"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים:" (בראשית יג ה),משמע, שבזכות הליכתו עם אברהם זכה גם לוט להתברך. בפשטות –זכה במקנה וברכוש, כמשתמע מהצאן והבקר, אבל מן האוהלים אפשר לשמוע שהיה לו יותר מאשר רכוש חומרי. אוהלים מייצגים גם משפחה ובני בית ואת היותו בן תרבות ומיושב בדעתו. מסתבר שהואזכה לקבל מאברהם אף יותר מכך, כפי שמסביר הנצי"ב מוולוז'ין:

"כמו אברם הגיע לזה בשביל חכמתו, דכל אדם באו לשאול לו בעצה או בתפלה או דבר חכמה ... כך היו נדרשים ללוט, באשר הוא היה אמצעי בין אברם ובין הבאים לפניו להגיד להם דעת אברם, ובשביל זה העניקוהו, וגם נתחכם יותר בזה האופן. 'ולוט עמו' - משמעו מקורב יותר ... הגיע לו להיות בתורת תלמיד המקבל." (העמק דבר, יג ה).

הראיה המובהקת ביותר להשפעה הרוחנית של אברהם אבינו על לוט בן אחיו היא מפרשת המלאכים בסדום. כשם שאברהם הזדרז לטפל בהכנסת אורחים, אף על פי שהיה ביום השלישי למילתו, כך לוט טיפל באורחיו במסירות נפש, והיה מוכן לסכן את חייו ואת בני ביתו כדי להציל את אורחיו מאימתם של אנשי סדום הרעים והחטאים. מפרשה זו גם יש ראיה לכך שללוט היו זכויות בעיני ה', שהרי ה' שלח שני מלאכים להצילו ממהפכת סדום.

לוט נלווה אל אברהם כל הדרך מחרן לארץ כנען. העובדה שהתורה מציינת את שמו במפורש כאחד משלשת הנוסעים, יחד עם אברהם ושרה, ולא כאחד מ"אנשי ביתו" של אברהם, מעידה על מעמדו המיוחד. הוא היה עם אברהם ושרה גם בעת הירידה למצרים. קולו לא נשמע בכל פרשת לקיחת שרה לבית פרעה וסביר להניח שאברהם יכול היה לסמוך עליו שלא יספר למצרים את האמת ויסכן אותם. הוא נלווה אליהם גם בשובם ממצרים ובעת הזאת, אחרי שנאמר שאברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, נזכר שגם ללוט היה רכוש משמעותי משלו.

לא נרמז בשום מקום שאברהם ושרה ייעדו את לוט להיות יורשם באשר היו חשוכי בנים, אבל זו אפשרות שהיתה יכולה לעלות על הפרק, אלמלא נפרדו דרכיהם אחרי השיבה לארץ ממצרים.

הפרידה נבעה מכך ש"לא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו". בשל כך רבו רועי לוט עם רועי אברהם ולכן ביקש אברהם מלוט להיפרד ולחלק ביניהם את אזורי ההתיישבות והמרעה. לוט בחר בכיכר הירדן כי כולה משקה, למרות שאנשי סדום היו רעים וחטאים לה' מאד. הדבר מעיד על כך שהעדיף את ההנאה החומרית והיה מוכן להשתקע בחברה קלוקלת ביותר לשם כך.

יציאתו של אברהם להציל את לוט שנשבה יחד עם תושבי סדום וערי הכיכר, מעידה שהקשר בין הדוד ואחיינו לא נותק לגמרי ואברהם המשיך לחוש אחריות כלפי בן אחיו. עם זאת, מיד לאחר השבת לוט, במעמד ברית בין הבתרים, כאשר אברהם מביע לפני ה' את צערו על כך שאין לו בן, הוא אומר: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:" (טו ב-ג). האפשרות שלוט יירשנו לא עולה על הפרק אף על פי שמבחינת דיני הירושה הוא היורש הטבעי של אברהם.

משמע, שלמרות שלוט למד מדרכיו של אברהם ובמידה מסוימת קיבל ממנו מידות טובות ודרך ארץ, הפער ביניהם היה גדול מכדי שיעלה על הדעת להוריש לו את רכושו ובעיקר, להוריש לו את תפקידו בעולם, להפיץ בעולם את דרך ה'.

צאצאיו של לוט הם אבות העמים מואב ועמון, שהתיישבו בעבר הירדן והצרו לישראל, החל מהניסיון לקלל את ישראל בעזרת בלעם, לגרום להם נזק רוחני באמצעות הזנות עם בנות מואב, דרך ההתנגדות המעשית למעבר בארצם כדי למנוע מישראל להיכנס לארץ בתום ארבעים שנות הנדודים במדבר, ועד למלחמות של ממש. העמונים והמואבים הצרו לישראל ונלחמו בנו מדי פעם, בימי שפוט השופטיםובתקופת המלוכה. זו תוצאת הפירוד שהחל עוד בימי אברהם ולוט עצמם.

