לפי פירושו של הרמב"ן, מצות "קדושים תהיו" היא הוראה כללית, שמעבר לפרטי המצוות, היא מכוונת את האדם להבין שלא די בקיום המצוות לפרטיהן, אלא צריך לחיות אורח חיים ההולם את תכליתן באופן כולל. לדוגמה, אדם יכול להקפיד על כל דיני מאכלות אסורות, ברמה המחמירה ביותר, לדקדק בדיני ברכות הנהנין, ברכות שלפני האכילה וברכות שאחרי האכילה, ועדיין, להיות זולל וסובא. אין שום איסור מפורש על זלילה ואכילה גסה והן אינן סותרות שום מצווה מפורשת, אבל אורח חיים של זלילה וסביאה הוא ביטול של הערך "קדושים תהיו".
כדי לבאר את התופעה שמצות "קדושים תהיו" מתמודדת איתה, טבע הרמב"ן את המושג "נבל ברשות התורה", כלומר, מישהו ששומר על החוק, אבל פועל בניגוד גמור למטרותיו של המחוקק. אנשים טועים לחשוב שיש אפשרות להיות נבל ברשות התורה, אבל חידושו של הרמב"ן הוא שאין רשות מן התורה להיות נבל. מצות קדושים תהיו אוסרת על כך. אם אתה נבל – אינך ברשות התורה.
אי אפשר להסתפק רק בקיום הדינים של המצווה, צריך לקיים את רוח התורה. דוגמה מובהקת לכך היא השבת. הנביא ישעיהו לימד שלא די בהימנעות מעשיית מלאכות, אלא שצריך ליצור באופן אקטיבי אווירה של שבת: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח יג). בעקבות הפסוק הזה בישעיהו, הוקמה מערכת שלמה של איסורי שבת מדרבנן, איסורי שבות, ובכללם איסור טלטול מוקצה, איסור דיבור דברי חולין, ועוד. מערכת איסורי השבות דרבנן נועדה, לחסום את הפרצה של הפיכת השבת ליום חול, גם כאשר לא עוברים על איסורי שבת שמן התורה.
הכי מעניין
כך פירש הרמב"ם את איסור טלטול מוקצה: "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה 'למען ינוח' (רמב"ם הלכות שבת כד יב).
למען האמת, גם אחרי שיש בידינו את כלל האיסורים דרבנן, עדיין יכול אדם לשבות שבת הלכתית נטולת שבתיות רוחנית. אין שום דרך לפתור את הבעיה על ידי תוספת עוד ועוד דקדוקים מעשיים וחייבים לפנות את הלב לתכלית המהותית של המצווה. האיסורים דרבנן בשבת מכוונים את הדרך אך אינם תחליף לדבר עצמו.
החידוש של הרמב"ן אינו נוגע רק לאורח החיים של שומרי מצוות, אלא גם להבנת מהותן של המצוות עצמן. הרעיון של הרמב"ן מזכיר את תיאוריית הגשטאלט בפסיכולוגיה, המניחה שהתודעה האנושית נוטה לארגן תופעות בתבניות ולא כאוסף של פרטים, עקרון שמנוסח לפעמים במשפט המיוחס לאריסטו: "השלם גדול מסך חלקיו". הפתגם הזה משמש בתחומים רבים מספור בימינו. מאדריכלות ועד ניהול, מטיפול הוליסטי ועד סינרגיה חברתית והוא מתאים בהחלט גם לעולם התורה והמצוות: אין להסתכל על עולם ההלכה כמערכת ענקית של פרטים ופרטי פרטים, אלא כחטיבות של תחומי חיים המתהוות מתוך הפרטים הללו. השבת והמועד, המשפחה, הכלכלה החברתית, יחסי בין אדם לחברו, וכיוצא באלו, כולם בשלמותם מכילים יותר ממערכת עשה ואל תעשה פרטנית.
כאשר מדייקים במאמר המקורי של אריסטו מוצאים שהוא התכוון למשהו עוד יותר יסודי בהבנת המציאות. לדבריו יש במציאות דברים שהם מורכבים מפרטים וחלקיקים, אך הדבר עצמו אינו רק סך חלקיו, אלא הוא ישות עצמאית ונבדלת. לדוגמה, מניית אברי האדם לפרטי פרטיהם, עדיין אינה יכולה לתאר את מהות האדם, לא רק מפני שהפרטים מרובים, אלא מפני שהמושג "אדם" הוא מהות נבדלת מהאוסף של כל מרכיביו.
