צמחונות או אכילת בשר? שאלה של התבגרות

שתי תפיסות מרכזיות נפוצות בעולם ביחס לתורה. לפי תפיסה אחת, תורת ה' היא נצחית ובלתי משתנה; גם הכללים וגם הפרטים ניתנו כולם מסיני, ואין בהם גמישות. תפיסה זו נשענת על הבנת החכמה הא־לוהית כאמת מוחלטת וסגורה, שקדמה לעולם. תפיסה אחרת מתבוננת על השינויים בתורה ועל הפרשיות המתחדשות ומתעצבות מחדש, ומניחה את קיומו של משא ומתן בין העולם ההלכתי לעולם המעשי, בין החוק לסיפור, בין האל לאדם. כך התחדש פסח שני והתעצבו מחדש דיני נחלות, ואפשר לומר שגם עבודת ה' במשכן היא בכלל מענה לצרכים שנתגלו בחטא העגל.

כפי שניתן לראות, בתורה עצמה המצוות אינן בהכרח קבועות ונצחיות. מה שה' אהב בימי האבות הוא ישנא בימי הבנים, ומה שמתאים לדור המדבר לא יתאים בהכרח בכניסה לארץ. לעיתים יהיו אלה הוראות שעה, ולעיתים תורה לדורות.

וכך בפרשת אחרי מות אנחנו מגלים את האיסור לשחוט "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה" או "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", ואת גודל עוונו של מי ש"אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'". לפי ההבנה הפשוטה, התורה מלמדת כאן שבשרן של הבהמות הזמינות לנודדי המדבר ייאכל רק במסגרת של הקרבת קורבנות.

ואולם ההכוונה הזאת אינה תקפה לעד. בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ ונוכח ריחוק המקום אשר יבחר ה', התורה מתירה אכילת בשר ואולי אף מעודדת אותה: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב, כ).

כיצד ניתן להבין את השינוי החד, מהלכה שמתירה לאכול בשר רק "בחצרות ה'" וכחלק מקורבן, להלכה שקובעת כי ניתן לאכול בשר לפי החשק, כל עוד מקפידים על הכללים הנכונים, ואפילו מחשיבה את האכילה (שם, כה) ל"עשיית הישר בעיני ה'"?

כמו תינוק

המעבר מהגבלת אכילת בשר לקודשים בלבד במדבר, להיתר אכילת בשר לאחר הכניסה לארץ, מזכיר את המעבר מאיסור אכילת בשר לאחר בריאת העולם, להיתר אכילתו אחרי המבול. בשני המקרים ניתן להסביר שיש כאן ירידה בדרגה: בעולם מתוקן לא אוכלים בשר, אך לאחר השבר של המבול, ובהמשך לאחר עזיבת ענני הכבוד והכניסה לארץ ישראל, הרמה הרוחנית יורדת (או מתגלה כירודה), ואז ניתנת האפשרות לאכול בשר.

ואולם קיימת גם אפשרות אחרת. בספר במדבר, כשבני ישראל מבקשים בשר, משה מתקשה לשאת זאת. עולם הדימויים שהוא משתמש בו הוא עולם דימויים הורי: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק?". הרב ירחמיאל בוצ'קו מציע שבקשת הבשר הייתה מעין בקשת עצמאות. הדרישה לאכול בשר רק "משולחן גבוה" מקבעת תלות בין האדם האוכל ובין א־לוהים. כשבני ישראל מבקשים לאכול בשר, הם מבקשים לאכול "מחוץ לבית", בעצמם. אך הבקשה הזו הגיעה מוקדם מדי: בשלב ההתפתחותי הזה של העם, גם את הבשר שביקשו לאכול הם קיבלו "משמיים", כשהרוח הביאה לפתחם את השליו.

סיפור זה מלמד ששאלת האוכל – צמחוני או בשרי, משולחן גבוה או מתוך עצמאות – איננה קשורה בהכרח למצב הרוחני של העם, ועשויה להיות קשורה למצב ההתפתחותי שלו. לא ראי עם שקשור בעבותות של אהבה ודאגה לא־לוהיו שמוליך אותו במדבר (ולא ראי עולם של שהות בגנו של א־לוהים), כראי עולם של התמודדות עם המציאות ולקיחת אחריות על חיינו, כמו גם על חיים אחרים.

משה רבנו מתאר את ההליכה במדבר כהורה שמוליך את ילדיו, "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ־לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח, ה). במסגרת הזו המָן הוא כמו הנקה, הניתנת על פי צרכי הילד, אך לאו דווקא לפי רצונותיו וגחמותיו. באותו נאום משה אף מגדיר את המן כסוג של "עינוי" עבור הילד־העם. כל זה קורה בזמן שכבוד ה' נראה בענן, והעם חוסה תחת השגחה א־לוהית צמודה.

בארץ ישראל, לעומת זאת, הבנים "יוצאים מהבית" וכל אחד פונה לנחלתו, תאנתו וגפנו. בני ישראל מפתחים את האדמה ואת עצמם, ומתוך כך זוכים לעצמאות. עבודת ה' בהכרח משתנה, דינים הנובעים מקרבת א־לוהים משתנים, וההדרכה היא להגיע (רק?) שלוש פעמים בשנה למקום אשר יבחר ה'. גם דיני הטומאה והטהרה שראינו בפרשיות הקודמות, נועדו לוודא שלא תהיה אינפלציה בהגעה למקום המקדש.

קשר מתפתח

השינויים הללו מלמדים אותנו על גמישות מסוימת של התורה: מצוות ודרישות שמתאימות בזמן אחד, כבר לא יתאימו בתקופה אחרת. אך יותר מכך, הם מלמדים שהקשר של עם ישראל עם הקב"ה אינו קופא על שמריו אלא מתפתח. התלות התזונתית וממילא הרוחנית שמתקיימת במדבר, אינה חייבת להימשך תמיד. מהנהגה א־לוהית ניסית עוברים בני ישראל להנהגה טבעית, כחלק משילוח לדרכם ולשליחותם.

התורה מכוונת לפיתוח הארץ ולפיתוח האישיות, ללקיחת אחריות על החיים הרוחניים של האדם, כאשר אכילת בעלי חיים היא סמן של אותו תפיסת אחריות. בתוך השלב ההתפתחותי החדש, הקשר עם הקב"ה ייבנה באופן אחר; הרוחניות תעלה קומה ותהיה בוגרת יותר, הרוח לא תתכחש לבשר, והבשר לא יהיה רתום דווקא לרוח. אדרבה, היכולת לבחור האם, איך ומתי לאכול את הבשר, תעניק משמעות עמוקה לבחירה לעבוד את ה', ולביקורים שעוד יהיו בהיכלו.

הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג היא מרצה במתן ובמדרשה בבר־אילן, ומחברת הספר "מאוהל מועד לימי מועד"