לזיכרון ההיסטורי יש תפקיד רם ערך בתורה. בפרשתנו בלבד נקשר הזיכרון לשש מצוות לפחות. התורה מנמקת את הציווי לא להטות משפט גר, יתום ואלמנה, בכך שאנו בעצמנו היינו עבדים במצרים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (כד, יז-יח). כך גם כל המצוות החברתיות.
תפקיד הצומות
הצד השווה בכל מצוות זיכרון אלה, שהן נועדו לשמר ערכים מוסריים. התורה איננה מצווה לשמר מונומנטים היסטוריים שבדרך. לא את הר סיני, לא את שתים־עשרה עינות המים באילים, ואף לא את מצרי ארנון. המצווה איננה לזכור בעלמא. הזיכרון ההיסטורי נועד לעורר חמלה, רחמים ואהבת הרע, ומצד שני לעורר ביקורת על האכזר המתענה לחלש. אנו מצווים לזכור לעולם את עברנו כעבדים במצרים כדי שנחמול על מי שאין להם. ואנו מצווים לזכור את אכזריותם של מי שלא קידמו אותנו בלחם ובמים, וכמובן את מי שזינב בנחשלים, כדי שלא נלמד חלילה ממעשיהם.
אמנם, המצוות המורות לזכור את עברנו כעבדים במצרים, כדי לעורר חמלה ונדיבות לדל, מתיישבות על הלב. קשה הרבה יותר להבין את האיסור לשאת עמונים ומואבים ולמחות את זכר עמלק. הזיכרון לעולם איננו נמחה ואיננו נמחל. אך נראה שעל פי התורה, רק להצבת רף גבוה של זיכרון יישומי יש תועלת דידקטית. זיכרון בעלמא איננו פועל את פעולתו. זיכרון העומד לעד, הוא המציב את הלקח המוסרי באופן מוחלט.
חז"ל הבינו שמדובר במטרה דידקטית, ואפשר שלכן צמצמו את ההשלכות הללו בסופו של דבר, ולא נותרה מהן כל השלכה מעשית. שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות (משנה ידים ד, ד). אין עוד לא עמון, לא מואב, לא עמלק ואפילו לא מצרים. אבל חז"ל בחוכמתם הציבו זיכרונות חדשים. צרות אחרונות משכיחות את הראשונות, ומוטל עלינו לזכור כדי לקיים.
כך, למשל, קבעו חז"ל את ברכת הטוב והמטיב כדי לזכור את הרוגי ביתר שהובאו לקבורה, וכדי שנזכור את החובה המוטלת עלינו להביא את חללינו לקבורה. כך גם מתאר הרמב"ם את מעמדם של ימי התענית. הם אמנם משמרים זיכרון היסטורי, אבל תפקידם הוא התשובה והסקת מסקנות:
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר 'והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' (רמב"ם הלכות תעניות ה, א).
חומרות חסרות בסיס
אלא שמושג הזיכרון עבר מהפך. כחלק מתהליך ההפנמה של העת החדשה, הזיכרון הופנם והופשט מצדדיו המעשיים. בדומה לחוויה הדתית, שבה דנתי בשבוע שעבר, הזיכרון הפך לאירוע פנימי, נפשי, המופנה אל ליבו של אדם בלי כל השלכה מעשית. אל תהליך ההפנמה הצטרף החילון והפשיט את הזיכרון מכל השלכה דתית. "יזכור א־לוהים" הפך לנזכור. אנחנו הזוכרים, וכיוון שהזיכרון הוא שלנו, נעשה הזיכרון לחוויה עצמאית שאיננה קשורה עוד במושא הזיכרון, ואף לא בתפקידו. הזיכרון נעשה לערך בפני עצמו.
אל לנו לחשוב שזוהי תופעה חילונית בלבד. כדבר הזה אירע למצוות זיכרון עמלק. מצווה זו הפכה לחובה לבוא לבית הכנסת, גברים נשים וטף, לשמוע את הקריאה המדויקת על פי העדות השונות, בדקדוק שאין דומה לו ובחומרות מפליגות חסרות ביסוס הלכתי. אבל כמה עוסקים בהסקת מסקנות ממעשיו הרעים של עמלק? בדיון ברוע? ביחס לרוע?
אנו מתמכרים לזיכרון, בונים לו מונומנטים, מוסדות, מבקרים בהם וזוכרים. מיד ושם ליד לבנים. מבית התפוצות לביקור בפולין. חלקנו מכריזים אמנם לעולם לא עוד, אבל לרוב אנו שוקעים בזיכרון העבר ולרוב איננו מסיקים ממנו כל מסקנה. כולנו זוכרים את חללינו הדר גולדין ואורון שאול. האם איננו מצווים להביא את הזיכרון לידי מימוש, לעשות הכול כדי להביאם לקבורה?
התורה מצווה עלינו לזכור ולקיים. לזכור את היותנו בעבר הרחוק כל כך, עבדים לפרעה במצרים כדי שנחמול על מי שאין להם. שנזכור את מי שפגעו בנו כדי שלא נפגע באחרים. וכן שנזכור את אשר עשה לנו עמלק כדי שנדע להתמודד עם הרוע, גם כאשר עמלק איננו עוד. ולהבדיל, שנזכור את מי שמסרו את נפשם עלינו כדי שנעשה הכול להביאם לקבורה. כדרכה מורה התורה שנשמע, אבל בעיקר שנעשה.
