נח ואברהם מייצגים שני טיפוסים של צדיקים, השונים מאוד זה מזה. נח הוא אינדיבידואליסט. לכל אורך סיפור חייו אין אנו מוצאים אותו נפגש או מתייחס למישהו מבני דורו, לבד ממשפחתו הקרובה. הוא לא ניבא לבני דורו על המבול הקרב ובא, וגם לאחר המבול המשיך לחיות עוד שנים רבות ולראות דורות של צאצאים, מבלי שנזכר שום קשר בינו לבינם. לא מוזכר גם שום שיח עם משפחתו הקרובה - אשתו, שלושת בניו ושלוש כלותיו - למעט האירוע שבו נזף בחם, קילל את כנען וברך את יפת ושם. 

לצד התבדלותו מבני אדם, יש לנח קשר קרוב עם א-להים. הא-להים מצווה עליו להתכונן למבול, להכין את התיבה, למיין לתוכה את בעלי החיים ולהיכנס אליה עם משפחתו. לאחר המבול א-להים מורה לו לצאת מן התיבה ומברך אותו. נח מקיים את כל מה שהא-להים מצוה אותו, לפני המבול, במהלכו ואחריו. בצאתו מן התיבה הוא מקריב קורבנות לא-להים, וא-להים מכונן איתו ברית, ועם בניו אחריו.

אברהם אבינו שונה מנח בתכלית השינוי. הוא מוקף אנשים ונמצא בשיג ושיח איתם, לטוב ולמוטב. הוא יוצא לדרך מארם נהריים לחרן עם תרח אביו, שרי אשתו ולוט אחיינו. מחרן הוא ממשיך עם שרה ולוט ועם הנפש "אשר עשו בחרן". הוא מתמודד עם פרעה המבקש לקחת ממנו את שרה, פוגש את הפליט ויוצא בעקבות בשורתו להשיב את לוט, במלחמה במלכי הצפון בעזרת חניכיו ואנשי ביתו. מלכי צדק מלך שלם מקביל את פניו בשובו, מלך סדום מציע לו שכר מן הביזה, אשכול, ענר וממרא הם בעלי בריתו. הוא מצרף את הגר לביתו, מל את ישמעאל ואת כל אנשי ביתו: "יליד בית ומקנת כסף". הוא מכניס אורחים, את שלושת ההולכים במדבר שמתגלים כמלאכים, מתפלל על סדום, מתמודד עם רועי גרר ועם אבימלך ולבסוף כורת ברית איתו ועם פיכל שר צבאו. אברהם מנהל משא ומתן עם עפרון ועם החתים על רכישת שדה המכפלה, שולח את העבד לחרן למצוא אשה לבנו, ובאחרית ימיו נושא לאשה את קטורה ומוליד ממנה בנים נוספים. כשם שחז"ל שזרו את חייו של אברהם אבינו סביב עשרה ניסיונות, אפשר לשזור את סיפור חייו סביב מפגשיו עם דמויות שונות שפגש במסעותיו, ומגוון הקשרים ומערכות היחסים שניהל איתן. 

מובן שגם לאברהם יש קשר קרוב עם א-להים, קשר הבא לידי ביטוי גם בהקרבת קורבנות וגם בקבלת הוראות והנחיות מה' ומילוי מצוותיו. אבל נראה שאפילו ביחס לא-להים ניכר ביניהם ההבדל. נח מקבל את דבר ה' ומקיים את מצוותיו, אברהם אבינו גם משוחח איתו ואפילו מתפלמס איתו על הצלת אנשי סדום. 

אם הגדרנו את נח בלשון זמננו כאינדיבידואליסט, אפשר להגדיר את אברהם אבינו כאישיות חברתית. 

שני אבות טיפוס

יש מחז"ל שביקרו את נח על כך שלא הוכיח את דור המבול ולא ניסה להצילם, אולם יש שדורשים לזכותו שבדור המושחת שבו חי, לא היה באפשרותו להועיל ולשכנע והם מסנגרים עליו. בין כך ובין כך, לא נשמעת ביקורת מפורשת על היותו אדם לא-חברותי, והדבר לא מנע מן התורה להכתיר אותו בתואר צדיק תמים. אכן, יש מי שדורש "תמים בדורותיו" לגנאי ומסביר שהוא נחשב צדיק על רקע דורו ואילו חי בדור מתוקן יותר, כדורו של אברהם, לא היה נחשב כל כך. אבל, יש מי שאומר שהדגש על "בדורותיו" הוא הפוך, שאפילו בדור קשה כמו שלו שמר על צדקותו, ועל אחת כמה וכמה שהיה צדיק בדור מתוקן יותר. גם למאן דאמר ש"בדורותיו" היא הסתייגות, עדיין אי אפשר ליטול מנח את המעלה של צדיק תמים שנתברך בה. 