במובן הזה אפשר לומר שהשבת היא מהות נבדלת מסך כל פרטי הלכותיה. כשם שאי אפשר להתייחס אל אדם כאל אוסף האיברים שלו, כך אי אפשר להתייחס לשבת כאוסף פרטי ההלכה שלה. העולה מכך הוא, שיכול אדם לקיים את כל פרטי ההלכה של שבת אבל עדיין אפשר לומר שהוא לא שמר שבת, מכיוון שליבו ודעתו כלל לא היו נתונים לה. יתכן שזה הוא עומק הרעיון של הרמב"ן המזהה את מושג הקדושה עם הערך הכולל של המצווה, שמעבר לפרטיה. הקדוש הוא הנבדל, וקידושה של המצווה הוא קיום הערך הכללי שלה, השלם הנבדל מאוסף הפרטים.
אם נלך צעד נוסף, אפשר להשתמש גם במושג נשמה. כמו לאדם, גם למצווה, יש גוף ויש נשמה. הגוף הוא אוסף פרטי ההלכה, הנשמה היא התוכן הפנימי, הרוחניות, המבוססת על המכלול הזה. נשמת המצווה נבדלת מפרטיה מהותית ומהווה מציאות בפני עצמה (ראו: תניא פרק לח).
יש לשים לב היטב לכך שכל הדיון על קיומו של שלם הגדול מחלקיו או נבדל מהם, אינו מעלה על הדעת כלל שהשלם יכול להתקיים בלי חלקיו. אי אפשר לשמור שבת "רוחנית" בלי פרטי מצוותיה, ואי אפשר לאהבה בין איש לאשתו לפרוח במלואה מבלי לקיים את דיני האישות שבשלחן ערוך אבן העזר ויורה דעה לפרטי פרטיהם. אדם העומד משתאה לנוכח מבנה מפעים ואומר שהשלם שצמח מתוך חלקי הבניין גדול מכלל חלקיו, אינו מתכוון לומר שאפשר לגור ברעיון של הבניין כפי שעלה בדעתו של האדריכל, בלי המסמרים, הלבנים, הזכוכיות והבטון מהן הוא מורכב.
כך לדוגמה גם במצוות שבין אדם לחברו. כשם שאי אפשר לנשמה להתקיים בלא גוף, כך אי אפשר שחברה תתקיים בלי מצוות שבין אדם לחברו. ביטול או זלזול בחלק מפרטי המצוות דומה לפגיעה בגוף האדם. לא תמיד הפגיעה הורגת, אבל היא פוצעת ופוגמת ומטילה בו מום. חברה שאינה זהירה במצוות שבין-אדם-לחברו היא חברה פצועה ופגומה, כפי שתיאר הנביא ישעיהו בפרק א' של ספרו, וכן עשו רבים מנביאי ישראל. פגיעה שכזאת יכולה לקרות גם לשבת ולמועד, למשפחה או לחברה, למטבח הכשר או לבית הכנסת ולקהילה. לפעמים ח"ו, הפצעים שנגרמים למצווה מביטול הלכותיה נוטלים את נשמתה לגמרי והם עלולים להיות פצעי מוות.
מצוות קדושים תהיו מחייבת לפי הרמב"ן וההולכים בדרכו, אחיזה בשני המישורים גם יחד: גם דקדוק בפרטים וגם דבקות בשלם.
מכך מובן גם אופייה של פרשת קדושים. בחלקה האחרון של הפרשה ישנה חטיבה מגובשת של איסורי עריות, שנפתחת בפסוקים: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כ ז – ח). משמע – החטיבה בכללותה מאפשרת לנו ליצור מערכת של קדושה בחיי האישות והמשפחה. אחרי העריות, מופיע פסוק אחד כולל על מאכלות אסורות, וגם הוא נחתם בקריאה לקדושה: "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:" ( ויקרא פרק כ פסוק כה – כו). ללמדך, שהימנעות ממאכלות אסורות מזמנת אותנו ליצור מערכת של קידוש האכילה או אכילה שבקדושה.
אולם לפני החטיבות האלה, הפרשה מונה עשרות מצוות במה שנראה כגיבוב אקראי ולא מסודר, מכל חלקי התורה: זרעים ומועד, נשים ונזיקין, קדשים וטהרות. יתכן, שפריסת הרשימה הזאת אחרי הכותרת הכללית "קדושים תהיו", מלמדת שלא רק החטיבות המוגדרות: דיני האכילה, דיני האישות, דיני השבת והמועדים, מחוללות מרחבים של קדושה, אלא שהתורה כולה, על שלל מצוותיה הנוגעות לכל תחומי החיים, יוצרת מציאות נבדלת בעולם: עולם של קדושה, ואנשים קדושים החיים אותו ובתוכו.
על כך אנו מתפללים ומבקשים: "קדשנו במצוותיך", שנזכה שקיום המצוות שלנו יהיה כזה שיחולל אצלנו חיים של קדושה.