מדרגות הרבה היו בהר הבית. היו מדרגות שהוליכו מן העיר אל ההר; היו מדרגות שהוליכו מן הרחבה החיצונית אל המעטפת הפנימית של בית המקדש; היו מדרגות שהוליכו מעזרת הנשים אל שער ניקנור; היו מדרגות בין האולם למזבח (משנה, מידות ג, ו); היו מדרגות שהוליכו אל מעברים תת־קרקעיים (שם א, ט); והיו אחרות. אבל מדרגה אחת הייתה מעולה מחברותיה, והידיעות עליה פזורות בהזדמנויות שונות בדברי חז"ל. המדרגה – ה"מעלה" – הזאת הייתה מוכרת בימי המקדש, והיא הייתה צריכה להיות במקום בולט בהר הבית, כזה שעולי הרגלים לא יוכלו להחמיץ:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אחרי שנה: פוזרה המנהלת הממשלתית למורשת הר הבית
– הירי בשוגג ופתיחת הר הבית: השטח במזרח ירושלים תוסס
– אין פוקד את הר הבית
"תנו רבנן: בראשונה היו מניחין עורות קודשים בלשכת בית הפרוה, לערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהיו מחלקין אותן מערב שבת לערב שבת, דאתיין כולהו משמרות ושקלן בהדדי. ועדיין היו גדולי כהונה נוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב, שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב. ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין שמלאכתם נאה ואין בה דלם (דופי)". (בבלי, פסחים נז ע"א).
גם רבן גמליאל הזקן, נכדו של הלל הזקן, מייסד הסנהדרין, ונשיא הסנהדרין בירושלים בסוף ימי הבית השני, הכיר את אותה מעלה:
"אמר ר' יוסי: פעם אחת הלך ר' חלפתא אצל רבן גמליאל לטבריא, מצאו שיושב על שולחנו של יוחנן בן הנזוף ובידו ספר איוב תרגום, והיה קורא בו. אמר לו ר' חלפתא: זכור הייתי ברבן גמליאל הזקן אבי אביך, שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית והביא לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי ובנאו תחת הנדבך. באותה שעה שלח רבן גמליאל וגנזו". (תוספתא, שבת יג, 3-2)
העדות נוגעת לר' חלפתא, תנא שהתגורר בציפורי לאחר החורבן, ומכאן משתמע שנולד עוד קודם לחורבן. מדוע לא פעל רבן גמליאל הזקן מתוך לשכת הגזית, שהייתה מקום מושב הסנהדרין בסמיכות לבית המקדש? כנראה משום שבזמנו ותחת הנהגתו נטשה הסנהדרין את מקום מושבה בהר הבית, ועברה לפעול בחנויות שבעיר (בבלי, עבודה זרה ח ע"ב).
בעבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בנושא "תחומי הקדושה בהר הבית" (אוניברסיטת בר אילן, תשס"ז), טען ד"ר מיכאל בן־ארי שהסנהדרין לא פעלה מלשכת הגזית אלא מן המבנה המפואר של הסטיו המלכותי, בדרום הר הבית, ולדעתו שם נמצאה אותה מעלה.
לפי מקור נוסף ישב רבן גמליאל על גב אותה מעלה כאשר שלח אגרות ליהודי הגליל, הדרום והתפוצות, ובהן הודיע על מועדי הפרשת מעשרות, הקצאת קורבנות ועל הוספת ימים באותה שנה (בבלי, סנהדרין יא ע"ב). אבל כאן הבעיה מתחילה להסתבך: אם מדובר ברבן גמליאל הזקן ברור שמדובר ברבן גמליאל הראשון, אלא שחמישה מצאצאיו, שעמדו בראשות הסנהדרין אחריו במאות השנים הבאות, נקראו גם הם רבן גמליאל. ואכן, לפי פירוש רש"י במקום, הסיפור הזה נוגע לרבן גמליאל השני, הוא רבן גמליאל דיבנה, כלומר נשיא הסנהדרין ביבנה, בדור שלאחר החורבן. אם כך, האם בכלל תיתכן פעילות "על גב מעלה בהר הבית", בשעה שהר הבית חרב ושועלים מהלכים בו? ומה הטעם להורות על קורבנות בשעה שבית המקדש בחורבנו?
