עירובין דף יב ע"א
איסור טלטול בשבת, כידוע, הוא בר תיקון. מסכת עירובין גדושה בסוגיות המתייחסות לתיקון הדרוש לשם טלול חפצים במבוי, בחצר וכדומה. בתוך כל אלה אנחנו פוגשים סתירה, לכאורה, בדברי האמורא שמואל אודות תיקון חצר לשם טלטול. רב יוסף אומר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל: חצר ניתרת בפס אחד. "פס" הוא לוח עץ צר וגבוה שמוציא את החצר מכלל רשות הרבים ובכך מאפשר טלטול בתוכה. אלא שהדברים סותרים, לכאורה, מסורת אחרת שמגיעה משמואל. וכך פונה אביי לרב יוסף, ושואל: האמנם כך אמר שמואל? והרי מובא שהוא הורה לרב חנניה בר שילא שלא יתיר הלכה למעשה טלטול בחצר אלא אם רוב הדופן סגורה או שיש שני פסים בשני צדי הפתח שלה. אז איך ייתכן לומר כאן בשמו שמספיק לו פס אחד בלבד?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
– משבר כלכלי? כך חוגגים על הקופה הציבורית
– האם עלינו להיכנע לדרישות חמאס בתמורה לשקט בדרום?
רב יוסף מודה כי הוא אינו יודע ליישב את הסתירה, אבל מעיד על מעשה שהיה בכפר רועים שבו מי הים פרצו לחצר, ובאו אנשי המקום לרב יהודה לשאול כיצד ניתן לתקן את החצר כך שאפשר יהיה לטלטל בה, ורב יהודה ענה כי מספיק פס אחד כדי להכשיר טלטול חפצים במקום. בהמשך הגמרא ידחה אביי את הראייה ויוכיח שכאשר מדובר במים חכמים הקלו בדין, משום שהוא דרוש לקיום האדם.
אלא שלמעשה הסתירה אינה בין דברי שמואל במסורת אחת לאחרת אלא בהוראה אחת של שמואל לבר שילא מול הורה אחרת של רב יהודה לאנשי כפר רועים. ובכל זאת, אביי לא טוען שרב יהודה חולק בפסיקתו על שמואל אלא שההלכה היא אחרת במקרה של ים הפורץ לחצר. איך ייתכן שהוא לא מעיר שכלל לא מדובר באותה אישיות בכירה?
נקודת המוצא של הגמרא – ובכלל זה של רב יוסף ואביי גם יחד – היא שרב יהודה בהיותו תלמיד מובהק של שמואל, לא יחרוג מפסיקתו של זה. אם הוא נהג אחרת ממה ששמענו על מנהגו של שמואל, ככל הנראה הוא למד כך מרבו, וממילא מדובר בסתירה פנימית בהנחיות של שמואל עצמו.
נראה שאפשר ללמוד מכך על עוצמת האחריות שיושבת לא רק על איש ציבור אלא גם על מי שהולכים אחריו. אנחנו רגילים לפתח ציפיות ממנהיגים, ודאי במחנכים ומורי דרך, ומצפים שיהוו מודל לחיקוי. אלא שתפיסת הגמרא עובדת גם לכיוון ההפוך: לשיטתה, גם התלמיד הוא מודל לחיקוי; גם אליו העיניים נשואות. הדברים הולכים ומתעצמים בציר שנע בין קידוש השם לחילול השם. כשאדם המזוהה כירא שמיים אוכל במקום מסוים, הנחת היסוד של המבחינים בו היא שהמקום כשר. באותה מידה כשהוא נוהג באופן לא ראוי, הטענות נגדו מיוחסות אוטומטית למגזרו הכללי ואף ליושב במרומים.
הגמרא למעשה מחנכת אותנו שהמאמין היהודי אינו עומד בפני עצמו ושום ביקורת אליו אינה מנותקת מהקשר. אדם שנתלה באילנות גבוהים ובכל זאת חורג ממנהג ראוי, מטיל רבב לא רק בעצמו אלא במחנכיו, בהוריו ובעיקר כלפי שמיים. מכאן האכזבה הגדולה כשאישיות רבנית כושלת, אולם גם הגאווה הגדולה כשאישיות כזו מתגלה בכוחות החסד וההוראה שלה.
