השבת אנחנו פוגשים לראשונה את בנות צלפחד. ננסה להתבונן קצת בדמותן, לא רק כדי להבין את הכתוב אלא גם כדי להבין מה הלקח של סיפור התורה לימינו, כדברי האדמו"ר ר' זאב וולף מז'יטומיר: "להיות הכלל מונח בידינו, שכללות סיפור התורה ישנה בכל אדם ובכל זמן, ומוכרח לומר שטענות בנות צלפחד ישנם גם כן בעבר והווה ועתיד, ואם כן איך יכול האדם להמציא, דברי החכמניות ודרשניות בעצמותו, הנוגע לעבודתו יתברך" (אור המאיר, פרשת פינחס).
המסלול הנפוץ ביותר בימינו ללימוד מבנות צלפחד הוא המסלול הפמיניסטי. בנות צלפחד היו חכמניות, דרשניות וצדקניות, כדברי חז"ל. הן הציגו בפני משה רבנו ובפני העדה אתגר הלכתי, וזכו להכרה מן השמים בנכונות דרישתן. בעקבות זאת, הן זכו שתכתב פרשה בתורה על שמן. הפעם נפנה למסלול אחר מזה של כוח הנשים בתורה והבהנהגה.
רמז לכיוון האחר מצוי בדרשתו של רבי עקיבא. רבי עקיבא סבור שצלפחד הוא המקושש. כשהבנות אמרו: "אבינו מת בחטאו", הן התכוונו לאותו מעשה של מקושש העצים בשבת שהוצא להורג בסקילה. מבחינה לשונית, הדרשה של רבי עקיבא מבוססת על מעין גזרה שווה או היקש, על בסיס המילה "במדבר": "אבינו מת במדבר" (במדבר כ"ז, ג') שאמרו בנות צלפחד, ו"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר ט"ו, ל"ב). רבי יהודה בן בתירא טען כנגדו: "עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו? ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק" (שבת צ"ו, ע"ב).
הכי מעניין
דרשתו של רבי עקיבא לא נבעה רק מכך שמצא את המילה במדבר בשתי פרשיות. זו אינה מילה כל כך ייחודית שיכולה להצביע על שיתוף הפרשיות, שהרי היא מופיעה עשרות פעמים בחומשי התורה. אפשר לומר שהדרשה מבוססת על כך שעצם הציון שפרשת המקושש התרחשה במדבר הוא מיותר, ויש להניח שנועד לדרשה. אכן הוצעו פירושים ודרשות שונות לאמירה "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו", וכי היכן היו? על כך השיב רבי עקיבא שציון ה"במדבר" מרמז לדברי בנות צלפחד.
עם זאת, סביר להניח שרבי עקיבא ביקש להצביע על רעיון משותף בשתי הפרשיות ולא נתלה רק בזיקה המילולית המקרית לכאורה. על ידי יצירת הזיקה בין פרשת המקושש לפרשת בנות צלפחד, רבי עקיבא ביקש להצביע על רעיון בעל ערך משמעותי, שמצדיק את "חשיפת" חטאו של צלפחד. בכך יש להגן על רבי עקיבא מפני תלונתו של רבי יהודה בן בתירא. יש תכלית חשובה לזיהויו של המקושש וזו אינה רכילות לשמה, ח"ו.
אחרי שרבי עקיבא הצביע על הקשר בין הפרשות, קל לנו לראות את המכנה המשותף. בנות צלפחד קיבלו מאביהן את הנטייה למרדנות, או לכל הפחות את הגישה הביקורתית. כפי שצלפחד מרד במשה רבנו, חטא ונענש, גם בנותיו לא קיבלו את דברי משה רבנו בלא ערעור. אבל הן עשו זאת בדרך מתוקנת וראויה, וזכו למה שזכו. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, אבל מספיק רחוק כדי להבחין בין חטא למצווה.
השיעור שרבי עקיבא ביקש ללמדנו באמצעות הזהות בין המקושש לצלפחד הוא שיעור בגבולות הציות ואפשרות הביקורת והמרי, או בלשונו של רב סעדיה גאון (בתרגומו של הרב קאפח): "במשמעת ובמרי".
