תורת המשחקים: המפקח החרדי שמשחק רב דתי-לאומי על המסך

בעולם המוזיקה מכנים זאת "משבר האלבום השני": אחרי פריצה מוצלחת ואהבת הקהל, פתאום יש צורך להמשיך הלאה ולתכנן את הצעדים הבאים, שתמיד הרבה יותר קשה לעשות מהפסגה שאליה כביכול כבר הגעת. זה בדיוק המצב שבו נמצאים כותבי, מפיקי ועורכי "רצים לגמרא", סדרת הנוער החדשה שמטרתה להאהיב מחדש את לימוד התלמוד על הנוער הדתי. "האלבום הראשון" במקרה הזה הוא "רצים למשנה", סדרה שנולדה בעקבות מבצע צוק איתן ושמטרתה הייתה להחדיר את אהבת ולימוד המשנה בקרב ילדי המגזר הדתי־לאומי. ההצלחה הייתה יוצאת דופן: חמש עונות ובהן למעלה ממאה פרקים, שכל אחד מהם גרף למעלה מ־100 אלף צפיות, ושמשלבים בין עלילה ללימוד המשניות.

למרבה השמחה, פרקי הסדרה החדשה "רצים לגמרא", שהעלאתם לאינטרנט הושלמה השבוע, אינם חושפים משבר אלבום שני או סדרה שנייה. להפך, המקצועיות שצבר הצוות הביאה אותו ליצור דרמה עלילתית של ממש, המשולבת עם לימוד סוגיות שונות בש"ס. סיפור המסגרת עוסק בנער שמעיפים אותו מהישיבה התיכונית לאחר שלא התחבר לשיעורי הגמרא והבריז מהם. בצר לו יוצא הנער להרפתקה ומתנדב עם כמה מחבריו במושב דתי בצפון, הסובל מגניבות והתנכלויות. לצד העצמאות האישית מתפתח גם מתח חברתי בין הנערים ובינם לבין אנשי המושב, כאשר מעל כולם מרחף לו השיעור הקבוע בגמרא שמעביר רב המושב, שמצליח להתחבר לכל המתרחש באופן אותנטי, מחכים ומרתק. מי שמגלם את דמותו של רב המושב הוא רפאל קליינמן, שחקן חרדי שסיפור חייו המרתק יכול להחזיק בעצמו סדרה עלילתית.

אני שואל אותו בתחילת הריאיון איך התכונן לתפקיד, שיש בו גם העברת לימוד גמרא וגם מסרים חברתיים מורכבים. "אשתמש באמירה שנאמרה לי במהלך הצילומים, ושמאוד שמחתי עליה", הוא משיב. "רוב השחקנים בסדרה דתיים, ובאו מעולם התורה והלימוד. אחד מהם ניגש אליי אחרי הצילומים ואמר לי: 'אתה יודע, אם אתה היית מלמד אותי גמרא בישיבה התיכונית, זה היה נראה אחרת לגמרי. בחיים לא חשבתי שאפשר ללמד ככה גמרא'. שחקן אחר אמר לי: 'אנחנו אומנם בצילומים, אבל אני באמת נהנה לשמוע איך אתה מלמד'".

הטקסט שלך היה כתוב או שאלתרת?
"הייתי צריך ללמוד את הטקסט שנכתב עבורי, ומצאתי את עצמי מתקשה ללמוד הכול בעל פה. ואז אמרתי לעצמי, למה לזכור בעל פה כשאפשר פשוט ללמוד את הסוגיה ולבוא לצילומים מוכן. ואכן בשבת בבית המדרש פתחתי את הגמרא והתחלתי ללמוד את הסוגיה. כשבאתי לחזרות אחרי הלימוד הזה, הכול זרם אחרת לגמרי. לא ממקום של ללמוד טקסט בעל פה אלא ממקום של לחיות את הסוגיה. הבאתי לצילומים פן יותר חי שלי, ולא רק טקסט מדוקלם".

