הדמות המרכזית של פרשת בלק היא בלעם. מעבר לחשיבותן של ברכותיו-נבואותיו, עוסקת הפרשה בהרחבה רבה גם בדרכי הנבואה, כיצד זכה להתגלות ומה טיב הזיקה שלו לא-להים.
אפשר לקרוא את פרשת בלעם כסיפור של נבואה גמורה, כדעה בחז"ל שבלעם היה נביא בסדר גודל של משה רבנו, ולהחליט שלנוכח העובדה שנסתלקה הנבואה מן העולם ומישראל, אין משמעות מעשית עבורנו לכל סיפורי ההתגלויות לבלעם.
אולם קיימת גם אפשרות אחרת והיא, שבלעם היה "נביא לאומות", דהיינו, נביא במדרגה נמוכה יחסית, שנבואתו היתה בעיקר בחלום, ואם חזה בהקיץ, זו היתה מדרגה הקרובה יותר לכשפים מאשר לנבואה של ממש.
הכי מעניין
אבל אם כך, אולי אפשר להסיק מהתנהגותו מסקנות לגבי האפשרות שלנו לשמוע את דבר ה' המדבר אלינו גם כיום, יותר מכפי שאנו רגילים לחשוב. לא ברמת נבואה גמורה, אבל ברמה של שמיעת משהו שמעבר למחשבות ולרגשות שלנו בלבד. נעיין תחילה במעשיו של בלעם ולאחר מכן נבחן היכן הם מהדהדים בחיי האמונה שלנו.
התגובה הראשונה של בלעם אל זקני מדין היא שהוא אינו עומד ברשות עצמו וכל מעשיו תלויים בהסכמת ה'.
אף על פי שה' אמר לו לא ללכת עמהם ולא לקלל את העם כי ברוך הוא, כשהגיעה משלחת נוספת הוא חזר לשאול את ה' ולא דחה אותם על הסף. ה' אישר לו ללכת איתם, בתנאי שידבר את שיאמר לו.
למרות זאת, חרה אף ה' בבלעם על שהלך עמהם. הוא הציב בפניו אתהמלאך למכשול, אך אפשר לו להמשיך בדרך אחרי שבלעם הבין את ההתנגדות הא-להית לקללה וקיבל על עצמו לומר את דבר ה'.
כאשר הגיע בלעם אל בלק וניגש לבצע את משימתו, הוא ביקש לראות את העם, להקריב קורבנות וללכת להתבודד אולי יקרה ה' אליו. כך עשה בפעמיים הראשונות. התורה קראה לכך הליכה "לקראת נחשים". בפעם השלישית בלעם כבר הפנים והבין שטוב בעיני ה' לברך את ישראל ולכן לא נזקק עוד להליכה כזאת, וברך אותם מייד אחרי העלאת הקורבנות. בשני המקרים הראשונים נאמר שה' שם דברים בפיו, ואילו בפעם השלישית נאמר שהיתה עליו רוח א-להים.
אחרי שבלק הביע את אכזבתו ממנו וביקש לשלחו, נשא בלעם עוד נאום אחד, על דבר העתיד להתרחש בין הגויים לעם ישראל. ככל הנראה במסגרת זו גם יעץ לבלק כיצד להתנכל לישראל ולפגוע בהם,הצעה שבלק יישם מייד ובהצלחה מרובה בפרשת הזנות של בנות מדין בשיטים.
הדבר הבולט בסיפור הנבואה של בלעם הוא הערבוב בין אישיותו ורצונותיו של הנביא לבין דבר ה'. הנביא אינו צינור העברה מזוכך של דברי הא-להים. הוא אמנם טוען שהוא יכול לעשות את מה שה' מורה לו ולקלל או לברך רק את מה שה' שם בפיו, אבל למעשה הוא הלך עם זקני מואב ומדיין כביכול בניגוד לרצון ה' וה' הסכים עימו בדיעבד ואפשר לו ללכת. בשתי הברכות הראשונות משמע שהוא ממש אומר את אשר דיבר ה' אליו, אך בפעם השלישית, התורה מעידה במפורש שהיתה עליו רוח א-להים ומשמע שאלו היו דיבורים שלו שנאמרו ברוח ה', ולא ציטוט של דבר ה'. העצה שנתן קודם לכתו היתה כל-כולה שלו, ומנוגדת למגמה ולרצון ה'. חז"ל אמרו שגם בברכות האחרות בלעם הוא היוזם של תשתית התוכן של הדברים, אלא שהוא התכוון לקלל והקב"ה הפך את הדברים בפיו לברכה ואם כך הרי שאפילו כשדיבר את דברי ה' היו אלו דברי בלעם עצמו בעיבוד א-להי.
נראה לעניות דעתי, שאף על פי שאנחנו רחוקים מאד מנבואה של ממש, אזי יש לומר כמו שאמרו חז"ל, הנח להם לישראל אם אינם נביאים, בני נביאים הם. גם אצלנו קיימת מידה מסוימת של הבנה ורגישות לנבואה, ולכן יש לנו מה ללמוד מהתבוננות במעשי בלעם.