משכך, אפשר לומר שנח ואברהם הם אבות-טיפוס של שני סוגי צדיקים הקיימים בעולם, שאינם מתפלגים דווקא לצדיקים מבני נח וצדיקים מצאצאי אברהם. גם בתוך עולם התורה, היראה והחסידות, בעולמם של מקיימי מצוות ושומרי תורה, אפשר למצוא את שני הדגמים האלה. מובן, שלא מדובר בחלוקה דיכוטומית לשתי קבוצות ברורות ומובחנות. יש צדיקים שיש להם נטייה לאינדיבידואליזם, להתבדלות מן ההמון, ועיקר שבחיהם הוא על הישגיהם האישיים בתורה ובעבודה, ויש צדיקים שיש להם נטייה לחברותיות, ועיקר שבחיהם הוא על דרך הנהגתם את קהלם ועל שיחם ושיגם עם הבריות, בני ברית ושאינם בני ברית, שיח חיובי ולעתים שיח פולמוסי וביקורתי. 

יש לתופעה דוגמאות רבות, מימי התנ"ך ועד ימינו. כך לדוגמה דמותו של יצחק אבינו נראית קרובה יותר לזו של נח, ואילו יוסף הצדיק דומה באורחות חייו ובדרכי הנהגתו לאברהם אבי-סבו. בעת החדשה, ספרות שבחי הגר"א מבליטה את היותו למדן מתבודד, וספרות שבחי הבעש"ט מבליטה את היותו מוקף תמיד ופועל תמיד מול אנשים, יהודים ונכרים. חסידיו ומתנגדיו. 

מובן שהתורה אינה מאפשרת לאדם להתבודד לגמרי. הוא חייב להקים משפחה והוא זקוק למניין כדי לקיים דברים שבקדושה. מערכת שלמה של המצוות שבין אדם לחברו אינה יכולה להתקיים בניתוק חברתי גמור והאפשרות של מגורי קבע במערת מתבודדים במדבר יהודה אינה קבילה. אולם גם בתוך המרחב החברתי עדיין יש מקום לנתיבים שונים ולרמות שונות של מעורבות. 

הדרשות על "בדורותיו" מעידות על כך שהבחירה במידת המעורבות החברתית תלויה בסביבה. גם אברהם אבינו לא חבר לאנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה' מאד, ואף על פי שהתפלל עליהם, עשה זאת מרחוק. אין עדות לכך שניסה לקרבם ולהחזיר אותם בתשובה. אולם לא רק הסביבה קובעת את מידת המעורבות הבין-אישית והחברתית של אדם, אלא גם מבנה אישיותו והדרך המתאימה לו לעבודת השם. 

כאמור, אין מדובר בהבחנה דיכוטומית, בחלוקת העולם לשני מחנות וגם לא מדובר בהכרח בהיקבעות של אדם מסוים לכל ימיו. הסביבה משתנה, המציאות משתנה וגם הצרכים הרוחניים של האדם משתנים. רבי נחמן מברסלב מעודד מאד את חסידיו להרבות בהתבודדות, בחב"ד מעודדים את חסידיהם לשתות בצוותא ולהתוועד בחבורה. אלו ואלו אינם שוללים זה את זה. גם חסידי ברסלב יודעים טיבה של חבורה וגם בחב"ד נמצא אמירות על ערך ההתבודדות. 

נראה שהדבר החשוב ביותר הוא המודעות. המודעות לקיומן של שתי האפשרויות וללגיטימיות שלהן, המודעות לכך שאדם צריך לבחון את עצמו ואת סביבתו ולשים לב מתי נכון לו לאחוז בדרכו של נח ולהסתגר בתיבה, ומתי ועד כמה רצוי שתהא דעתו מעורבת עם הבריות.