העולם איבד אתמול (א') את רוב ריינר, יחד עם רעייתו מישל. שחקן, תסריטאי, מפיק ובמאי – ריינר מותיר אחריו גוף יצירה יוצא דופן בהיקפו ובעוצמתו. די להתבונן ברצף הסרטים שביים מאמצע שנות ה־80 ועד ראשית שנות ה־90: בתקופה קצרה יחסית הוא יצר מוקומנטרי מבריק, סרט התבגרות איקוני, עיבוד לספר של סטיבן קינג שזכה באוסקר, דרמה משפטית מדויקת להפליא, ולסיום – אולי הקומדיה הרומנטית הגדולה ביותר שנעשתה אי־פעם.
הבמאי רוב ריינר ואשתו מישל סינגר ריינר מגיעים לארוחת ערב של קמפיין זכויות האדם 2019 בלוס אנג'לס | צילום: JEAN-BAPTISTE LACROIX / AFP
מה שהופך את הרצף הזה למרשים אף יותר הוא העובדה שריינר לא היה, לכאורה, מועמד טבעי להישג כזה. עוד לפני שעבר לבימוי קולנועי הוא כבר היה דמות מוכרת – בנו של אייקון קומדיה מפורסם וכוכב טלוויזיה עטור פרסי אמי. גם קריירה של כמה קומדיות סבירות הייתה נחשבת להצלחה. אבל ריינר הגיע לבימוי עם מגע קסם: יכולת יוצאת דופן ליצור סרטים פופולריים, חכמים ורבי־השפעה. עבודתו באותן שנים דילגה בקלות בין ז’אנרים, זכתה למועמדויות רבות לאוסקר, גרפה סכומי עתק בקופות – ונכנסה לרשימות “הסרטים האהובים עליי” של אינספור צופים. כאן בוחרים כתבי וושינגטון פוסט את הפרויקטים האהובים עליהם במיוחד.
תכנית הטלוויזיה "הכל נשאר במשפחה" ריינר למעלה מצד ימין | צילום: CBS
"הכול נשאר במשפחה" (1971-1979)
ריינר פרץ לתודעה בתפקיד מייקל סטיביק, המכונה "מיט־הד", החתן הליברלי של ארצ’י באנקר בסיטקום המצליח של שנות ה־70. הדמות הייתה בו־זמנית חביבה ומעצבנת, וריינר – בכישרון קומי חד – שימש יריב מושלם לקיבעון של באנקר. התפקיד זיכה אותו בשני פרסי אמי. עשרות שנים אחר כך סיפר ריינר כי לא הצליח להשתחרר מצל הדמות: "אני יכול לזכות בפרס נובל, והכותרת תהיה ‘מיט־הד זוכה בפרס נובל'".
הכי מעניין
הרצח חסר ההיגיון של ריינר ושל רעייתו מישל – בלילה הראשון של חנוכה, לא פחות – מחזיר אותי לשיחה בין דמותו של ריינר לבין אדית, בגילומה של ג’ין סטייפלטון, בפרקי "משבר האמונה של אדית". חברתה של אדית, בוורלי לאסאל – דראג קווין שארצ’י הציל בעבר בהחייאה – נרצחת בעת שהיא מגינה על מיט־הד. אדית נשברת לחלוטין, מתרחקת מאמונתה ואינה מסוגלת אפילו להגיע לארוחת חג המולד. מיט־הד הוא האחרון שמנסה לדבר אל ליבה.
"אני כועסת על אלוהים", אומרת אדית. "בוורלי נהרגה בגלל מי שהיא הייתה, ואומרים שכולנו ילדים של אלוהים. זה לא מסתדר לי". מייק משיב לה בעדינות: אולי לא נועדנו להבין הכול בבת אחת, אלא לאט־לאט. הרגע לא נראה כמצליח – אבל אז אדית חוזרת ומתפללת, ומודה לאלוהים, קודם כול, על מייק. והוא, באדישות חמה ומוכרת, כבר חוזר לאוכל. ריינר הצטיין בדיוק בזה: חום לא מתאמץ, קשב אנושי נטול פאתוס.
