רבים-רבים הצביעו השבוע על הקשרים שבין מאורעות הימים האלה לבין פרשת השבוע ופרשת המרגלים והמעפילים שבמרכזה. מתבקש להרחיב קצת את היריעה ולהעמיק בה, מעבר לסממנים החיצוניים שנותנים בה דורשי רמזים וגימטריות. 

עיקר עניינה של פרשה זו הוא המתח שבין טובה של הארץ המובטחת לבין הסיכונים וההקרבה הנדרשים כדי לרשת אותה ולשבת בה. הפרשה מציגה את העמדות השונות, הרוחניות והאמוניות, הפוליטיות והנפשיות, כלפי המתח הזה. העמדות נעות מגישת המרגלים שמוכנה לוותר על טוב הארץ לגמרי, ועד ההסתערות הבלתי מחושבת עליה, של המעפילים. מן העמדה הנפשית של המרגלים שמואסת בארץ חמדה ומטילה ספק – שלא לומר,  כופרת ממש – בהבטחה הא-לוהית, ועד הגישה האמונית המלאה של יהושע וכלב. בתווך נמצא העם שנוטה להיגרר אחרי התעמולה של המנהיגים, ושוגה בבחירה למי ממנהיגיו להאמין ואת עדותם של מי מן המומחים לקבל. 

יש ממד מתסכל בידיעה שאותן בעיות שהעסיקו את עם ישראל בערש ילדותו לפני למעלה משלושת אלפים שנה, עדיין רובצות לפתחנו גם כיום. מאידך גיסא, חכמים לימדונו שאחת התועלות הגדולות של ההיכרות עם העבר, לרבות הצדדים האפלים שלו, היא הידיעה המנחמת שהמשברים שאנחנו חווים כיום אינם חדשים, וכשם שיכולנו להם בעבר, כך נוכל להם בעזרת ה' גם בהווה ובעתיד. 

מעבר לנחמה, יש בידיעה הזאת ממד מהותי יותר והוא ההבנה שהמאורעות שמתרגשים ובאים עלינו אינם פרי המקרה אלא מצויים בשורש תבניתו של העולם. כשמדובר על תופעות בעולם הטבע, הדבר פשוט וברור. הדוגמה המובהקת לכך היא השנה, ששמה נגזר מן השורש של הישנות וחזרה. העונות חוזרות מדי שנה בסדר קבוע ולמרות שאין שנה אחת זהה לחברתה, אנחנו יודעים לצפות לחורף בזמנו, לאביב שיבוא אחריו, ולקיץ בתורו. התורה מלמדת שהתופעה הזאת קיימת לא רק בהנהגת ה' בטבע החומרי של העולם, אלא גם בהנהגת טבע האדם והחברה. בהיסטוריה יש ממד מעגלי, חוזר ונשנה, שנובע מכך שהיסודות של עולם הרוח מונחים בטבע המציאות לא פחות מן היסודות של עולם החומר. 

הוויכוח בין יהושע וכלב לבין עשרת המרגלים, אינו מקרה חד-פעמי. זהו גילוי של תופעה אנושית כללית, שחוזרת על עצמה בהקשרים שונים ובנסיבות שונות. המרגלים מייצגים עמדה ספקנית, חששנית וזהירה. יהושע וכלב מייצגים עמדה אמונית, בטוחה ונועזת. באירוע המסופר בתחילת פרשת שלח, ברור לנו שהמרגלים טעו והטעו, אבל לא תמיד ממשיכיהם של המרגלים טועים וממשיכיהם של יהושע וכלב צודקים. ראיה לכך מצויה כבר בהמשך הפרשה, כאשר המעפילים, המייצגים כביכול עמדה זהה לזו של יהושע וכלב, "עלה נעלה וירשנו אותה", טועים ונופלים כפי שהבהיר להם משה: "כי אין ה' בקרבכם". 

בנוסף, ההסתכלות האמביוולנטית על ארץ ישראל אינה נחלתם של המרגלים בלבד. הלא התורה עצמה, בצד כל דברי השבח שהיא אומרת על ארץ ישראל, מציגה בפרשות התוכחה גם את ההיפך הגמור. הארץ, אם אין עומדים כיאות בברית ה' ובאלתו, נהפכת להיות, כדברי המרגלים, "ארץ אוכלת יושביה". ממש כדברי משה רבנו בתוכחתו בפרשת נצבים: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרח ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב". יתר על כן, משה רבנו עצמו הבהיר כבר בספר שמות שזו לא רק מציאות של תוכחה אחרי שהעם חוטא, אלא גם חלק מהתהליך הסדיר של הכניסה לארץ. לא צפוי כאן  גן-עדן מיידי, תהליך הגירוש של הגויים מן הארץ יארך זמן: "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה, מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג, כט-ל). 

הישארותם של הגויים בארץ ונזקיהם לעם המבקש לשבת בנחת בארצו, היא סכנה מוחשית, שהייתה קיימת לא רק בחרדות המרגלים אלא גם התממשה במלואה בתקופת השופטים: "וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ... וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יַעַן אֲשֶׁר עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי: גַּם אֲנִי לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת: לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ה' לָלֶכֶת בָּם כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא: וַיַּנַּח ה' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ:" (שופטים פרק ב). 