הסכמים עם הקב"ה

כשמביטים ברפאל קליינמן, על זקנו העבות, כיפתו השחורה ובכלל מראהו החרדי למהדרין, אפשר בקלות לדמיין אותו נכנס לבית המדרש ולומד גמרא. אבל בשלבים קודמים של חייו זה ממש לא היה בתכנון. הוא גדל בבית חילוני תל־אביבי, עם סממני יהדות מעטים. בגיל תשע היו לו כמה הבזקי יהדות והוא מצא עצמו הולך לבית הכנסת, אבל מה שהגדיר את חייו היה הכישרון האמנותי שלו. מגיל צעיר הוגדר כילד פלא, השתתף כשחקן בהצגות והיה להבטחה גדולה. הוא למד במגמת תיאטרון בתיכון לאומנויות תלמה ילין, והשתתף בסיבוב הופעות של להקת הנוער העובד והלומד, שהייתה אז שם דבר ונחשבה למקפצה מקצועית. בהמשך אף שיחק במכינה של ניסן נתיב. בגיל 16 הופיע עם יהורם גאון כזמר־רקדן בלהקת הליווי שלו והשתתף בכמה סרטים ישראליים, עדיין בתפקידים צנועים.

בשנת 1980 התגייס קליינמן לנח"ל, ואז עבר ללהקה צבאית בשם "צוות הווי אלתרמן". שמונת חודשי השירות האחרונים כבר חפפו למלחמת שלום הגליל, והוא הופיע אז עם חבריו בערב שנקרא "כוכבים בחוץ". אסנת וישינסקי, שהייתה איתו בצוות, העבירה מאוחר יותר את הקונספט של הערב להצגה מצליחה בקאמרי. לאחר השחרור נסע קליינמן לאנגליה, מתוך כוונה ללמוד ב־RADA, בית ספר לונדוני מפורסם לתיאטרון. לימודים לא התרחשו שם, אבל קליינמן הופיע על בימות בירת בריטניה כחלק מקברט מצליח, שהתבסס על סרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי". בעקבות הצלחת המופע הגיע קליינמן למסקנה שעתידו טמון במחזות זמר. הוא חזר ארצה לשנה אינטנסיבית של פעילות תיאטרונית, רק כדי להמריא בסופה לארה"ב, שם קיווה למצוא את מקומו ועתידו בתחום. "לא היה לי מה לחפש פה מבחינת מחזות זמר", הוא מסביר.

לארה"ב הגיע קליינמן בסוג של טרמפ: "באותה תקופה היה מוסד תרבותי שנקרא 'הפסטיבל החסידי'. כל השחקנים שלו היו חילונים, שמבחינתם זו הייתה הזדמנות לעשות כסף טוב ולהסתובב בקהילות יהודיות בעולם תוך כדי משחק ושירה כשהם מחופשים לחרדים. באותה שנה עשיתי את הכוריאוגרפיה של המופע, והגעתי איתו לארה"ב. שחקנית שפגשתי בפילדלפיה אמרה לי שבלהקה שלה מחפשים שחקן לתפקיד ראשי בתיאטרון תנועה. התקבלתי ונשארתי בפילדלפיה. במקביל הלכתי לאודישן למחזמר בניו־יורק והתקבלתי. מבחינתי זה היה וואו. עשיתי אז הסכמים עם הקב"ה: אם אני מתקבל לזה, אני מתחיל להניח תפילין. אם לזה, אני לוקח על עצמי עוד מצווה".

