארבע האמהות. התהליך הזה נועד ללמד אותנו כיצד מוצא שונה, נסיבות חיים שונות, ומעמדות חברתיים וכלכליים שונים, אינם אמורים להשפיע מהותית על האחדות והשוויון בין כל חלקיו של עם ישראל.