נלך בעקבותיו של רבי עקיבא ונבחן מה בין צלפחד המקושש לבין בנותיו. מה היה חטאו של המקושש? האמוראים נחלקו, יש אומרים שהיה "מעביר ד' אמות", יש אומרים "תולש" ויש אומרים "מעמר" (שבת צ"ו, ע"ב). המחלוקת נוגעת להגדרת אבות מלאכות בשבת, אבל מעשית אין הבדל ביניהם ומוסכם שהאיש יצא ביום השבת לקושש עצים, ככתוב בפשוטו של מקרא. השאלה המהותית יותר היא מה היה המניע שלו. יש מדרשים ומפרשים שמבקשים להגן עליו ולמצוא מניע חיובי שהייתה בו הקרבה אישית: הוא רצה לגרום לכך שיבררו מה עונשו של מחלל שבת (תרגום יונתן), או להבהיר שחיובי המצוות קיימים גם במדבר ולא רק כשיכנסו לארץ ישראל (מדרש שהובא בתוספות לבבא בתרא קי"ט, ע"ב). אולם כנגד הדעות החיוביות האלה, ההנחה המקובלת אצל חז"ל ובין המפרשים שהוא אכן חטא בחילול שבת ואף גרם לנזק לכלל עם ישראל בכך.
מה אם כן המניע לחילול השבת הזה? קשה לחשוב שיש למישהו תאווה דווקא לקושש עצים ביום השבת. הדרשנים והפרשנים לא נדרשו לשאלה זו למיטב ידיעתי, ועל כן יש לשער שאכן לא היה לו עניין במעשה עצמו, אלא רק בחילול השבת שבו. נראה שהוא ממשיך דרכם של אותם מתחכמים שיצאו ללקוט מן בשבת, בניגוד להנחייתו של משה רבנו. אלא שהם לא מצאו מן, כיון שלא ירד מן בשבת וממילא לא חיללו את השבת. אבל המקושש, שרצה ממש לחלל שבת, היה צריך ללקט משהו ממשי בהיעדר מן, ולכן קושש וליקט עצים.
ואם ישאל השואל מדוע היה לו כל כך חשוב לחלל שבת? אין לנו אלא לומר שזהו עצם העניין, המרד והמרי. הוא ביקש לכפור בתורה ובמצוות. המקושש היה, לפי הפירוש הזה, אביהם של האפיקורסים והמומרים של כל הדורות. אצל אחד מצאצאיו הרוחניים, אלישע בן אבויה, ההצדקה לחילול השבת בפרהסיה הייתה תיאולוגית-אידיאולוגית. אלישע הגיע למסקנה הכפרנית נוכח תצפיותיו, ש"לית דין ולית דיין". יש עוד הצדקות רבות מספור להחלטתם של יהודים להתחיל לחלל שבת ולחדול מקיום מצוות. הצד השווה שבכולם הוא עצם המרידה, כפירה לשמה, או בלשון חז"ל: "מומר להכעיס".
התכונה המרדנית של המקושש אינה חריגה בעם ישראל. אדרבה, היא חלק מהזהות הפנימית העמוקה ביותר של העם הזה: עם קשה עורף. אנו פוגשים זאת בהתמודדויות של משה רבנו לכל אורך ספר במדבר: המתאווים והמתאוננים, המרגלים והמעפילים, אלדד ומידד ולהבדיל קרח ועדתו. שורשיה של תכונה זו מצויים בראשית היווסדו של העם. בבראשית, אברהם אבינו סירב לקבל את המוסכמות בבית תרח אביו ובממלכתו של נמרוד, כפר בעבודה זרה ויצא יחידי לדרך חדשה של הפצת אמונת הייחוד בעולם. בתחילת ספר שמות המיילדות סירבו לקבל את גזירת פרעה, העזו לסכן את חייהן כדי ליילד את נשות ישראל כנגד גזירת פרעה והמשיכו להיאבק על הזכות ללדת ולהרבות את העם, מאוד מאוד.
בנות צלפחד חונכו או ירשו את התכונה המרדנית מאביהן, אולם הן ידעו לתעל אותה לביקורת חיובית. הן פנו בכבוד הראוי אל משה רבנו, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה, והביעו את הדרישה המוצדקת לירושת נחלת אביהן. בשונה מכל המערערים על הנהגתו של משה רבנו, בדבריהן הוא לא ראה ערעור על סמכותו ועל כבוד שמים, אלא הפנה את הטענה לה': "ויקרב משה את משפטן לפני ה'", והקב"ה קיבל את טענתן: "כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להן נחלה".
אי אפשר להפריז בחשיבותו של הלקח הנלמד ממעשה בנות צלפחד, במיוחד בעזרת דרשתו של רבי עקיבא, המזהה את אביהן עם המקושש. ה' לא מצפה מבני ישראל להיות כנועים וצייתנים, לא לחינם בחר בעם קשה עורף להיות לו לעם סגולה. אבל הוא דורש מאיתנו להימנע ממרד לשמו, ולנצל את החשיבה והעצמאית והביקורתית להתפתחות, יצירה, בנין ותיקון עולם. ההשלכות של התפיסה הזאת על הגישה החינוכית של הורים ומורים ברורה, גם אם לא תמיד קלה ליישום.