"עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" (שיר השירים ח, ו). מילים אלה משקפות היטב את המתח שבין שני רגשות עזים, השזורים זה בזה בפרשת ויצא. שתי האחיות, רחל ולאה, חיות זו לצד זו, חולקות את חיי המשפחה ואת יעקב כבעל, ומתמודדות כל אחת עם חיסרון שבאורח פלא מתקיים דווקא אצל האחרת. הקנאה היא הדדית, כל אחת רוצה את מה שיש לאחותה.
יעקב אוהב את רחל אהבה עמוקה, כפי שהתורה אומרת כמה פעמים: "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל"; "בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"; "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל". אך רחל אינה מסתפקת באהבה זו, והיא כמהה לבנים. זוהי כמיהה "עזה כמוות", כפי שהיא מבוטאת בזעקתה: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".
מנגד, לאה זוכה לבנים אבל אינה מסתפקת בפירות בטנה, והיא כמהה כל העת לאהבתו של יעקב. מעניין לשים לב שהתורה איננה אומרת שיעקב שונא את לאה. יותר מכך, מן הפסוקים משתמע שיעקב אהב את לאה: כשרחל ניתנת ליעקב לאחר שבע שנות ציפייה, התורה מתארת זאת כך: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה". מן הניסוח הזה משתמע שיעקב אהב את לאה, ולאחר שנשא את רחל אהב גם את רחל נוסף על אהבתו ללאה, אם כי יותר מאהבתו ללאה.
הכי מעניין
ובכל זאת, לאה מתוארת כשנואה: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה". נראה שתיאור זה נוגע לתודעה הפנימית שלה; כך חווה לאה את יחסיה עם יעקב. גם השמות שהיא נותנת לשלושת בניה הראשונים (וגם לחלק מן הבאים) חושפים את הכאב הפנימי על תחושת היותה דחויה, ואת הכמיהה האינסופית לשינוי במעמדה: ראובן – "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"; שמעון – "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי"; לוי – "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי".
| צילום: איור: מנחם הלברשטט
הניסיונות של לאה למשוך אליה את יעקב באים לידי ביטוי גם בפרשיית הדודאים. על בקשתה של רחל את הדודאים עונה לאה: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי". מבחינת לאה, רחל "לוקחת לה" את יעקב. זהו ביטוי חשוף לקנאה הבוערת בליבה.
שונים אך שווים
אהבה וקנאה מתקיימות כאן בעת ובעונה אחת, לעיתים מתנגשות ולעיתים מזינות זו את זו, ויוצרות מערכת יחסים מורכבת שקיימת גם בסיפורי אחים אחרים בספר בראשית. מדרש תנחומא (וישב יט) מצביע על הניגוד בין שני הרגשות הללו במקומות נוספים בתנ"ך, ושואל: "ומה תעשה אהבה בצד קנאה".
המקרה המוכר ביותר הוא כמובן בין יוסף לאחיו, המשתלשלת במידה רבה ממערכת היחסים בדור ההורים. אהבת יעקב לבנה של רחל, יוסף, והעדפתו הגלויה הציתו קנאה קשה, שהובילה לשנאה.
גם בדור הקודם לו, במערכת היחסים בין יעקב ועשו, מעורבות אהבה־קנאה־שנאה: יצחק אוהב את עשו ומייעד לו את הברכה. יעקב שואף להשיג את הבכורה ואולי גם את אהבת אביו, תחילה בקנייתה בעד נזיד עדשים, ובהמשך במרמה בעת הברכה. בשני המקרים, הקנאה יוצרת מצב־קצה שבו אח מנסה או זומם להרוג את אחיו.
אבל יש גם תיקון. כך מתאר המדרש את היחס בין רחל ולאה:
"וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָּנוֹת" - כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו הורגי אריות ומזו עמדו הורגי אריות, מזו עמדו נביאים ומזו עמדו נביאים, מזו עמדו שופטים ומזו עמדו שופטים, מזו עמדו מכבשי ארצות ומזו עמדו מכבשי ארצות, מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות, קרבן בנה של זו דוחה שבת, וקרבן בנה של זו דוחה שבת, מלחמת בנה של זו דוחה שבת, ומלחמת בנה של זו דוחה את השבת, לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות: לילו של פרעה ולילו של סנחריב ללאה, לילו של גדעון ולילו של מרדכי לרחל.
"וְשֵׁם הַגְּדוֹלָה לֵאָה" – גדולה במתנותיה, כהונה לעולם ומלכות לעולם; "וְשֵׁם הַגְּדוֹלָה רָחֵל" – קטנה במתנותיה, יוסף לשעה, שאול לשעה, ושילה לשעה.
המדרש מצייר את רחל ולאה כ"שתי קורות מפולשות" – שני עמודים שונים אך שווים, שכל אחד מהם תורם באופן שווה להחזקת הבניין. אין כאן דמות עדיפה, טובה יותר, וגם אין כאן מאבק על אותה משבצת, אלא שתי מהויות משלימות, שכל אחת מביאה את כוחה הייחודי לבניין בית ישראל.
בנייה משותפת
התיקון הזה מקבל ביטוי בברכת הנישואין במגילת רות, לזיווג שממנו עתיד לצמוח משיח ישראל: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות ד, יא). הפסוק אינו מציג אותן כיריבות אלא כשותפות – "אשר בנו שתיהם", יחד. האידיאל איננו אחידות אלא שילוב הכוחות השונים, מתוך הבנה שמה שחסר בי יושלם על ידי האחר.
בדברי חז"ל על מערכת היחסים בין רחל ולאה, מתגלה סוד התיקון של קנאה בין אחים: ההכרה שכולנו חלק מפסיפס אחד שהכוחות השונים בו נדרשים יחד לבניית הבית, המשפחה והעם. במקרה כזה יתגשמו דברי הנביא: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ, אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" (ישעיהו יא, יג).
זוהי הבשורה – שלום שאינו מבטל את השוני, אלא חוגג אותו ומתברך ממנו. אהבה שאינה תלויה בהשוואה, ואינה מובילה לקנאה ושנאה, אלא ניזונה מן ההשלמה ההדדית.
הרבנית ד"ר מירב סויסה היא ראש מדרשת שיח השדה במושב שובה, מלמדת במדרשה באוניברסיטת בר־אילן ובמתן ועמיתה בתוכנית "כתבוני" במתן