כל זה כשאתה עדיין חילוני לכאורה.
"האמנתי כל חיי, אני לא מכיר את עצמי בלי אמונה בבורא עולם. לפני כמעט כל הופעה הייתה לי מנטרה, לעמוד כמה דקות על הבמה ולבקש מאלוקים שייתן לי את הכוח ושיהיה איתי. תפילה קבועה. כשהתחלתי לעבוד על המחזמר החלטתי להתחיל את היום עם הקב"ה בהנחת תפילין, ולסיים את היום עם הקב"ה בקריאת שמע על המיטה. הייתה חשיפה מאוד יפה למופע בפילדלפיה, כולל פידבק בעיתונים גדולים. דיברו איתי על השנה הבאה, שבה כבר אעשה כמה יצירות שלי, והייתי במסלול הצלחה. ואז אדם שהכרתי במנהטן חזר בתשובה. הוא ידע שאני מניח תפילין, והזמין אותי אליו לשבת לניו־יורק. אמרתי לו שזה לא רלוונטי לעזוב הכול ולנסוע לשבת כשאני באמצע עם כל המופעים ומתחיל לקצור את הפירות. הוא לחץ, ואמרתי לו שאני מכיר את עצמי – אם אבוא לשבת, לא אחזור.

"אני זוכר את הלילה כשהוא בא עם שני בחורי ישיבה לשכנע אותי. אמרתי להם שיש לי חזרות בבוקר. בשתיים בלילה הסתובבתי ברחובות פילדלפיה ואמרתי לה', 'מה אתה רוצה ממני, לא מתאים שאחזור בתשובה עכשיו'. באותה שבת היו לי חזרות ומפגש חשוב לגבי המשך החוזה בפילדלפיה. אמרתי לה', 'תקשיב, אעשה איתך עוד הסכם. אתה רוצה שאבוא אליו לשבת? אם מסיבה שלא קשורה אליי שתי הפגישות האלה לא יקרו, אבוא לשבת'. באותו שלב אני יודע שאין מצב שזה יקרה, אבל לקב"ה היו תוכניות אחרות. ביום שישי אני עומד לצאת מהבית, והטלפון מצלצל. הבמאית מפילדלפיה אומרת: 'רפאל, אפשר לבקש משהו? אולי נדחה את הפגישה בכמה ימים כי אני נוסעת לסוף שבוע עם בעלי'. אמרתי לה 'בסדר גמור'. אני מגיע לסטודיו, עושה חזרות למחזמר, ופתאום הכוריאוגרף אומר לי: 'אני רואה שאתה יודע את התפקיד מצוין, מבחינתי אתה משוחרר לוויקאנד'. זה לא דבר נורמלי, לא משחררים אדם מחזרות, והנה שתי הפגישות התבטלו. ואני אדם שמכבד הסכמים, אז נסעתי לשבת.

"השבת עצמה, שהייתה במונסי, הייתה מאוד חרדית, מעצבנת, מאיימת ולא נעימה בשבילי. רק חיכיתי שהיא תיגמר. אבל בצהריים שמעתי שם שיחה של רב מאוד חכם, ובמוצאי שבת אחרי הבדלה שאלתי מי זה הרב ששמענו בבוקר. אמרו לי שזה רב חשוב, וביקשתי לפגוש אותו. הגעתי אליו ב־11 בלילה ודיברנו במשך שעה. כשיצאתי המארחים שאלו אותי איך היה, ואמרתי להם שאני לא חוזר למנהטן, רק צריך טלפון כדי לבטל את כל מה שיש לי. באחת בלילה התקשרתי לפילדלפיה לבמאית וביטלתי הכול. אחר כך התקשרתי לסטודיו במנהטן וגם שם ביטלתי הכול. הבמאי רצה לבוא לקחת אותי, הוא חשב שקרה לי משהו, אמרתי לו שהכול בסדר ושלא יבוא. ביום ראשון נכנסתי לישיבת אור שמח במונסי. ברגע אחד החיים שלי השתנו".

