שמו של הא־ל – זה שאין לו שם ויש לו כל כך הרבה שמות, זה שבקוראנו אליו אנו מנסים לאחוז בשיפולי גלימתו, להתקרב ולו במעט אל מהותו האינסופית, לנסות להנכיח אותו במרחב הסופי שלנו – מופיע שלוש פעמים בפרשה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– בפרקליטות מודים: נערכו תיקונים בתמלילי החקירה בפרשת אלוביץ'
– תמורת השלום: גם הבנייה ביו"ש מוקפאת
– משיריה ובדמותה – מתחם פעילות לזכרה של אורי אנסבכר
הפעם הראשונה היא בתיאור הבאת הביכורים אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לוֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". מי הוא זה ששוכן במקום הנבחר? מסתבר שלא הא־ל עצמו כי אם שמו, ייצוגו, הקוד המסמן את היותו, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.
המופע השני הוא חלק מפסוקי הברכה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". משהו מהמהות הא־לוהית משתקף בהתנהלות האנושית שלנו, כך שאנחנו הופכים להיות בבואה שלו. ואולי זו אינה בבואה הנראית במראה חלקה, אלא במנסרה של מראות; הרי מה שנקרא עלינו הוא רק השם, שהוא בעצמו כבר השתקפות של א־לוהים. באופן דומה נגזרים המונחים "קידוש השם" או "חילול השם" מההתנהגות שלנו, שמעלה או מורידה את הייצוג שלו בעולם. הפגיעה בשם יכולה להידמות לשריטת בבואה במראה או לשבירת האיקונות של המלך.
את המופע השלישי של השם בפרשה אנו פוגשים במהלך פסוקי הקללה: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה, לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, אֵת ה' אֱ־לוֹהֶיךָ". אנו לא מצווים כאן ליראה את א־לוהי האבות או את הא־ל המוציאנו ממצרים, את הא־ל החנון והרחום או את הא־ל הקנא. אנו מצווים פשוט לירוא את "השם" – ההשתקפות המופשטת והמורחקת שלו, שמיד מוסברת כמסמנת "את ה' א־לוהיך".
קללה, קלות, קלון
בפסוק זה מופיע הכינוי "השם" בה"א הידיעה (the Name), להבדיל מה', שהפך בהמשך להיות אחד משמות הא־ל (God). כינוי זה מופיע פעם אחת נוספת בכל התורה, בפרשת המקלל בספר ויקרא: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל". המילה "לנקוב" מתפרשת במסכת סנהדרין בשלוש משמעויות קרובות: לקלל (כמו ב"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ־ל"), לומר באופן מפורש (לנקוב בשמו), או לחורר (מלשון נקב).
מה ביקש המקלל לעשות? האם ניסה לחשוף את השם המפורש והמכוסה? האם השתמש בו לצורך חיזוק הקללה, או רק ביטא אותו בקול כדי לבזותו ולהקל בכבודו? האם צמצם את מרחב הפרשנויות באמצעות אמירה מפורשת וחד־משמעית? ושמא ניקב בדבריו – ניסה לנעוץ את חוד החנית של הזרות והתסכול שלו אל תוך השם, הבבואה, כדי לנפץ אותה ולהגיע למסתתר מאחוריה?
השדה הסמנטי של המילים "לנקוב" ו"לקלל" נמהל ומתערבב בפרשייה הזו: השורש קל"ל קשור לקללה, לקלוּת ולקלון; מי שנקלה הוא קל ערך, בהיפוך למי שמכובד, שהוא כבד ובעל נוכחות. נקיבת השם היא ביזויו בארבע משמעויות אפשריות: היא הופכת את השם לקל, למצומצם, לחשוף ולמחורר. פרשת הראי של המקלל עוזרת להבין את הציווי בפרשתנו: "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה" – הציווי הוא להימנע מנקיבה, לשמור על השם נכבד ונורא, רחוק ומוגן.
מהמשכו של הפסוק: "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ", רוצים חכמים ללמוד שהמקלל את חברו בשם מתחייב במלקות. הרמב"ם בהלכות שבועות גוזר מהפסוק איסור הוצאת שם שמיים לבטלה:
אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור, ואף על פי שלא נשבע. שהרי הכתוב מצוה ואומר "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה", ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה.
הנוכח הנפקד
בשל החשש שנקיבת השם היא גידוף כלפי שמיא, נוצרו במהלך הדורות עוד ועוד הגבלות כלפי שמו, והשתכללה מערכת המסמנים של המסמנים של הקרוב הרחוק, הנוכח הנפקד בשפת בני האדם. גישה זו התעצמה במציאות המודרנית, בעיקר עם התפתחות התנועה האורתודוקסית, שבבקשה להגן על התודעה הדתית מפני נשיאת שם א־לוהים לשווא, הוסיפה לו מקדמי הרחקה. כך מזהיר בעל "ערוך השולחן" (נובהרדוק, 1908־1829):
אבל הגדול בלימודו לא יאמר השם בפירוש אלא יאמר השם, וכן יאמר אלקינו. וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות, לא יפרש השם אלא יאמר השם.
הדיין ר' משה מלכה, לימים רבה של פתח־תקווה (1997־1911), נתקל בתופעה חדשה זו בקרב בני הישיבות במרוקו, שהושפעו מהנורמות האשכנזיות והתחילו להשתמש בכינויים החלופיים:
חדשים מקרוב באו בחורי הישיבות וסתם בני אדם, הנהיגו לבטא את השמות א־ל וא־לוהים בקו"ף במקום הה"א, כך שלא יזכירו שם שמיים לבטלה… לעניות דעתי הקלה נראה ברור, שהביטוי קל ואלוקים אינם אלא הקלה מכבודו של מקום, וכל המרשה לעצמו לבטא כן לא חס על כבוד קונו ויצא שכרו בהפסדו, כי המילות מורים על הקלה ומלקות… כידוע שהאל"ף היא מאותיות אהו"י ואינה נרגשת במבטא, וישנם בני אדם הבולעים אותה לגמרי ונמצא שיכול השומע לשמוע לוקים, וזה מחייב את המבטא מלקות.
תשובה דומה ענה הרב יוסף קאפח, חבר בית הדין הרבני הגדול (2000־1917), לשאלה על הכינוי "אלוקים":
כי הסירוס הזה בקו"ף לדעתי ולמשמע אזני גנאי הדבר ומכוער מאוד גם כלפי הדיוט, כל שכן כלפי שמיים.
ניתן לראות כאן תגובות תרבותיות־דתיות הפוכות לציווי "ליראה את השם". מה שנראה למקפידים על הביטוי בקו"ף כשבחו של מקום, הקדשתו והגבהתו, נראה לרבנים אלו כגנאי, עד כדי נקיבת השם, במובן של הקלה בכבודו.
מדרש יוצר
מה ערבון השאיר הבורא בעולמו? חותמו, צלמו ושמו. ואת כולם הולך ומבטל, ככתוב "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ". חותמו אמת, שנאמר "ה' אֵל אֱמֶת" ומבטלו שנאמר "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". צלמו אדם, שנאמר "וַיִּבְרָא אֱ־לוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", משל לאיקונין ובָּבוּאָה לפני המלך, ואומר "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי". שמו שלום, שנאמר "וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם", ומוחהו אל המים בשביל להטיל שלום.