תחילה יש להבהיר, שלדבריהם של ראשונים ואחרונים רבים, נבואה אינה שמיעת קול חיצונית לאדם, שכן הנביא שומע גם כשהוא נמצא בין בני אדם והם אינם שומעים דבר. הנבואה נשמעת, כלשון הגאונים, ב"אובנתא דליבא" – הבנת הלב. אם בזה מדובר, ולא ב"שמיעת קולות" מן החוץ, אזי גם לנו יכול להיות משהו מזה, ולו הד עמום, לפחות בהשוואה לנבואת בלעם, גם אם לא נעז לחשוב על זיקה לנבואת נבואי ישראל, נביאי האמת.
התובנה הראשונה היא שכאשר אנחנו מתבקשים או מבקשים לעשות דבר מה, מעשה שיש בו חשיבות וערך, אנו זקוקים להסכמת ה'.
זו דרך חשיבה הנדרשת גם אם איננו מצפים לשמוע ממש את ה' מדבר אלינו בקולו. יש בכוחו של אדם, שמזכך את ליבו ומחשבותיו, להכיר, לפעמים, אם הדבר שהוא מתעתד לעשות הוא לרצון לה' אם לאו. יש לפעמים תחושת ודאות פנימית של צדקת הדרך ונכונות המעשה וההחלטה, שיש בה ממד כשל התגלות, או אדרבה, הכרה שהמעשה אינו ראוי ואינו רצוי ואנו צפויים לכישלון אם נלך בדרך הזאת. פלא הוא, שלמרות שהתחושה הזאת קיימת בעוצמה רבה, אנחנו לא בהכרח מתייצבים מייד לעשיית המעשה הנכון או נמנעים מלעשות את הדבר שאנו יודעים שאינו רצוי, ממש כבלעם. גם אם אנו נתקלים במכשולים בדרך ומקבלים רמזים די ברורים שעלינו על מסלול שגוי, אנחנו ממשיכים בדרכנו עם הטעות ובניגוד גמור לתחושת הלב. מן הטעויות האלה אפשר וצריך להיזהר.
בעמדו מול מחנה ישראל התכונן בלעם להתייחסותו לעם ישראל בדרך של ברכה או קללה, בשלשה שלבים. התבוננות, עשייה של קדושה - קרבנות והתבודדות. גם כאשר אנחנו מגבשים עמדה, ביקורת או הערכה חיובית כלפי תופעות ואירועים במציאות, עמדה שיש עימה גם קבלת החלטות לפעולה, אנו נזקקים לשילוב של מרכיבים דומים. התבוננות קשובה ורגישה, חיזוק הלב באמצעות מעשים של מצווה וקדושה, כדוגמת נתינת צדקה, תפילה ואמירת תהילים או תענית,והתבודדות שיש בה ניסיון לשיח והקשבה עם הא-להי. ר' נחמן מברסלב גיבש משנה שלמה למעשה ההתבודדות, שבו יוצא האדם לבדו לעמוד בפני הא-להים, להשיח את לבו בפניו תוך ציפייה שגם יקבל מענה. הציפייה היא למענה שאינו קול חיצוני מן השמים, אלא להתבהרות פנימית כלשהי בלב ובמחשבה, מה נכון לנו לעשות ואיך להגיב למתרחש בחיינו, לאתגר או למשימה שלפנינו.
גם הפרק האחרון של מעשי בלעם, העצה שניתנה לבלק בניגוד לרצון ה', אינו זר לנו לחלוטין, וגם אנו עלולים להיכשל בכך. לפעמים מתוך הליכה אחרי היצר הרע הפשוט, ולפעמים מתוך הליכה אחרי איזו אידיאולוגיה חיצונית נוקשה שאנו מאמצים אף על פי שהיא עומדת בסתירה לתובנות עדינות שבתוך לבנו. הנשמה מוחה נגד ההחלטה השכלית או ההתלהבות הרגשית, אבל לא בעוצמה מספקת כדי למנוע אותנו מן הטעות ומן הכישלון.
אפשר לספק כהנה וכהנה מקורות מספרות הח"ן, החסידות והמוסר, ומכתבים של מפרשים והוגים בכל הדורות, שיאוששו את הלגיטימיות של צורת החשיבה הכעין-נבואית שתוארה כאן. העדפתי שלא לעשות זאת על מנת שלא להפריע לקוראים לנסות להקשיב לדברים ב"אובנתא דליבא", בלב פתוח ומתוך תשומת לב קשובה גם לפסוקי התורה וגם למתרחש בליבם.
דומני שההכרה בכך שהתודעה שלנו מכילה ממד כמו נבואי שכזה, יכולה להעצים עד מאד את ההתנהלות של חיי היום-יום שלנו באור האמונה. יש לעשות זאת עם כל הזהירות הנדרשת מפני רמייה עצמית, שהיא אימה של נבואת השקר. מאז ומעולם היה קשה להבחין בין נבואת שקר לנבואת אמת, לא רק לשומעים, אלא גם לנביאי השקר עצמם. הם לא שיקרו בעזות מצח, אלא שכשלו לפעמים בהבחנה בין מחשבות ורצונות שלהם לבין דבר ה'. העובדה שקשה להבחין ולזהות מתי אנו באמת שומעים את קול ה', עדיין לא עושה זאת למשימה בלתי אפשרית וגם לא פוטרת אותנו מלנסות להתמודד עם האתגר ולהשתפר בו. ככל שאנו מתמידים בהתנסות הזאת, ובצורת התודעה הזאת, שאי אפשר להפריז בחשיבותה, ניטיב למצוא בה מענה והדרכה באורחות חיינו.