כרזת הפוסטר "ספינל טאפ" | צילום: ויקיפידיה
"ספיינל טאפ" (1984)
יש משהו מענג במיוחד בכך שבסרטו הראשון כבמאי קולנוע, רוב ריינר מגלם דווקא במאי יהיר, חופר ונטול מודעות עצמית – פרודיה ברורה על במאים שמתעקשים להכניס את עצמם למרכז היצירה, ובראשם מרטין סקורסזה בסרטי הרוק התיעודיים שלו. כל פרט בסרט הזה מוגזם במידה המדויקת, עד לרמה המיתולוגית של “11”, כולל ההשפעה התרבותית.
המוקומנטרי על להקת רוק בריטית שאפתנית־מגוחכת הפך עם השנים לאבן יסוד של הקולנוע הקומי. הוא מצוטט בלי סוף, מגוחך עד דמעות – אך גם נוגע ללב, משום שהוא מצליח ללכוד באופן חד את השילוב בין יומרה, נואשות ואשליה עצמית. מאחורי הבדיחות והשטיקים מסתתרת הבנה עמוקה של עולם הבידור ושל האופן שבו אנשים מספרים לעצמם סיפורים כדי לשרוד בו.
"עסקה בטוחה" (1985)
זהו אחד הסרטים המוערכים־בחסר ביותר של ריינר: קומדיה רומנטית של מסע, מחוספסת במידה הנכונה ומלאת חן, שמנהלת דיאלוג ישיר עם הקלאסיקה של פרנק קפרה "זה קרה לילה אחד". הסרט היה עבודתם הראשונה של התסריטאים, ורק הסרט העלילתי השני של ריינר – ועדיין יש בו ביטחון וקלילות של יוצר מנוסה.
ג’ון קיוזאק היה כה צעיר בזמן הצילומים, שנדרש להשתחרר חוקית מאפוטרופסות כדי להשתתף בהם. אולי בגלל זה הסרט כולו מרגיש צעיר באמת: לא נוסטלגי, לא מתאמץ, אלא כזה שנוצר על ידי צעירים, עבור צעירים, ועם מבט חומל על טעויות, מבוכה ותשוקה. גם היום, עשרות שנים אחרי, הוא מרגיש רענן, חי ובועט.
כרזת הסרט "אני והחבר'ה" | צילום: ויקיפידיה
"אני והחבר'ה" (1986)
כאן כבר מתגלה במלואו העין החדה של ריינר לליהוק ולכישרון. חמשת סרטיו הראשונים כבמאי הציגו לעולם שורה של כוכבים שעיצבו את חוויית הצפייה של שנות ה־80 וה־90: ג’ון קיוזאק, מג ראיין, בילי קריסטל – ומעל כולם, ריבר פיניקס.
פיניקס היה בן פחות מ־15 כשצולמה הדרמה הזו על התבגרות, חברות ואובדן. הסרט היה עלול ליפול לשני בורות מוכרים: נוסטלגיה מתקתקה לילדות חופשית בשנות ה־50, או לחלופין אימה זולה מתוך הרבדים האפלים של העלילה. ריינר – יחד עם פיניקס, שידע לשלב תמימות עם צל כבד – הצליח להחזיק את שני הקצוות בו־זמנית.
מותו של פיניקס ממנת יתר שבע שנים בלבד לאחר מכן מעניק לצפייה מחודשת בסרט עוצמה רגשית מצמררת, אך גם מדגיש עד כמה הסרט עצמו לא התיישן אפילו במעט.
כרזת הסרט "הנסיכה הקסומה" | צילום: שבעת הכוכבים
"הנסיכה הקסומה" (1987)
עבור רבים, זהו סרט ילדות מכונן. כשהמחשבים הביתיים רק התחילו להציג וידאו, הקטעים הכי מנוגנים היו חילופי השורות הבלתי נשכחים בין ויזיני לפזיק. למרות שהספר והתסריט נכתבו בידי ויליאם גולדמן האגדי, ריינר היה זה שהצליח לאזן באופן מושלם בין הומור, הרפתקה ורגש.
הוא חיבר יחד אוסף כמעט אנומלי של שחקנים ואלמנטים: דו־קרב חרבות, נקמה, ענקים, מפלצות, מרדפים, בריחות, אהבה אמיתית, ניסים – וכמובן, "נישואים", מילה שלא נשמעת אותו הדבר מאז. זהו סרט שמודע לעצמו, אך לעולם לא ציני; אגדה שמאמינה בכוחו של סיפור פשוט לסחוף דורות.
