האם רגלם של ישראל הודרה מהמשכן לטובת הכוהנים?

ספר ויקרא בכלל, ופרשת ויקרא בפרט, מתמקדים בעבודתם של הכוהנים במשכן ה'. בשעה שאדם מישראל מעוניין להקריב קורבן, הוא מתבקש להביאו למשכן "ולטפל בהבאתו" עד שערי העזרה. מיד לאחר מכן האדם הישראלי נעלם ממרחב עבודת ה' במשכן. לתמונה נכנסים אהרן ובניו, והם שממלאים את מרכז העשייה בעבודת הקורבנות, כפי שהיא מתוארת לאורך ספר ויקרא.

לכאורה, המשמעות העמוקה של המעבר בין מביא הקורבן למקריב הקורבן היא שהאדם הישראלי לא יכול, או שאינו ראוי, ליצור קשר ישיר עם הקב"ה, והוא זקוק לחוליה מגשרת בדמות כוהני ה', אשר יחברו אותו לאלוהות.

משמעות זו מעוררת שאלות כבדות משקל בעבודת ה' של רובנו, ה"ישראלים". האם סולק האדם הישראלי מעבודת הא־לוהים? האם אין לו כלל מקום בעבודת המשכן?

בסיס שוויוני

כדי לענות על שאלות אלו יש להביט על אופן השתלשלות מינויים של הכוהנים. עד חטא העגל, עבודת ה' לא יוחדה לשבט מסוים; כל בתי ישראל, ללא הבדל שבטי, עבדו את ה' באופן שוויוני. כל משפחה ומשפחה הייתה שותפה מלאה בעבודת הבורא, בבחינת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

עמדה זו הייתה יוצאת דופן בהשוואה לדתות אחרות, המתאפיינות מראשיתן במבנה היררכי ובמעמדות שונים בעבודת האל. בתפיסתה הבסיסית, עבודת ה' העברית הקדומה הייתה מבוססת על שוויון, והבכורים בכל משפחה הם שנבחרו לבצע בפועל את הפעולות הפיזיות של הפולחן הדתי. עד חטא העגל, כל בכור שימש כחוליה מחברת בין השכינה ובין משפחתו.

חטא העגל שינה מהיסוד את העמדה השוויונית, ויצר הבחנה שבטית בין ישראל ובין שבט לוי, כפי שמעידה התורה:

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (במדבר ג, יב)

פסוק זה מלמד על סופו של עידן שבו כל השבטים היו שותפים מלאים בעבודת ה', ותחילתו של עידן שבו עשתה זאת נבחרת שבטית חדשה. שבט לוי הוא המייצג של עם ישראל בתוככי המשכן והמקדש. ואולם, התהליך אינו מסתיים בבחירת שבט לוי בלבד. הוא ממשיך בבחירה פנימית נוספת בתוך שבט לוי. הקב"ה בוחר מתוך שבט לוי את הכוהנים, כפי שנאמר:

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן (שמות כח, א).

האם בחירת הלוויים והכוהנים דחקה לחלוטין את רגליהם של ישראל מעבודת הא־לוהים? עיון בפרשת ויקרא מלמד שהתשובה מורכבת מכפי שנראה. מסתבר שהתורה משמרת את התפיסה השוויונית גם בעידן החדש, לאחר חטא העגל.

ריקוד זוגי

פתיחת פרשת ויקרא עוסקת בהבחנה בין מביאי הקורבן ובין מקריבי הקורבן. קריאה בפסוקים אלו מלמדת על ריקוד עדין בין ישראל לכהן – ריקוד המשקף את השתלשלות ההיסטורית של בחירת החוליה המחברת בין ישראל לאביהם שבשמיים, ריקוד המספר את מקומו הראשוני של האדם הישראלי בעבודת ה'.

לאחר הפתיחה החגיגית המזמינה כל איש מישראל להקריב קורבן, מצוּוה הישראלי לטפל בהבאת הקורבן אל פתח אוהל מועד: "יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'". לאחר מכן נדרש האיש הישראלי בעבודות נוספות. הוא מצווה על הסמיכה – "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו"; בהמשך הוא מתבקש לערוך את המלאכה המרכזית, היא מלאכת השחיטה – "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'". רק לאחר פעולות אלו נכנס הכוהן לתמונה, ומתחיל בעבודת קבלת וזריקת הדם על המזבח סביב.

אם נחזור לדימוי הריקוד, הפעולות הראשונות של הישראלי מהוות את "הצעד הישראלי", ואילו פעולות הכהן יוצרות "צעד כוהני". בכך תם הריקוד הזוגי, ומעתה עוברים לריקוד יחיד של הכהן.

ואולם, הפעולות הבאות בסדר העבודה חושפות צעד ישראלי נוסף: "וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ". במי מדובר? מי הוא המפשיט והמנתח? חכמי ישראל נחלקו בכך. יש שכתבו שמדובר בכהן. אולם הרמב"ן סבור שמדובר בישראל, "כי בבעל הקורבן ידבר". נראה שאפשר להרחיב את דבריו ולהבין שלמרות הבחירה בכוהנים, באה התורה ללמד אותנו שגם בשלב הזה יש מקום לעבודת הישראלי במרחב בית ה'.

למעשה, כבר בתהליך הבחירה של הכוהנים יש שייכות לאדם הישראלי בעבודת ה'. בשעה שמקדישים את הכוהנים מעיד הכתוב: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כח, א)

פסוק זה מלמד אותנו שבניגוד למחשבה הראשונית, שלפיה הכוהנים נבחרו לאחר הבחירה וההבדלה של שבט לוי משאר השבטים – בחירת הכוהנים באה מתוך ישראל ולא מתוך הלוויים. הדבר מלמד שוב על אותה זיקה משותפת של כוהנים וישראלים בעבודת ה' במשכן.

ספר ויקרא הוא אומנם "תורת כוהנים", אולם בתוך אותה תורת הכוהנים הוא משמר את תורת ישראל. מבט מעמיק בחומש ויקרא מזמן לנו הכרה של "עבודת ישראל" במשכן ובמקדש, וחושף רובד משמעותי נוסף בקשר ובזיקה בין ישראל לאביהם שבשמיים.

הרב ניר יהודה וניצנית ריקלין הם ראשי מכינת לפידות אמונה שבמצפה דני