אותו רב שהשיחה עימו שינתה את חייו של קליינמן הוא הרב עזריאל טאובר, מרצה כריזמטי ליהדות ומחזיר בתשובה, שנפטר לפני כשלוש שנים. השיחה עימו, מספר קליינמן, "התחילה בשאלה ששאלתי אותו. אמרתי לו, אני אדם מאמין, ואני והקב"ה חיים טוב מאוד ביחד. אני בתיאטרון, עושה לאנשים טוב, משמח אנשים. אבל בעולם שבו אתה חי זה לא מסתדר, אין לזה מקום או קיום. איך אמנות ואמונה עובדים יחד? רוב הדברים אסורים בכלל, ואני קיבלתי את המתנות האלה מהקב"ה, מה אתה רוצה שאעשה איתן? דיברנו על משמעות של אמונה, כמה באמת אני מכיר את הקב"ה. הוא דיבר איתי על עקרונות האמונה ואמר שהוא מקנא באמונה שלי כי היא כל כך טהורה ונקייה. ואז הוסיף, 'אתה מאמין גדול, אבל איך באמת לחיות עם האמונה אתה לא באמת יודע'.

"יצאתי משם והבנתי שהזהות שלי לא ברורה לי. אני יודע שאני יהודי, אבל לא ברורה לי המשמעות של זה. במהלך השיחה נזכרתי בחוויה מטלטלת: נסעתי ברכבת מפילדלפיה לניו־יורק, ובשלב מסוים עלתה קבוצה של בחורי ישיבה, דוסים כאלה. אמרתי לעצמי שהם לא יכולים להעלות בדעתם שאני יהודי, כי אני נראה גוי לכל דבר. מה זה אומר בכלל שאני יהודי? הבנתי שאני לא יודע מיהו היהודי שבי. אני קודם אמן, או קודם מאמין? התובנה הייתה שלפני האמנות שלי אני צריך לדעת מהי האמונה שלי. הבנתי שמכאן החיים שלי יכולים ללכת לשני כיוונים: מצד אחד הייתי בדרך להיות סופרסטאר. המבינים בתחום בארץ ובניו יורק צפו לי קריירה בינלאומית גדולה. מצד שני, אמרתי לעצמי שזה עשוי להיות אבדון. אולי אהיה מפורסם, אבל מה עם היהודי שבי?"

נחום איש גמזו והדב המרקד

אחרי שמונה חודשי לימוד בישיבה, חזר קליינמן ארצה והמשיך בלימודים בישיבת אור שמח בירושלים. הוא נישא לשרה, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים ו־14 נכדים. כדי להתפרנס הוא חזר לעולם העבודה, אם כי עדיין לא לבמה. בין השאר הוא שימש כעוזר שר הקליטה בתקופת הרב יצחק פרץ בשלהי שנות השמונים, ולאחר מכן, כלשונו, "הקדוש ברוך הוא החליט לעשות עוד סיבוב מעניין וקישר אותי לעולם החינוך. בגיל 30, בשנת 1991, הפכתי להיות מלמד תינוקות של בית רבן".

אבל קליינמן לא נשאר מלמד תינוקות, אלא טיפס במעלה הסולם גם בתחום החינוך. "למדתי הוראה וחינוך מיוחד, שיטת פוירשטיין, תואר ראשון ותואר שני, ושובצתי במערכת כמנהל. התחלתי להרצות במסגרות של הכשרה למורים והכשרת מנהלים, ופיתחתי השתלמויות למנהלים חרדים, דבר שלא היה קודם לכן. ב־2007 הקב"ה הפתיע עם עוד מהלך. ובהמלצת הרב שמואל אוירבך נסעתי לברזיל ובמשך שמונה שנים ניהלתי שם תלמוד תורה ובית ספר לבנות. חזרתי ארצה, ניהלתי סמינר לבנות ושוב קיבלתי קריאה לחזור לברזיל, והרב אוירבך שוב הכריע שאני צריך לנסוע. שלוש וחצי שנים הייתי בקהילה אחרת בברזיל, כולל בקורונה, ולפני שנה חזרתי ארצה".

