למעמד הברית של פרשת נצבים התיצבו כל עם ישראל, בלי יוצא מן הכלל:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:".

התורה לא הסתפקה באמירה כללית שכולם התייצבו, אלא פירטה מי נכלל בכולם. תחילה מנויים המנהיגים: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם. אחריהם: כל איש ישראל. קבוצה שלישית הם הטף, הנשים והגרים. ולבסוף, קבוצה המוגדרת על פי משלח יד: "מחוטב עציך עד שואב מימיך". נתבונן מעט בפועלים הללו ובסיבת איזכורם המיוחד במניין עם ישראל.

מה עניינם של שני המקצועות האלה? מפרשת הגבעונים בספר יהושע אנו למדים שזו עבודה נחותה. לאחר שהגבעונים רימו את בני ישראל, ביקשו ישראל להורגם, אך לא יכלו לעשות זאת כי נשבעו לגבעונים שלא יפגעו בהם. לכן הענישו את הגבעונים לדורות עולם:

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה... וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר... וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי:" (יהושע ט כא – כג).

מדברי הנשיאים ויהושע ברור שאלו מלאכות הנחשבות לקללה לעושיהן, והן מלאכות של עבדות. הנצי"ב מפרש שחטיבת עצים היא עבודה קשה ביותר, ושאיבת מים היא מן הקלות שבמלאכות הבית, ובכך כוללת התורה את כלל המלאכות (העמק דבר כאן). אמנם, לאכל בעלי המלאכה נכללים בין חוטב העצים לשואב המים, אלא רק מלאכות שעיקרן עמל כפיים ועבודת הגוף, שאינן מחייבות חשיבה ותבונה יתירה ולכן הן נחשבות כמלאכות פשוטות המוטלות על עבדים.

מדוע ייחדה אותם התורה בפירוט רשימת כל העם שבברית נצבים?

יש דעה במדרש, שהתורה אכן רומזת לגבעונים, שהרי כל איש ישראל כבר נמנו קודם לכן, ואם כן, אלו אנשים שאינם מבני ישראל. רשימת הבאים בברית אינה מתייחסת רק אל העם הניצב לפני ה' ומשה עבדו בערבות מואב, אלא לכל הדורות שיבואו: "ואת אשר איננו פה עמנו היום". היא כוללת את אלו שעתידים להיספח לעם ישראל בעתיד. אבל רש"י מפרש שמדובר על אנשים שניצבו ממש בערבות מואב.

רש"י מסביר על סמך סוגיית הגמרא במסכת יבמות (עט ע"א), שכבר בימי משה רבנו היו כנענים שביקשו להצטרף לעם ישראל ומשה לא קיבלם אלא עשאם חוטבי עצים ושואבי מים (רש"י לדברים כט י). מכאן, שיהושע והנשיאים לא חידשו דבר זה אלא למדו ממשה את האפשרות לקבל למחנה ישראל נכרים שאינם מתגיירים גרות מלאה ומשמשים כעבדים. ברשימת מדרגות היוחסין בישראל הם קרויים "נתינים", ונמנים לצד עבדים משוחררים, ממזרים ושאר פסולי חיתון(קידושין ד משנה א). ה"נתינים" נזכרים בתנ"ך במפורש בימי דוד ושלמה. מעמדם האישי המדויק שנוי במחלוקת ראשונים, אולם מוסכם על הכל שאינם גרי צדק ואינם יכולים לבוא בקהל ישראל על ידי נישואין.

ר"מ אלשיך מדייק שגם בפרשתנו הם לא נחשבו חלק מקהל ישראל.שמונת המנויים הראשונים, מראשיכם ועד גרך, נכללים ב"אשר בקרב מחניך", ורק אחריהם מופיעים הצמד: מחוטב עציך ועד שואב מימיך, כך שאינם כלולים בקהל מחנה ישראל.

העובדה שאנשים אלה, מוזמנים להיכנס לברית לפני ה' יחד עם כל ישראל ראויה להדגשה מיוחדת.

המלבי"ם מעיר על כך: "ואסורים לבוא בקהל, לכן עמדו בפני עצמם ולא עם הגרים הנ"ל. והאריך בסדר מעמדם, ללמוד דרך ארץ שכן נכון גם לדורות ביום שיתקבצו כל הלאום" (מלבי"ם שם). ר' מרדכי הכהן איש צפת, בעל ה"שפתי כהן", מוסיף שיש ללמוד מכאן שגם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, כשעושים חסד עם ישראל. לדבריהם, התורה לימדה שיש להכניס תחת כנפי השכינה ולקרב לברית עם הקב"ה גם נכרים, שאינם חלק ממשפחת עם ישראל, הם חיים בינינו, מהווים חלק משוק התעסוקה בישראל אך אינם יכולים להינשא ליהודים ולהיטמע בעם.

