ספר במדבר מלמד אותנו שאין מנהיגות בלי אופוזיציה. נלמד זאת בקל וחומר ממשה רבנו.
משה רבנו חולל את עשר המכות, הוציא את בני ישראל ממצרים, בקע לפניהם את ים סוף, הביא אותם למעמד הר סיני ומתן תורה, ענש אותם על חטא העגל וחטאים אחרים, הוביל אותם במדבר וסיפק להם מן, מי באר ואת כל צרכיהם ארבעים שנה, הכול כמובן בעזרת ה' ובהנחייתו. אם אחרי כל אלה עדיין יש לכל אורך ספר במדבר מתאוננים ומתאווים, מרגלים ומעפילים, קרח ועדתו, אזי אין סיכוי שיקום מנהיג כלשהו אי פעם בישראל שלא יהיו לו מתנגדים ומערערים על מנהיגותו.
החלום על מנהיגות בלי אופוזיציה אינו מסתיים בהנהגה המדינית. כל הורה וכל מורה חולם, ברגעים מסוימים, על מציאות שבה ילדיו ותלמידיו יקבלו את מוצא פיו בלי ערעור ובלי היסוס. כשם שהדבר אינו אפשרי במישור הלאומי, כך הוא בלתי אפשרי גם במישור המשפחה ובית הספר. צייתנות מדומיינת ניתנת להשגה זמנית באמצעות הפעלת כוח, גם בבית, גם בבית הספר וגם במדינה הדיקטטורית, אבל היא אינה משקפת ציות והסכמה אמיתיים ולכן סופה לפקוע בקול רעש גדול ולמוטט את השלטון הדמיוני במרד קשה ומר.
הכי מעניין
אם נלך צעד אחד נוסף פנימה, לתוך נפש האדם, נגלה שהשורש נמצא כבר שם, בחוסר היכולת של האדם להגיע למצב של שליטה מלאה על עצמו. בתוך ליבנו ומוחנו רוחשת אופוזיציה פעילה, שמסרבת לקבל בהכנעה החלטות נחרצות ומקשה עלינו להתמיד במימוש רצונותינו הטובים.
האופוזיציה למיניה וסוגיה, החל מזו שבתוך הנפש ועד זו שבמדינה, היא מציאות הכרחית בטבע האדם והעולם, שיש בה ברכה גדולה מכיוון שהיא מאפשרת צמיחה והתפתחות של רעיונות חדשים, אחרים, מנוגדים לאלו השולטים בזמן מסוים. להתפתחות האדם והעולם דרושה חרות פנימית, המאפשרת לאדם לחשוב באופן חופשי, יצירתי וביקורתי, כלפי עצמו וכלפי רעיונות שהוא קולט מן הסביבה. דרושה גם חרות חברתית וציבורית, אפשרות להשמיע קול אחר, להתנגד לקו השליט והמנחה, כדי לאפשר קיומה של חברה בריאה, בוגרת ומפותחת.
מתי משה התערב ומתי לא
השאלה הגדולה שעומדת על הפרק היא שאלת המידתיות. עד כמה מותר וצריך לאפשר להתנגדות ולביקורת לפרוח. בפרשת בהעלותך, כאשר יהושע נחרד מנבואתם של אלדד ומידד והציע למשה לכלוא אותם, אמר לו משה: "מי יתן כל עם ה' נביאים". בזאת ביטא משה את אהדתו לביקורת וחופש המחשבה והביטוי. אולם במקרים אחרים ה' ענש מבקרים ומתנגדים.
כיצד הגיב משה במקרים האלה?
עד עתה, בפרשיות בהעלותך ושלח, הקב"ה היה זה שענש את המבקרים. לעיתים יצא משה רבנו להגנתם ולפעמים לא מנע את הענישה הא-לוהית:
בפרשת המתאווים בערה אש ה' ואכלה בקצה המחנה. משה התפלל אל ה' והאש שקעה.
משה רבנו | צילום: שאטרסטוק
בפרשת המתאוננים, משה ביקש להתפטר מתפקידו באמרו: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה". בהמשך, כשהעם קיבלו את הבשר שאליו התאוו, כשהבשר עודנו בין שיניהם, חרה בהם אף ה' והכה בהם מכה רבה מאד, עד כי קראו למקום ההוא קברות התאווה. במקרה הזה משה רבנו לא התערב.
כאשר מרים אחותו דיברה בו סרה עם אהרן וה' ענש אותה בצרעת, משה התפלל לרפואתה.
בפרשת המרגלים, משה התפלל על העם כשה' ביקש להכריתם, אבל הוא לא התנגד כאשר ה' המית את המרגלים וגזר על העם ארבעים שנות נדודים במדבר. את המעפילים הזהיר משה מלעלות באין ה' בקרבם, וכשעלו וניגפו לפני אויביהם – לא יצא משה להגנתם.
המקושש בשבת, נידון בסקילה על ידי העדה בהנהגתו של משה, על פי ה'.