היחסים עם העמונים והמואבים לא היו שליליים לגמרי ותמיד היתה בהם שניות מסוימת. מצד אחד נאסר על ישראל להילחם עם העמונים והמואבים בדרך לארץ, ומן הצד האחר נאסר להתחתן עמהם והם אינם יכולים לבוא בקהל ה' עד עולם. האיסור חל על הגברים ולא על הנשים. במגילת רות, בתקופת השופטים, אנו שומעים על נישואים בין משפחה נכבדה ביהודה לבין נשים מואביות.

דוד המלך ביקש לעשות חסד עם חנון בן נחש מלך עמון, בעקבות החסד שעשה אביו של חנון עם דוד, בימי בריחתו (שמואל ב י), אבל חנון עצמו ביזה את שליחיו של דוד והדבר גרם לכך שדוד יצא למלחמה על העמונים, כבש את בירתם, רבת בני עמון, ומיגר אותם (שמואל ב יב).

חז"ל מעצימים את הקשר החיובי בין זרעו של לוט לעם ישראל בהבליטם את העובדה שרות המואבייה, סבתו של דוד המלך, ונעמה העמונית, אמו של רחבעם, היו אימהות המלכות בישראל. גדולתה של רות המואבייה מתוארת יפה במגילת רות. גם העובדה שמכל נשותיו של שלמה המלך, דווקא נעמה העמונית זכתה ששושלת המלוכה תמשך דרכה, ראויה לציון.

נמצא, שבמערכת היחסים בין אברהם וביתו לבין לוט וביתו, יש שניות. הדבר נובע מכך שגם בלוט עצמו היתה בו שניות. מצד אחד היה קרובו ותלמידו של אברהם והושפע ממנו לטובה, והמצד האחר, היה צריך להיפרד ממנו כי "לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו", כנראה לא רק בשל בעיות רכוש ומקנה. הפן השלילי של לוט בא לידי ביטוי בעוינות עם עמון ומואב, בעוד שהפן החיובי שב ונקלט בעם ישראל דרך הבנות, ובראשן רות המואבייה ונעמה העמונית.

השניות הזאת מנוסחת כמחלוקת תנאים בבראשית רבה (פרשה מ יד-טו). רבי יהודה אמר: "כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפרש לוט בן אחיו מעמו, אמר הקב"ה לכל הוא מדביק וללוט בן אחיו אינו מדביק?", כיצד יתכן שאברהם אבינו שיודע לקרב את כל העולם לדרכו ולהכרה בה' אינו מצליח לקרב את לוט ומרחיק אותו מפניו? ואילו רבי נחמיה אמר: "כעס ... אמר הקב"ה אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדביק את לוט עימו? אם כן ילך ויביא לו שני פריצטקים [מן השוק] ויורישם את שלו כמו שהוא רוצה בן אחיו". כלומר, הקב"ה הקפיד על אברהם דווקא כל עוד לא שילח את לוט מעליו, במחשבה שהוא עשוי להיות יורשו. רבי יהודה מבקר את אברהם על הפירוד מלוט, ורבי נחמיה מבקר אותו על קירובו של לוט.

פרשת לוט והמדרש שעליה מצביעות על דילמה חינוכית שמלווה אותנו בכל הדורות עד עצם היום הזה. מטרידה הורים, מחנכים, מנהיגים ואנשי ציבור. מה עושים בקרוב משפחה או בתלמיד שנמצא על הגבול, יש בו מן החיוב אבל גם בעייתיות לא מבוטלת, המקשה למצוא אתו שפה משותפת ולפעול ביחד אתו. קשה להשאיר אותו בפנים, לא טוב לשלח אותו לחוץ. שאלה זו חורגת מהתמודדות עם היחיד ולפעמים מתייחסת לקהילות שלמות, כדוגמת הנוצרים והקראים שהופרדו, וחוגים וזרמים אחרים שנשארו בפנים.

פרשת לוט מלמדת שבהתלבטות הזאת אין הכרעה אחת ברורה. לא זו בלבד שפעמים צריך להרחיק ולפעמים צריך לקרב, ולפעמים גם לנקוט במדיניות של שמאל דוחה וימין מקרבת, אלא שהכרעה לצד אחד אף פעם אינה חד-משמעית. הצד האחר יישאר ויבוא יום אחד לידי ביטוי, לטוב ולמוטב. עלינו ללמוד לחיות עם השניות הזאת ולהתמודד איתה גם אחרי ההחלטה לכאן או לכאן.