עוד כתבות בנושא
כרזת הסרט "כשהארי פגש את סאלי" | צילום: פורום פילם
"כשהארי פגש את סאלי" (1989)
ריינר הבין שכוחו של הסרט אינו בגימיק, אלא בניואנסים.
בבימוי עדין ומדויק הוא גרם לתסריט השנון של נורה אפרון לפרוח. ניו־יורק של מג ראיין ובילי קריסטל מצולמת כאן באור חמים ונוסטלגי, כזה שמעורר געגוע לעידן רגוע ואיטי יותר. השילוב בין חרדה, הומור, אינטימיות וחדות הפך את הסרט לסטנדרט שעל פיו נמדדות קומדיות רומנטיות עד היום.
כרזת הסרט "מיזרי" | צילום: ויקיפידיה
"מיזרי" (1990)
אחרי רצף הצלחות שכמעט לא היה לו אח ורע בשלהי שנות ה־80, ריינר פנה בחדות לז’אנר האימה – והוכיח שוב את גמישותו כבמאי. המהלך הגאוני היה הליהוק: בניגוד למוסכמות הוליוודיות, הוא בחר בשחקנית תיאטרון כמעט אלמונית, קתי בייטס, לתפקיד אנני וילקס.
בייטס גילמה מעריצה אובססיבית ומאיימת, תוך שילוב מצמרר של דיכוי, זעם ותסכול. ההופעה זיכתה אותה באוסקר – על חשבון שחקניות כמו מריל סטריפ וג’וליה רוברטס – והפכה את הדמות לאחת המפחידות בתולדות הקולנוע. ריינר ובייטס גם לימדו דור שלם מה פירוש המונח "hobbling", רגע קולנועי שגרם לצופים להתכווץ בכיסאותיהם.
כרזת הסרט "בחורים טובים" | צילום: ויקיפדיה
"בחורים טובים" (1992)
קשה להיתקל בסרט הזה בזפזופ טלוויזיוני ולא לעצור לצפות. קאסט מרשים, קצב הדוק וסצנת שיא באולם בית המשפט, שהפכה את המשפט "אתם לא יכולים להתמודד עם האמת" לביטוי שגור. זהו בידור במובן הטהור והאיכותי ביותר של המילה.
אחד מסיפורי הטריוויה המדהימים על הסרט ממחיש את היצירתיות של ריינר: לאחר שלא הצליח למצוא שחקן מתאים לאחד התפקידים, הוא ליהק פשוט את סקאוט הלוקיישנים של הסרט – חסר ניסיון משחקי – שהעניק הופעה זכורה במיוחד.
עוד כתבות בנושא
"נדודי שינה בסיאטל" (1993)
לריינר יש כאן תפקיד קטן בלבד, אך הוא מצליח לגנוב את ההצגה – במשפט אחד: "טירמיסו". הוא מגלם את החבר הישיר, השקול, זה שתמיד יגיד את האמת גם אם היא מביכה. בלי סיפור רקע ובלי דרמה מיותרת, אנחנו מאמינים לו לחלוטין.
הסצנה כולה – שיחה אגבית על דייטים, זוגיות וקינוחים – הופכת לרגע אנושי מלא חום, ומזכירה עד כמה ריינר היה נוכחות קולנועית שקל לאהוב.
כרזת הסרט "נדודי שינה בסיאטל" | צילום: ויקיפדיה
"הנשיא האמריקני" (1995)
האם ראוי שלוביסטית תצא עם נשיא בזמן שהיא מקדמת חקיקה? הסרט בוחר בצדק לא להתעכב על השאלה הזו, ומפנה את הבמה לדיאלוגים שנונים ומהירים שממלאים את החדר הסגלגל. זוהי פנטזיה ליברלית של קומדיה רומנטית, אך כזו שמכבדת את האינטליגנציה של הדמויות.
הסרט סלל את הדרך ל”הבית הלבן” ול”ספין סיטי”, והוא נותר אחד התיאורים היפים ביותר של שני מבוגרים חכמים שמתאהבים דרך שפה, ויכוח ומילים.
עוד כתבות בנושא
