"המצוין הוא האויב של הטוב מאוד" אמר הפילוסוף הצרפתי פרנסואה-מארי ארואה המכונה וולטר. ההסבר לכך הוא שלפעמים מתוך רצון לשלמות אנחנו לא מסוגלים לראות את הטוב שכבר נמצא אצלנו. ואיך זה קשור לפרשה שלנו?
כתבו נוספות באתר מקור ראשון:
– הגולן שלא הכרתם: שלוש פעילויות קצת אחרות
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
– דעה: בעיני חז"ל, גם תלמיד הוא מודל לחיקוי
את מצוות התורה ניתן לחלק לשתי קבוצות: מצוות המוטלות על היחיד ומצוות המוטלות על הציבור. מצוות המוטלות על היחיד הן מצוות שיחיד מצווה לקיים אותם, כמו קריאת שמע, תפילה, קידוש, אכילת מצה ועוד. מצוות המוטלות על הציבור הן מצוות שאנו כעם ישראל צריכים לקיים. עם ישראל לא נועד להיות רק אוסף של יחידים שמקיימים מצוות, אלא עם ישראל נועד להיות עם שנושא את שם ה' בכל מערכות חייו הציבוריות.
בפרשה שלנו אנו נפגשים עם ריבוי של מצוות ציבוריות. הסיבה לכך היא שעם ישראל נמצא ערב הכניסה לארץ ישראל, ושם אנחנו מצווים להיות עם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולהקים מערכות ציבוריות שדרכם מתגלה שם שמים. הפרשה פותחת בציווי לקיים מערכת משפט. המצווה להקים מערכת משפט היא לא רק להקים בית דין בכל עיר ולכל שבט, אלא יש מצוה גם להקים בית דין גדול, סנהדרין של שבעים דיינים אשר יושבים בלשכת הגזית בירושלים, ומכריעים בהכרעות ששייכות לכלל ישראל.
לאחר מכן התורה ממשיכה ועוסקת במינוי מלך לעם ישראל. זה לא מספיק שתהיה הנהגה מקומית בכל מקום כמו ראש עיר וכדומה, אלא בנוסף צריך הנהגה כלל ישראלית שתכריע בשאלות הקשורות למלכות ישראל. בהמשך עוסקת התורה בכהונה. גם כאן הכוהנים, ובראשם הכהן הגדול, עוסקים בכפרה על עם ישראל והם נציגים של כלל ישראל בעבודת המקדש ובנוסף הם גם מלמדי התורה לעם ישראל. אחרי זה, התורה מדברת התורה על נושא הנבואה. הנביאים הם שליחי ה' לעם ישראל על מנת להזהירם ולהדריכם ללכת בדרך הישר והטוב.
במשך כל שנות הגלות היינו עסוקים בהישרדות. גם בהישרדות פיזית וגם בהישרדות רוחנית. היהודי בגלות היה עסוק בהשתדלות להצליח לחיות, ולקיים את המצוות המוטלות עליו כיחיד. בגלות כל המצוות הציבוריות לא היו שייכות. העיסוק במלכות, משפט וכו' היה שמור רק לתפילות כמו "השיבה שופטינו כבראשונה" "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וכו'. מעין חלום רחוק של אחרית הימים, שהקשר בינו לבין חיי היום יום במציאות הגלותית, לא קיים.
והנה זכינו בחסדי ה' לחזור ולהתקבץ בארץ ישראל. מאז עליית גדולי ישראל ותלמידיהם לפני כ-200 שנה, ולאחר מכן עם הקמתה של התנועה הציונית שהביאה להקמת מדינת ישראל, זכינו לקום מבית הקברות של הגלות, ולהתכנס פה בארץ ישראל כעם. ומתוך כך זכינו שוב לעסוק בשאלות ציבוריות. יש לנו מדינה ולמדינה יש הנהגה וראש ממשלה, מערכת משפט, צבא הגנה לישראל ועוד מערכות ציבוריות רבות.
אך המתבונן בין מה שקורה היום במדינת ישראל, לבין מה שמתואר בפרשת שבוע שלנו, יראה פער אדיר. נכון, יש לנו גם היום מערכות שהתורה מתארת, אך הם לא מתפקדות כפי שהתורה מצווה, וגם העומדים בראשם הם לא הדמויות האידיאליות.
לכן יש בפנינו 2 אפשרויות. האפשרות האחת היא לומר שאם אין הכול, אז אין כלום. כל עוד שהמערכות הציבוריות אינם בשלמותם, עדיין אנו בגלות. אפשרות שנייה, שהיא התפיסה שעומדת ביסוד הציונות הדתית, להודות להקב"ה על מה שיש. להודות להקב"ה על זה שיצאנו מהגלות ושוב אנחנו עם חי פה בארץ הקודש. נכון שעדיין לא הגענו לגאולה השלמה, אבל אנו מודים להקב"ה גם על אתחלתא דגאולה. אנו מודים על החסד האלוקי המופלא, שזכינו למה שלא זכו כל דורות העבר מאז החורבן, שיהיה שלטון יהודי בארץ ישראל.
יהי רצון שנזכה בעזרת ה' להודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו, ומתוך כך נזכה שגאולה שלמה ולמשיח בו דוד שימלוך עלינו, לנבואה, לכוהנים המשרתים בבית המקדש, ולסנהדרין היושבת במקום אשר יבחר ה'.
הרב שלמה סובול הוא ראש ארגון ברקאי ורב קהילת שערי יונה מנחם במודיעין