המקובלים והחסידים, הילכו בדרך אחרת לגמרי, כדרכם. הזוהר ראה ברשימה שמראשיכם ועד שואב מימיך עשר מדרגות בעם ישראל, המקבילות לעשרת הדברות (זהר שמות, פב ע"א). חוטב עציך ושואב מימיך, מסבירים מחברים חסידיים רבים, הם יהודים פשוטים הנהנים מעמל כפיהם אבל יכולים להתרומם למדרגות שאינן נופלות מראשיכם ושופטיכם. הרמב"ם הזכירם בדבריו המפורסמים בסוף הלכות מתנות עניים, בדברו על החובה להנות מיגיע כפים ולא ליטול מן הצדקה: "גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם" (רמב"ם הלכות מתנות עניים י, יח).

כך כתב האדמו"ר מפיאסצנה בקונטרס "הכשרת האברכים" (פרק ט), בהתרגשות רבה, כדי לעודד את תלמידיו לצמוח ולגדול: "ובצדק יכולים לאמור לכל איש ישראלי מחוטב עצים ועד שואב מים, דע כי לא אתה ולא אני יכולים להשיג את גדולתך וקדושתך הרבה של עצמותך. כבן מלך האסור בבור האסורים דומה איש הישראלי, הכרוך בסמרטוטים מגועלים ובבלאות סחובות. לא זולתו ולא הוא בעצמו יכירו בו כי בן יקיר הוא ברוח ומוח נשגבים. אבל כאשר רק יתחילו להסיר ממנו את בגדיו הסחובות... יקום ישגב וכלו יתרומם, ובשיר יתן קולו. כלם מן שירתו יתמהו, וכלם לפני פסגת רעיונותיו והשגותיו יתבטלו, ויאמרו: ראה זה דבר חדש אשר לא ידענוהו!".

אין סתירה בין שני הפירושים, מחוטב עציך ועד שואב מימיך יכול להתייחס לנכרי שנספח לעם ישראל ויכול להתייחס ליהודי הנראה כאיש פשוט. אלו ואלו באים בברית ה' ובאלתו, אלו ואלו יכולים להתקרב לה' ולזכות ללכת בגדולות, שהרי לא הייחוס ולא המעמד החברתי קובעים את מעמדו של האדם לפני ה'. הרי זו הלכה פסוקה במשנה בהלכות קדימויות להצלה והשבת אבידה: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (סוף מסכת הוריות).

ראש השנה הוא המועד השנתי של חידוש הברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. אנו נדרשים לקבלת עול מלכות שמים מחודשת בברכת קדושת היום שבכל תפילות היום ובברכת מלכויות של תקיעת שופר. אנו נקראים לזכור את הברית ולפרטה בברכת זיכרונות, ואנו מכירים בברכת שופרות באפשרות של התגלות ה' בעולם ובמיוחד לעם ישראל, מההתגלות הראשונה בהר סיני ועד ההתגלות שלעתיד לבוא, כשיישמע קולו של השופר הגדול.

קבלת מלכותו של הקב"ה אינה מיועדת רק לעם ישראל. בראש השנה, "כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון" ואנו מתפללים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", "וכל בני בשר יקראו בשמך", בכלל זה, גם שואבי העצים וחוטבי המים שבתוך ארץ ישראל.

פרשת ניצבים מלמדת שהברית, גם זו המתחדשת בראש השנה בין הקב"ה לעמו, אינה עניינו הפרטי של אדם מישראל, ואין היא נכרתת דווקא עם הצדיקים, החסידים וראשי העם. הברית נכרתת עם כולם, כולל כולם, כמו שאומרים בלשון ימינו, גם שואבי העצים וחוטבי המים שבינינו.

ייתן כל אחד ואחת את דעתו בראש השנה הבא עלינו לטובה, שמא הוא עצמו מחוטבי העצים ושואבי המים שזוכים לבוא בברית הכללית הזאת. ובד בבד, ישאל עצמו מי הם חוטבי העצים ושואבי המים שהוא מכיר, ומה ביכולתו לעשות כדי להביא אותם להתייצב יחד איתו בברית עם ה'.

בשכר זה נזכה כולנו לחדש את הברית עם ה' אלקינו, להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ולהתברך בשנה טובה ומתוקה.