ברשימה קודמת ראינו שבתורתו של עמנואל לוינס החובה המוסרית איננה נולדת מהתבונה, כפי שטען קאנט, אלא היא מגיעה אלינו מהאינסוף שמעבר לעולם, מהא־ל. בעניין מקורו של המוסר, לוינס הולך בדרך דומה לזו של מרטין בובר, למרות ההבדלים בין השקפותיהם. לפי לוינס, חובותינו המוסריות הן אינסופיות ובלתי מוגבלות, וכך גם האחריות שלנו כלפי האחר. אחר – מלשון אחריות.
ישנו סיפור על אחד מגדולי התורה של הדורות האחרונים, שאינני בטוח אם הוא נכון. לפי הסיפור הציעו לו אישה מסוימת בשידוך והוא הסכים להתחתן איתה, אולם לאחר מכן התברר לו ששיקרו לו בכמה עניינים בנוגע לאותה אישה. הוא עמד בפני הדילמה האם להתחתן או לבטל את השידוך, ובסופו של דבר החליט שלא לבייש אותה והתחתן איתה. בין אם הסיפור נכון ובין אם לא, אני חושב שהוא משקף דילמה שתעזור לנו להבין את החיוב המוסרי הטוטאלי לפי לוינס. אם הולכים עם הפילוסופיה של לוינס עד הסוף, נמצא שהאחריות של האדם כלפי הזולת היא אבסולוטית, והוא צריך להעדיף את הזולת על עצמו, כמו יהודה שמוכן להפוך את עצמו לעבד במקום בנימין.
אני חושב שזו הייתה גישתם של ה"חסידים" בתקופת חז"ל, שאחד מהם למשל היה רבי יהושע בן לוי. הם ניסו לקבל על עצמם גישה של מוסר חסידי, כזה שמעבר לדרישות המוסריות שהציבה ההלכה, מעין היפר־מוסר, והדבר היה נתון במחלוקת בינם לבין החכמים. אני חושב שכבר בית שמאי ובית הלל התווכחו בעניין. בית שמאי סברו שהמוסריות צריכה להיות טוטאלית, ובית הלל הציגו סף מוסרי ריאלי ומתפשר יותר.
הקורבן של רחל
מעניין הדבר שחז"ל הוסיפו לסיפור המקראי על רחל ולאה, העתידות להיות נשותיו של יעקב, מדרש אגדה יפה, ותרשו לי להמשיך ולדרוש אותו הלאה. לפי המדרש, יעקב חשד בלבן שירמה אותו בשעת החופה, וכדי למנוע זאת הוא מסר לרחל סימן זיהוי. לבן אכן רימה את יעקב ונתן את לאה במקום רחל, אך רחל, שריחמה על לאה שלא תיכלם, מסרה את הסימן לאחותה והיא זו שנישאה ליעקב באותו ערב. רחל מן הסתם לא ידעה באותו זמן שתהיה לה הזדמנות נוספת להשיג את יעקב, והיא הייתה מוכנה לוותר על אהובה כדי להציל את אחותה מביזיון. היא הקריבה את עצמה למען לאה, ובכך שמה את האחר לפניה. זוהי דוגמה מופלאה של אתיקה לוינסיאנית.
אולם בכך לא מסתיים הסיפור. יעקב כעס על הרמאות של לבן, שגם לאה הייתה שותפה לה במידה מסוימת, ובכל זאת מעולם לא גירש את לאה. גם זו הייתה התנהגות אתית מן המעלה הראשונה. אלא שהסיטואציה הזו מדגימה את הפרדוקס שמוסר מסוג זה מעמיד בפנינו. אילו היינו נאמנים לאתיקה האינסופית של לוינס, לכאורה יעקב היה אמור לבחור מלכתחילה לא את רחל שאותה אהב, אלא דווקא את לאה! נראה שאנו, בני יעקב, רחל ולאה, צאצאים של קורבנה המוסרי של רחל, אך גם של אהבתו של יעקב. אומנם כן, באופן תיאורטי האתיקה היא אינסופית, אך היא חייבת להתקיים תוך אינטגרציה עם הערכים האחרים שבחיינו. האתיקה האינסופית של לוינס לא יכולה להתקיים בפועל, וצריך להפעיל עליה מושג של "צמצום" כדי שתוכל להתממש בתוך המסגרת הסופית והמוגבלת של עולמנו. המוסר צריך להיות ריאליסטי.
כיצד אפשר להגדיר צמצום כזה בעולם המושגים של לוינס? אפשר לומר שכל סטייה מהמוסר האינסופי תהיה באופן עקרוני סוג של חטא. וכך, אם נחטא למוסר זה לא נחפש צידוק מוסרי להחלטתנו, אלא נאמר שאין ברירה ופעמים שאנו צריכים לסטות מהמוסר ולהביא בחשבון גם את האינטרסים שלנו. במצב כזה יהיה עלינו לדעת שהתנהגותנו איננה מושלמת, ובסופו של דבר חוטאת למוסר.
אולם אפשר ללכת בכיוון אחר ולהפעיל את מושג ה"צמצום" על הגדרת המוסר עצמו. הייתי מציע אפשרות אחת כזו, והיא להשתמש בטענה הפילוסופית שגם "אני" מהווה "אחר" נוסף עבור האדם השני, ולכן יש להגיע לשיווי משקל מסוים בין חובותיי המוסריות ובין חובותיו של האחר כלפיי. אולם נראה לי שלוינס לא היה מסכים לעמדה כזו. לדעתו, האתיקה איננה סימטרית. אני חושב שלוינס עצמו ניסה לפתור את הבעיה בדרך אחרת. הוא לימד שאומנם החובה המוסרית היא אינסופית, אך ישנה הגבלה של חובה זו הנובעת ממושג הצדק. הצדק מהווה מעין אינטגרציה של כל החובות המוסריות של כל אדם כלפי האחרים. אולם לדעת לוינס, נקודת המוצא לא צריכה להיות זכויות הפרט, כפי שנהוג בעולמנו, אלא דווקא החובות. ומתוך האינטגרציה של החובות של כל אדם כלפי הזולת, נגיע לצדק.
מוסר עם גבולות
לפנינו, אם כן, שתי עמדות. עמדה אחת גורסת שעלינו להציב את המוסר כדרישה מקסימלית כפי שטוען לוינס, ואת המימוש המעשי של דרישה זו נעשה על ידי שנפשר בין הדרישה המוסרית ובין התחשבות באינטרסים הפרטיים שלי. אלו שיקולים שמחוץ למסגרת המוסרית. אפשרות שנייה היא שאת כל הדיונים נכניס לתוך מסגרת המוסר, ואז נקבל השקפה מוסרית מתונה יותר ואידאליסטית פחות.
לדעתי, שתי גישות אלו באות לידי ביטוי במחלוקת שבין האמוראים הגדולים אביי ורבא. רבא מכניס את כל השיקולים לתוך המערכת המוסרית עצמה כך שהמוסר עצמו מתמתן בדרישותיו, בעוד שאביי משאיר את המוסר בצורתו הטהורה ומוצא שיווי משקל בינו ובין תחומים אחרים, למשל הצדק. למרות ההבדל הפילוסופי המשמעותי, שתי גישות אלו דומות באופן מעשי ומאפשרות להציב בפני האדם הפרטי ובפני החברה מערכת מוסרית ריאלית ורלוונטית.
