בחרתי שאת הכתיבה פה אעשה תמיד דרך פסקה ראשונה של מדרש (לרוב מדרש אגדה) על הפרשה. פסקה ראשונה מביאה תמיד פסוק מן הנביאים או הכתובים, שאותו המדרש שוזר, בהנגדה או בהסכמה, בפיתול או בפשטות, בענייני הפרשה. נוכחותו של פסוק מבחוץ תמיד תאיר ותחדש, תיצור תרכובת שטרם הייתה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המעלה המסתורית בהר הבית
– לקראת עסקת המאה: נחנכה יחידת מודיעין חדשה במג"ב
– כנגד כל הסיכויים "עד כאן 2020" מביאה סאטירה משובחת
אינני משוכנעת שתמיד יהיה קל להגיע לרעיון שלם ופורה, אבל כך החלטתי לעשות, מפני שיש לי אמון במתודה הזו וגם מעט ניסיון, וגם כי משהו במינימליזם הזה מפתה אותי היום. ימי הקורונה זימנו מחשבות רבות על הצמצום שנכפה ומה הוא יכול להביא לנו, אנו שחיים בתוך מרחב שופע של טוב גשמי ורוחני, נהר שוצף של מילים, רעיונות ותורות. מתוך המחשבות האלה יצאתי אל הכתיבה פה.
שותפות האדם בבריאה
פרשת בהעלתך פותחת בהארה – העלאת נרות. המדרש (במדבר רבה, פרשה טו) מביא שלושה ציוויים על הדלקת הנרות:
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית". וכן הוא אומר "על המנורה הטהורה יערך את הנרות" אף כאן "בהעלותך את הנרות".
האדם מצווה להעלות אור שהוא במידה רבה אור אלוהי. מטרתו אינה רק הארה פיזית של המקדש אלא הנכחה של האלוהי. במובן הזה האדם שותף למעשה השכנת השכינה באופן גלוי במשכן. זהו מעשה תמידי וקבוע המעניק ממשות לאור האלוהי בתוך מחנה ישראל.
מסופר בגמרא (פסחים נד ע"א) ובמדרש (בראשית רבה יא, ב) שהאור (אש) היה צריך להיברא בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת. אז עלה בדעתו של האדם, שפחד מן החושך שירד, להקיש שני רעפים/אבנים ולייצר מהם את האש. כך נבראה האש בעולם ובכך הפך האדם לשותף פעיל בבריאה, רגע אחרון לפני ששבוע הבריאה נגמר ומתחיל הטבע שבשבוע השני.
גם האש המועלית במשכן היא מעין זה, שותפות אנושית המאפשרת לאלוהי להיות בתוככי העולם הזה. האור האלוהי (אור במובן הממשי ואור כטוב, על כל סמליותו) לא יכול להיות פה מבלי שיהיה לו כלי חומרי בעולם. זהו הפער בין בריאת האור ובין בריאת המאורות, שהם כלי הקיבול של האור בעולם. פה אחראי האדם ליצור את הכלים שיכילו ויוכלו להעלות את האור. בלי האדם היודע לצמצם, ליצור צורה, זה לא יקרה. אכן, חכמים מספרים לנו שעודף האור שנברא בהתחלה יצר שבר וחורבן שהם מכנים "שבירת הכלים", הכלים לא היו מותאמים לאור הגדול הזה.
זה שאמר הכתוב "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם, שנאמר "ונהורא עמיה שרא", וכתיב "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה". בא ללמדך שאינו צריך לנרות של בשר ודם.
הקב"ה לא זקוק לאור לעצמו. אין לו בעולמו הבדל בין חושך לאור: "כחשכה כאורה לפניו". הפסוק "ה' חפץ למען צדקו…" מביע את רצונו של ה' להגדיל תורה ולהאדיר, כדי שצדקו ייראה או במילה אחרת יאיר, יהיה גלוי. הפסוק מופיע בתוך פרק העוסק בעיוורים ובחירשים, אותם אלה המנועים מראייה, משמיעה ומדיבור, ולדברי ישעיהו לא יכולים לקלוט את "צדקו", את יד ה' המצויה בעולם.
משמעות מתוך בחירה
כולנו לפעמים כעיוורים וכחירשים, חווים את העולם כחשוך. כנטול אור אלוהי, כנטול סיבתיות ברורה או כנעדר יד מכוונת. כשאברהם מתואר במדרש כמי שהאמין ראשון בבורא עולם הוא מתואר כמי שראה שיש מנהיג לבירה, שהבין שיש לעולם מנהיגות שמכוונת, סוללת דרך, שיש בה משמעות. אנחנו חיים בעולם מחולן שהנחת היסוד הזו של נוכחות יד מכוונת בעולם, כיוון שיוצר משמעות, אינה ברורה כלל מאליה. הרב שג"ר כינה את העידן הזה כעידן של "כלים שבורים". הסיפור המארגן ונותן משמעות התנפץ ונשארנו בלעדיו במובנים רבים. רוע היה בעולם תמיד, אבל האופציה של עולם בלי אמונה פחות.
בספרו המופתי של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" הוא מתאר את חוויותיו הקשות באושוויץ, את האופציה הכמעט־מתבקשת של הרצון למות בתוך מציאות אכזרית ונטולת היגיון ומשמעות. אל מול זה הוא מתאר את הבחירה שלו לחפש משמעות ומתוך כך לשוב אל רצונו לחיות. זו משמעות שלא נתונה מראש כהנחת מוצא, זו משמעות שצריך לבחור בה, לפעול למענה, לייצר אותה. ניתן לחשוב כך גם על האמונה בדורנו, כעל "הכרעה מוחלטת שהיא עצמה יוצרת כלי חדש לגילוי האור הא־לוהי" (הרב שג"ר, לוחות ושברי לוחות).
תדע כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. ושלמה שבנה בית המקדש, לא עשה כך אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לחוץ… ולמה צוה אתכם? לזכותכם, לכך נאמר בהעלותך את הנרות הוי "ה' חפץ למען צדקו".
ולא עוד אלא אם אתם זהירים להדליק את הנרות לפני אני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא, לכך נאמר "קומי אורי כי בא אורך והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".
יוצא אם כך שתפקיד האדם הוא להעלות אור, ליצור כלי לאור כדי שהוא יוכל להיות. זו בחירה אקטיבית להכניס אור מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. הבחירה באמונה, הבחירה במשמעות, היא היוצרת אור בעולם. התגלות צדקו של ה' תלויה בהגדלת התורה. המילה תורה קשורה בהוראה, בראייה או בהארה, מילה שבעצם דומה מאוד במהותה למילה "אורה". כך מתלכדת הבנת התפקיד של "בהעלותך את הנרות".