אולי ההסבר הוא שמדובר בצעד סמלי. חבריו של רבן גמליאל ביקשו להדיח אותו מנשיאות הסנהדרין (משנה, ראש השנה ב, ט), והוא, בהתרסה כלפיהם, המשיך להטיל את מרותו וסמכותו על הציבור. כדי לעגן את תוקפו של המעשה הוא ביצע אותו באותו אתר סמלי ששימש את סבו הדגול, רבן גמליאל הראשון, על גבי אותה מעלה בהר הבית.
בעייתנו מסתבכת גם בהקשר לפעילותו של רבן שמעון בן גמליאל במקום, שנמצא גם הוא על גב אותה מעלה: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: 'מה רבו מעשיך ה"". (בבלי, עבודה זרה כ ע"א).
שוב אנו מתקשים להבחין במי מדובר. רבן שמעון בן גמליאל הזקן – הראשון, היה בנו של רבן גמליאל הזקן. הוא מילא את מקום אביו בנשיאות הסנהדרין בירושלים ואף נמנה עם הרוגי המרד הגדול. אם מדובר בו, הרי שלפנינו עדות על ביקוריהם של נוכרים בבית המקדש. לפי הבנה זו יכולנו אולי לקבוע כי מקומה של אותה מדרגה היה מחוץ לאזור המקודש (העזרה), שאליו לא הורשו נוכרים להיכנס.
אבל הסיפור לא אירע ברבן שמעון בן גמליאל הזקן, ולכן נראה שמדובר בנכדו, רבן שמעון בן גמליאל השני, שהיה נשיא הסנהדרין בדור מרד בר כוכבא. במקרה זה, הגויה היפהפייה לא באה לבקר בבית המקדש אלא דווקא במקדש הרומאי שנבנה על חורבותיו. יש בידינו ידיעה נוספת על ביקוריהם של חכמים בהר הבית בדור שלאחר החורבן. בין החכמים הללו נמצא גם רבן גמליאל עצמו:
"וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי… שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק". (בבלי, מכות כד ע"א־ע"ב).
ובכל זאת, גם אם נסכים שהעלייה להר התאפשרה באותם ימים, כיצד ידע רבן שמעון בן גמליאל למצוא בשטח את אותה מעלה? האם בכלל ייתכן שהיא שרדה את החורבן? ממקורות נוספים מתברר שכן:
"תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין בן זומא?" (בבלי, חגיגה טו ע"א).
בן זומא, המוכר לכולנו מההגדה של פסח, הוא ר' שמעון בן זומא, מחכמי ארץ ישראל במאה ה־2. וזו לא הפעם היחידה שהוא פקד את המעלה בהר הבית:
"תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: 'ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני'". (בבלי, ברכות נח ע"א).
דבריו של בן זומא הובאו בהקשר לדיון בנוסח הברכה של הרואה אוכלוסי ישראל, ומפרש רש"י: "חיל גדול של שישים ריבוא". ריבוא הוא עשרת אלפים, כך שההזדמנות לברך את הברכה, בשעה שמתקבצים 600,000 יהודים למקום אחד, היא כמובן נדירה למדי.
אנו רשאים להניח שברכה כזו אינה אפשרית בדורות שלאחר החורבן, ולפיכך מדובר בחזון שנראה לעיני רוחו של בן זומא (כפי שמשתמע גם מהמשך התבטאותו), ולא לעיני בשרו.
נראה שחלק מהבעיות שהעלינו כאן נותרו בלי מענה ברור. היכן הייתה אותה מעלה בהר הבית, שעמדה במקומה בימי הבית ונותרה על תילה גם לאחר חורבנו? מה היו תפקידיה בזמן הבית? מדוע תפסה מקום של חשיבות סמלית בדור שלאחר החורבן? נראה כי להשלמת הפזל חסרים עוד כמה וכמה חלקים, הן במקורות ההיסטוריים הן במחקר הארכיאולוגי.