ארבע המלכויות ואנחנו

אנו חיים כיום בתקופה דומה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, מפני שהיא טבע המציאות החברתית והגיאו-פוליטית בארץ ישראל ברובד הארצי,  והיא טבע המציאות הרוחנית בארץ ישראל ברובד הא-לוהי. כך היה תקופת השופטים, המלכים, שיבת ציון, בית שני ועד ימינו. למעשה, מעולם לא היה אחרת, מלבד בפרקי זמן קצרים שבין התמודדות אחת לזו שאחריה. מדי פעם שקטה הארץ שנים אחדות.

יש להדגיש הדגש היטב: ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדייקנות, כשם שהקיץ הנוכחי אינו זהה לקודמו. הנסיבות משתנות ולכן הגילוי של התופעות היסודיות משתנה, וגם הדרך להתמודד איתן אינה אחידה. כשם שאנחנו לא מסתכלים על לוח השנה כדי להחליט אם לצאת מהבית עם מטרייה, כך אי אפשר להסתכל על פסוקים בתנ"ך או על פרקים בספרי היסטוריה כדי להחליט מהי העמדה הפוליטית והצבאית שעלינו לנקוט בסיטואציה הנוכחית. אבל לימוד התורה וזכירת ימות עולם מסייעים לנו להבין את הרקע למתרחש, ויש בכך ברכה ותועלת רבה. 

כשם שבתורה תוארה מציאות של מאבק מתמיד עם הגויים תושבי הארץ, כך בספרי הנ"ך תוארה מציאות של מאבק מתמיד עם העמים אשר סביבותיה. במהלך שנותיו של עם ישראל בארצו הוא נאלץ להתמודד עם שני מעגלי איבה מחוץ ליושבי הארץ עצמה. המעגל האחד הוא השכנים הקרובים, שבלטו יותר בימי השופטים ובראשית ימי המלוכה, כדוגמת מדין, עמון ומואב ממזרח, ארם מצפון או פלשתים ממערב. המעגל השני, הרחב יותר, הופיע לקראת סוף תקופת המלוכה ובימי בית שני. הגיעו לכאן ממלכות רחוקות, בזו אחר זו: אשור ובבל, פרס ויוון. דניאל ראה בחזונו ארבע מלכויות, ובכך הבהיר שגם ההופעה של האימפריות הרחוקות המבקשות לכבוש את הארץ אינה אירוע מקרי אלא יסוד מהותי בסדר העולם וארץ ישראל בתוכו. 

לימים, התחלפו הממלכות שמרכיבות את נוסחת ארבע המלכויות: במדרשי חז"ל נוספה רומי, בימי הביניים נוספו למדרשים ישמעאל, דהיינו האיסלאם, ואדום, שהורחב מן האימפריה הרומית לנצרות בכללותה. חז"ל וחכמי הח"ן אפיינו את מהותה הרוחנית של כל אחת מארבע המלכויות ותפקידה הסמלי או הממשי בעולם, וגם לאחר מכן התאימו פרשנים ודרשנים ממלכות ואימפריות ששלטו בעולם – לתבניות היסודיות של המדרש והאגדה.

ההיסטוריה עדיין לא תמה

לפני כארבעים שנה, כשקרסה האימפריה הסובייטית, כתב מלומד יפני-אמריקאי ששמו פרנסיס פוקוימה מאמר על קץ ההיסטוריה, מתוך אמונה תמימה שניצחון המערב סיים את עידן המלחמות בין המלכויות על השלטון בעולם והבטיח את ניצחונה של הדמוקרטיה הליברלית. מעין חזון ימות המשיח ושלום עולמים. 

חזונו של דניאל התברר כתיאור הולם יותר את טבע האנושות מאשר תקוותו של המלומד האמריקאי. סין החליפה את ברית המועצות כמעצמה העולה ממזרח, רוסיה לא אמרה עדיין את המילה האחרונה, והעולם המוסלמי גם הוא מציב אתגר מחודש בפני הדמוקרטיות המערביות.

והנה אנו רואים בעינינו את המשבצת העתיקה מתמלאת שוב: איראן, היא פרס, ממלאת תפקיד שתואר כבר בפרשת התוכחה: "יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ: גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח, מט-נ). ברוך ה', בצירוף של המעשה האנושי של כוחות הבטחון, צה"ל, התעשיות הצבאיות עם ההשגחה הא-להית הניסית, אנו זוכים לעמוד מול האיום של הגוי הזה, הרבה יותר טוב מכפי שמתואר בפסוקי ההמשך של התוכחה. 

כשם שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, כך אין עם בעולם, ואף לא עם ישראל, שאינו חוטא ואינו שוגה, ולכן הציפייה שעם ישראל ישב בארצו תחת גפנו ותחת תאנתו בשלווה לעולמים, שווה לציפייה שאדם יחיה עד מאה ועשרים בלא שתכהה עינו ולא ינוס לחו, כמשה רבנו. שלמות שכזאת היא חזון שלעתיד לבוא, לימות המשיח ולתחיית המתים. 

הידיעה שאורבות לנו מחלות וסכנות, ברובד האישי וגם ברובד הלאומי, אינה מונעת אותנו מלהמשיך ולקוות לטוב, להצלחה ולישועה, להיאבק על חיינו ולהשתדל לעשות את המיטב שביכולתנו, בחומר וברוח, להיות במחנה של יהושע וכלב, לא בין המתאוננים והמרגלים.