מעולם המשחק הגעת לתחום החינוך. למה דווקא לשם?
"כשנכנסתי לחינוך הבנתי שכאן האמנות שלי רק מתחילה, שרק עכשיו אני נולד, מייצר עם האמנות שלי כלים אמנותיים בהוראה ובלימוד. להפוך את הלמידה לחוויה זו אמנות. אני מכשיר אנשים להשתמש בכלים האמנותיים שלהם כדי ללמד".

אבל למרות הזהות העמוקה שהוא מצא בין משחק להוראה, חיידק המשחק בצורתו המקורית המשיך גם הוא להתקיים בליבו של קליינמן. "ואז פנה אליי יהודי שידע שאני שחקן, ואמר שהוא רוצה לעשות סרט. כך שיחקתי בסרט החרדי הראשון 'נחום איש גמזו והתיבה האבודה'. זה קרה לפני 25 שנים, עוד לפני המהפכה שעשה הקולנוען החרדי יהודה גרובייס, שלקח אותי כשחקן כבר בסרטיו הראשונים. עשינו אז את הסרטים 'הדב המרקד' ו'בלתי צפוי'. 'הדב המרקד' זכה לחשיפה עולמית, שהייתה תפנית משמעותית ביחס לסרטים בעולם החרדי.

קליינמן שקל אז להמשיך ולפתח את קריירת המשחק שלו, אבל גבולות החברה החרדית גרמו לו לגנוז את הרעיון. "כמעט התחלתי אז חזרות למופע יחיד בבימוי צדי צרפתי, אבל עצרתי כי בעולם שבו חייתי לא היה אז שום בסיס לתיאטרון ובמה. העולם החרדי לא היה מוכן לזה. דאגתי לגורל ילדיי ולגורלי כאיש חינוך. אז נכנסתי למרתף והרבה דברים נגנזו. גם עצם ההשתתפות בסרטים לא הייתה אז קלה, כי בקרב הציבור שאני נמנה עליו זה לא התקבל מאוד טוב. אבל החיידק כאמור בער בי כל הזמן".

הקהל הישראלי שאיננו חרדי הכיר אותך בסדרה "עוד ניפגש" ב"כאן", שבה שימשת כשליח לאיחוי קשרים משפחתיים שנותקו על רקע חזרה בתשובה או יציאה בשאלה.
"נכון. הייתי אז כבר יותר פנוי לדברים האלה, ופחות חושש. כל ששת הילדים כבר נשואים, מעמדי בציבור שמור וקיים, והייתי גם מוכן להמר עליו כי הבנתי שהטיול שלי בעולמות הבמה לא הסתיים. הסדרה הזו, עוד סרט שעשיתי ועוד כמה סרטונים שתפסו היטב, היו מבחינתי יד מכוונת של הקב"ה שמרמזת שהוא רוצה ממני עוד משהו, חוויה מתקנת של חזרה לבמה, לתיאטרון ולקולנוע. לא מזמן השתתפתי בצילומי סרט חרדי על הבעל־שם־טוב, שבפעם הראשונה השתתפו בו גם נשים. היציאה שלו מתעכבת קצת, אבל אני משחק שם בתפקיד הראשי לצד עדי ביטי. הדברים האלה הגיעו אליי, לא עשיתי כלום בשבילם. החלום האמיתי שלי הוא לחזור לתיאטרון, להעלות מופע מוזיקלי גדול, עם כל השינויים שצריך לעשות. יש קרקע פורייה בעולם החילוני לקבל את העובדה שיש אמנות חרדית. אני בהחלט פונה לקהל לא חרדי, ומקווה בעזרת השם שזה יקרה".

דרושה כיפה סרוגה

קשה לעצור את שטף דיבורו של קליינמן, שלצד להיותו שחקן עובד כמפקח ויועץ חינוכי במגזר החרדי, כשהוא מספר את סיפור חייו יוצא הדופן. אבל בסוף אין ברירה ואנחנו חוזרים ל"רצים לגמרא". אני שואל אותו אם הכיר את סדרת האם, "רצים למשנה".