בפרשת קורח שינה משה את דרך התגובה שלו. לראשונה הוא מתווכח עם יריביו. הוא מזמין אותם למבחן המחתות, הוא מתפלל לה' שלא יקבל את מנחתם והוא יוזם את בליעתם באדמה. אמנם, בניגוד לעמדתו התקיפה כנגד קורח ועדתו, יצאו משה ואהרן להגנת שאר העדה, תחילה באמרם "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", ולאחר מכן כאשר אהרן, בהדרכת משה, התייצב עם הקטורת לעצור את המגפה.
סקירת התגובות של ה' ושל משה רבנו למתנגדיו, מגלה סולם דרגות שראשיתו בקבלה אוהדת את התנבאותם של אלדד ומידד, וקצהו בפעולה אקטיבית של משה רבנו לחיסולם של קורח ועדתו.
לא כל המרידות שוות
השאלה המתבקשת היא: מה ההבחנה שבין ההתנגדויות השונות שגורמת להבדלים כה גדולים בדרכי התגובה, הן של הקב"ה והן של משה רבנו? השאלה זאת אינה רק שאלה פרשנית על מעשיו של משה ועל ספר במדבר, היא שאלה מעשית ואקטואלית עד מאוד, שכן התורה מלמדת, באמצעות סיפוריה, דרכי הנהגה לדורות עולם.
לעתים, ההבדלים בדרך ההתמודדות עם האופוזיציה אינן נובעות מן הנסיבות אלא מאישיותו של המנהיג. שאול לא ידע להתמודד עם ביקורת, ובוודאי לא עם האיום על שלטונו מצד דוד. דוד לעומת זאת מהלך בעדינות עם יריביו ואויביו, עד כדי כך שבני צרויה נדרשים לנקוט בפעולות חריפות כנגד דעתו של המלך, על מנת להציל את שלטונו, לפי הבנתם. בימי התנאים ידועה הדוגמה של השלטון התקיף של רבן גמליאל ביבנה, שנידה את החולקים עליו, עד שהודח על ידי חבריו ובמקומו התמנה רבי אלעזר בן עזריה שהנהיג את בית המדרש ביבנה בסגנון יותר פתוח ודמוקרטי.
אולם בספר במדבר לא מדובר על הבדלים באישיותו של המנהיג, שהרי כל המרידות והמחאות התקיימו כנגד משה רבנו. חייבים לומר שההבדלים נובעים מהנסיבות השונות או מהאופי השונה של המרידות.
קצר המצע כאן מלפרט את כל הפרשיות ולבחון את ההבדלים ביניהן. נתמקד בפרשת השבוע, פרשת קורח, שבה כאמור חרג משה מגדרו ויזם את דיכוי המרד, הוכחת צדקת בחירתו ובחירת אהרן וחיסול המורדים.
לא לשם שמים
נראה שבפרשות קודמות משה גילה סובלנות יחסית, מפני שבטענותיהם של המבקרים הייתה מידה מסוימת של צדק, אך הוא לא היה מוכן לקבל את קורח ועדתו מפני שזיהה שאצלם המניעים הם אישיים, נובעים ממידות אישיות מקולקלות, והטענות הכביכול ערכיות וענייניות שלהן אינן אלא כסות של שקר. אין טעם להתווכח ויכוח אידיאולוגי עם אנשים שהאידיאולוגיה שלהם היא אידיאולוגית כזב וכל עניינם רק בתחרות על השלטון. זהו הדבר שאותו כינו חז"ל: "מחלוקת שלא לשם שמים".
כפי שראינו בשבוע שעבר, אפילו אצל המרגלים היה אפשר למצוא נקודת זכות. הם באמת חששו מן האתגרים הקשים שארץ ישראל מעמידה בפני יושביה. אבל נראה שאצל קורח ועדתו נסתתמה היכולת ללמד זכות. הטענה ש"כל העדה כולם קדושים", הייתה רק הקדמה לטענה העיקרית "ומדוע תתנשאו", והטענה "למה הוצאתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר", מלבד הגסות והחוצפה שבה, אינה אלא הקדמה ל"כי תשתרר עלינו גם השתרר".
הדבר היחיד שמשה רבנו יכול לעשות כנגד אופוזיציה שכזאת, הוא להראות לעיני כל העדה שה' בחר בו להנהיג את העדה ומסר לאהרן את הכהונה. מעבר לכך, אין לו ענין להתווכח איתם, כי אין תועלת בוויכוח הזה. אם אינם מקבלים את הבחירה הא-לוהית הם הופכים להיות מורדים במלכות, ודינם נחרץ.
והוא הדין גם בקהילה, בבית הספר, במשפחה ובנפש פנימה. חייבים לאפשר לקול האחר להישמע. אבל כאשר הקול האחר מפסיק להיות בר-פלוגתא פורה, והופך להיות איום על היכולת להתנהל ולתפקד, יש למצוא דרך לדחוק אותו ולהשתיקו, לפני שיגרום להתפוררות העולם המתוקן. בנפש האדם, זה השלב שבו עוברים מהתלבטות וספק פוריים למלחמה ביצר הרע. הזיהוי המדויק של השלב הזה אינו קל, אבל הוא נחוץ מאד, שכן החמצה שלו, לכיוון של עודף דיכוי או לכיוון של עודף חופש, עלולה להיות מסוכנת.