בכל פעם שאני נשאל על תפילת עמידה בכפכפים או בפיג'מה, אני מסתבך קצת עם המפגש בין המציאות לבין המקורות. ההגדרה ההלכתית המקובלת היא שאדם צריך לראות את עצמו בתפילה כאילו הוא עומד לפני המלך. אבל מתי בפעם האחרונה עמדתם לפני מלך? מהי המקבילה של מלך בחברה דמוקרטית? ראש ממשלה נחשב כמלך? נשיא? הקושי רק גובר סביב השאלה מתי יש לברך את הברכות שתיקנו חז"ל על מלכים. האם אפשר לומר אותן על נתניהו או על טראמפ? והוא הופך לקושי מהותי בפרוס הימים הנוראים, כשהדימוי הולך ומתפשט על פני כל התפילות והפיוטים והסליחות. המשלים והשירים מתארים את המלך בשדה, ועל כס המשפט, ובארמון, בלי שלמושג הזה יש אחיזה במציאות הממשית כיום.
במציאות הפנטסטית כוחו של המלך רק הולך וגובר. כמעט אין סרט דיסני שמכבד את עצמו ללא מלך או קיסר, כשהיוצרים מניחים כדבר מובן מאליו שהצופים מתחברים אל המושג כבר מינקות. כאילו כתר ושרביט הם חלק טבעי מהחברה האנושית, בדומה למלכת הכוורת אצל דבורים. והם צודקים, כנראה, כי גם אחרי יותר ממאה שנות דמוקרטיה נשמר מוסד המלוכה באנגליה ובספרד ובנורווגיה ובעוד עשרות מדינות מערביות; וגם בישראל אנחנו מתעקשים על מוסד דמוי־מלוכה של נשיאות.
מלוכה היא ביטוי לאמונה שהחברה שלנו מחזיקה משהו גבוה יותר מכלל פרטיה. וממלכתיות פירושה התבטלות כלפי משהו גדול יותר מסך חלקי החברה, כאשר הוא מופיע דרך מוסדותיה. דמוקרטיה כשלעצמה אינה מייצרת את הפונקציה הזו. ממלכתיות נובעת מתפיסה של המדינה כמשהו מעבר למנגנון קבלת החלטות משותף בהכרעת הרוב. לכן מלך שמחל על כבודו, בניגוד לנשיא או למושל, אין כבודו מחול. ומשום כך יש כוח משיכה לנבחרי ציבור שמשדרים משהו לא לגמרי אנושי.
הכי מעניין
ראש השנה קיבל במרוצת השנים אופי של יום המלכה. "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". הפרשנות המקובלת היא שהמלכת הקדוש ברוך הוא מנוגדת למלכות בשר ודם. אנו בוחרים בא־לוהים שלנו על פני כל האחרים ומצהירים: "אין לנו מלך אלא אתה". אבל חז"ל לימדו שאחד בתשרי הוא גם ראש השנה למלכי אומות העולם. ראש השנה לממלכתיות.
אחד מכינויי הגנאי הכי קשים בתחום התקשורת הוא "שופר". עיתונאי סביר נוהג לחסום את מי שמנסה להצמיד אליו כינוי כזה. אבל ראש השנה מלמד שמלך זקוק לשופרות. ממלכתיות נוצרת רק כשיש מי שמרוקן עבורה משהו מן התוכן הפרטי שלו. אסור כמובן שלשופר יהיה ציפוי זהב. השפרור צריך להיות אותנטי; לשקף מפגש כן ביני לבין תוכן שגדול ממני. אך הפעולה כשלעצמה היא חיונית.
החידוש המהפכני של היהדות הוא בכך שהמלך שסביבו היא מתכנסת אינו מלך בשר ודם. רוצה לומר: ממלכתיות יכולה להיווצר גם סביב רעיון מופשט. ובתרגום לשפה מודרנית מעט יותר: סביב סיפור משותף, עקרונות וערכים. היא יכולה לוותר על האדם הכריזמטי במרכז ועדיין להיות ממלכתית. אחת ההלכות שחשוב מאוד לזכור כשבעל התוקע מתחיל להצטרד, היא שכאשר השופר הוא כשר, כל הקולות כשרים בו. כל הקולות כולם. לא רק אלו שאני אוהב לשמוע. ממלכתיות עמוקה לא רק מאפשרת פלורליזם אלא גם מייצרת אותו. פחות חשוב בעיניה מה יוצא מצידו החיצוני של השופר, כל עוד הפייה שלו יונקת מאותו סיפור גדול.
לקראת סוף מושב הכנסת עלתה לרגע האפשרות שהבחירות ייערכו בעשרת ימי תשובה. אני זוכר כמה נחרדתי מן האפשרות שעיתוני ראש השנה יהיו גדושים סקרי בחירות, וכמותם גם נושאי השיחה על שולחנות החג ובבית הכנסת.
הגזירה ההיא כבר נקרעה ב"ה, אך ככל שקרב המועד אני מוצא את עצמי דווקא שמח בסמיכות בין שני ימי ההמלכה. אני יודע שבשבועות שיגיעו יהיו לי המון דברים נוקבים לומר על הרבה מאוד בחירות של אחרים. ולהם יהיו דברים לומר על בחירותיי שלי. ואני מבקש ביום הזיכרון הזה להיות קצת לשופר. לתת לקול גדול יותר לתקוע בקרבי. לשמוע בלב פנימה איך מצביעי ש"ס וישר, הדמוקרטים ועוצמה יהודית קוראים בכל ליבם, איש על פי דרכו: אין לנו מלך אלא אתה.
לעוד טורים של הרב אברהם סתיו