"לא הכרתי, והאמת היא שהגעתי לצילומי 'רצים לגמרא' עם מחשבות אחרות לגמרי על תפקיד רב המושב. בראש שלי כבר רצו תסריטים, קטעים מטורפים שבמסגרתם אני הופך את הלימוד לחוויה ברמה שאף אחד לא חשב עליה. כשקראתי את התסריט פחות ראיתי את הכיוון הזה, והסבירו לי שהקונספט שונה כי התסריט הראשוני היה נראה דידקטי מדי. אז אני באמת מגלם שם דמות של רב, לא מראה יותר מדי פנים נוספות שאולי הייתי יכול לתרום כשחקן. אבל זה בסדר, זה מה שהם רצו וזו הדמות. יש עשרה פרקים בעונה הזו, כולם כבר צולמו, ואין אצלי התפתחות עלילתית מעבר לרב שמעביר את השיעורים".

בשיעורי הגמרא שאתה מעביר בסדרה, משתתפת אישה באופן פעיל. בחלקים גדולים בציבור הדתי־לאומי מדובר עדיין במחזה נדיר יחסית. איך הרגשת כלפיה כמי שבא מהעולם החרדי?
"אני מופיע בסדרה עם כיפה סרוגה. הגעתי לצילומים עם כיפה שחורה ואמרו לי להחליף. שאלתי למה, האם אין במגזר הדתי־לאומי רבנים עם כיפות שחורות? אמרו לי שרב מושב זה עם כיפה סרוגה. בסוף אני שחקן. יש מקומות שבהם אפשר לערב את הדעה האישית שלך, אבל אם זו הדמות ויש לה כיפה סרוגה, אז שיהיה. אני לא יודע בדיוק מה נהוג בכל קהילה, אבל הבנתי שבקונספט של קהילה במושב יש מודלים כאלה, בלי להיכנס לצד ההלכתי. אני לא חושב שזה האישיו בכלל, זה כנראה התאים בגלל התסריט, אני לא חושב שיש פה היגד שרוצה להראות פתיחות או שינוי. האישה הזו היא דמות משמעותית בסדרה, ולכן התאים כנראה מבחינת התסריט שהיא גם תיקח חלק פעיל בשיעור. בכל מקרה ההסתכלות שלי הייתה מקצועית נטו, ואני לא מערב את הדעה האישית שלי, ובטח שלא הטלתי מראש וטו על סרט עם נשים. זה המקצוע, זה התפקיד".

היחס בעולם החרדי לחוזרים בתשובה לא תמיד פשוט. איך אתה חווה או חווית את העניין?
"עולם התשובה לבש צורה ופשט צורה הרבה פעמים מאז שחזרתי בתשובה, זה לא אותו עולם בכלל. גם העולם של בעלי התשובה בתוך עצמם השתנה. אנחנו קבוצה של בעלי תשובה שמסייעת לבעלי תשובה 'חדשים' לעבור חיים נורמטיביים שלא היו לנו. התמודדנו עם דברים לא נורמליים, ואנחנו רוצים לסייע להם להיות עם ראש זקוף ולא שפל קומה כי אתה בעל תשובה. היום יש כבר שחקנים חרדים, אתה לא צריך להיות בעל תשובה כדי לשחק. התובנות אחרות, כל עבודת השם מקבלת צבע אחר לגמרי וממילא אתה יכול לעשות דברים, להתחבר לעצמך ולעבודת השם שלא תלויה במסגרתיות ודפוסי התנהגות חברתית".

היחס לגמרא אצל נוער שונה בין הציבור החרדי לציבור הדתי־לאומי. אצל החרדים גמרא זה הבסיס, הלחם והחמאה. זה המנוע. בציבור הדתי־לאומי זה הרבה יותר בצד. אני משער שבצילומים דיברתם על העניין הזה. כמשקיף מהצד, איך אתה רואה את מצב הגמרא בימינו בין שני המגזרים?

"בכל מגזר, ללמוד גמרא ולשבת בעולמה של תורה זה לא לשבת סתם אלא להתייגע. אפשר להיות בעולם הישיבה אבל לא באוהלה של תורה. רק מי שתוכו כברו באמת מצליח. יש אנשים שמוסרים את עצמם על הלימוד, והם לא נמדדים באיך הם נראים ומאיזה מגזר הם. יש כאלה פה וכאלה שם. ראיתי בחורים והכרתי אנשים של תורה בעולם הדתי־לאומי ובעולם החרדי. המכנה המשותף הוא עבודת השם וחיפוש אמיתי".

ובכל זאת, לא תראה סדרה עלילתית שפונה למגזר החרדי לעידוד לימוד הגמרא.
"מסיבה אחת, בעולם החרדי עדיין אין לכך היתר באופן רשמי. באופן אירוני, אם 'רצים לגמרא' הייתה משודרת ב'כאן', הרבה חרדים היו צופים בה. רק שתדע שבמגזר שלי מצפים ממני ושואלים למה אני לא עושה דברים כאלה לציבור שלנו".

גם אצל החרדים זקוקים להנגשה כזו?
"בוודאי, מה השאלה. הציבור החרדי מתמודד עם קשיים כמו כל ציבור אחר. החשיפה לעולם, הפתיחות. מה שפרוץ פרוץ גם אצלנו, והאינטרנט יוצר קשיים מטורפים. בהכשרות שלי יש מורים חרדים ודתיים־לאומיים, וההתמודדויות מאוד דומות".

כשמסתכלים מבחוץ על העולם החרדי נראה שלמעט תופעות שוליות, עולם התורה כמנהגו נוהג.
"אני מסכים איתך שבציבור החרדי עדיין יש עולם תורה שמתנהל בשטאנץ ובשיטה שלא זזה, גרעין גדול של עמלים בתורה בישיבות. אבל יש רמה שבה זה קורה פחות, וזה תהליך שבהחלט קורה וצריך לחזק את האנשים האלה. אפשר לעשות את הסדרה הזו עם כיפה שחורה על הראש של הרב, ובלי נשים, וזה ידבר לציבור החרדי. זה נכון גם לדברים גדולים יותר. אני חושב שאפשר לייצר צבא לחרדים, לפי הצרכים של המגזר. היה לי ביד מכתב של יצחק רבין, שכתב שהצבא לא ערוך לקבל את החרדים. הייתי אז עוזר שר, וזה נאמר בישיבת ממשלה. אם הצבא היה חכם והיו עושים את הדברים האלה כמו שצריך, היום יותר מחצי מהחרדים היו מתגייסים. רק שיש הרבה אנשים עם אינטרס לטרפד את זה, מכניסים כל מיני תנאים ואז הרבנים מתנגדים. הוא הדין בעולם התרבות. אם נעשה סרטים וחומרים שמתאימים לאוכלוסייה החרדית ונתחשב בגדרים שלה, אני מאמין שזה יעבוד מצוין. שמעתי בשם הרב שלמה זלמן אוירבך שהטלוויזיה היא מכשיר מצוין, השאלה היא איזה תוכן אתה משדר דרכה".

אתה בן שישים כיום, וחווה פריחה מאוחרת שלך בחזרה לעולם האמנות. מה התכנון לשנים הקרובות?
"להתחיל לעשות מופעים, עוד סרטים, וכמה שיותר בגדול. מצד שני אני רוצה להמשיך ולפתח את משנתי בעולם החינוך, שגם בה יש הרבה מעולם האמנות והתנועה. ומי שקורא את הכתבה ויש לו משהו מעניין להציע בתחום, אשמח לשמוע".