בחול המועד סוכות האחרון שידר תאגיד השידור הציבורי סרט תיעודי בן שני חלקים על דמותה של נעמי שמר. דמותה של שמר מוכרת מאוד בעולם התרבות הישראלי, אבל הסרט הזה, שיצרו הבמאים שי להב ורון עומר, בחר להתמקד בצדדים פחות מוכרים ויותר קשים בביוגרפיה של שמר: היחסים המתוחים עם האם שלא סלחה לבתה על בחירתה במוזיקה פופולרית במקום להתמחות במוזיקה קלאסית; הגירושים מבעלה הראשון, השחקן גדעון שמר, והשנים הארוכות שבהן חיה וגידלה לבד את בתה ללי – וגם העוינות הגדולה שספגה שמר מהאליטה התרבותית והתקשורתית בישראל, ברגע שבחרה להזדהות דווקא עם הימין.
שני ביטויים חריפים של שנאה צוטטו בהקשר זה, מפי שני אישים בולטים ביותר באליטה התקשורתית־תרבותית. האחד הוא העיתונאי נחום ברנע, שבשלב מסוים כתב שאם יראה את שמר ברחוב, יעבור למדרכה השנייה. ברנע כתב את המשפט הקשה הזה אחרי ששמר ציטטה באחד הראיונות דברים שאמר בעלה השני, מרדכי הורוביץ: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי־פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". טבח 7 באוקטובר הפך את הדברים לריאליים למדי, אבל גם לפניו לא הצדיק הציטוט הזה ביטוי בוטה כל־כך, של דחייה מהמשוררת שאיש אינו יכול להכחיש את תרומתה האדירה לפסקול הישראלי, כנראה התרומה המשמעותית ביותר של פזמונאי ומלחין כלשהו.
צילום: אריק סולטן
ההתקפה השנייה, גורפת ומשמעותית עוד יותר מהמשפט הבודד של ברנע, באה מצד חוקר הספרות דן מירון. במסה ארוכה שהקדיש לשמר עוד בשנות השמונים, תחת הכותרת "זמירות מארץ להד"ם", ביטא מירון ביקורת מוחצת הן על מילותיה והן על לחניה של שמר (מירון הוא לא רק חוקר ספרות בולט אלא גם בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים, ומשכך בעל הבנה גם בפן זה של עבודתה של שמר). מירון לא השאיר אבן על אבן כדי לטעון, ולנסות גם להוכיח, שעבודתה של שמר היא קיטש לאומני מגובב, ושבעצם אין לה שום יכולת אמנותית, לא ככותבת ולא כמלחינה.
הכי מעניין
אף שמירון לא טען בשום שלב של המסה שהיא נובעת מביקורת על עמדותיה הימניות של שמר, לכל העולם התרבותי בישראל היה ברור שזו הסיבה. מי שנתן לכך ביטוי מפורש הוא המשורר נתן זך, שותפו של מירון לעריכת כתב העת שבו פורסם המאמר (שנתון בשם "אִגרא", שראה אור שלוש פעמים בלבד). זך הודה, כפי שמצטט הסרט, ש"אם עמדותיה הפוליטיות לא היו כמו שהיו, פזמוניה לא היו מטרידים אותי, ולא הייתי מוצא לנחוץ להתייחס אליהם".
עוד כתבות בנושא
ראוי לציין בהקשר זה גם את תגובתו של המשורר והמבקר מנחם בן לביקורת של מירון. בן, בעל זיקה לעמדות לאומיות וציוני מובהק, זלזל בביקורת של מירון וטען ש"ביום שבו לא יזכרו אף אחד ממאמריו וספריו של מירון, עדיין ימשיכו המוני ישראלים לשיר את שיריה של שמר". במלים אחרות: הכלב נובח, והשירה עוברת. אבל גם האבחנה החדה והנכונה הזו לא ניחמה את שמר על העלבון. חברתה הקרובה רבקה מיכאלי סיפרה בסרט שהיא נכנסה לתקופה של דיכאון והתקשתה להתאושש מהביקורת החריפה. אגב, אירוע דומה התרחש כמה עשורים קודם לכן, כאשר מירון הצעיר ביקר בחריפות את שירתה של לאה גולדברג וגרם גם לה לתקופת דיכאון, שכמעט ייבשה את מעיין שירתה.
משטרת מחשבות
אבל הסיפור האמיתי איננו נעמי שמר כשלעצמה. פרשת היחס אליה מובאת כאן כמשל לתופעה קשה ונרחבת יותר של אלימות מילולית, חרמות ודה־לגיטימציה מצד עולם התרבות השמאלי כלפי יוצרים ואנשי תרבות ימניים. הדוגמאות רבות מספור: המשורר אורי צבי גרינברג הוחרם עוד בשנות השלושים, אחרי שעבר ממחנה תנועת העבודה למחנה הרוויזיוניסטי וקילל בביטוי נורא את קיבוץ משמר העמק, שנקט במדיניות הבלגה כלפי הפורעים הערבים שתקפו אותו: "אַל טַל בְּהָרֶיךָ, אַל עֵץ וְאַל טַף". הסופר משה שמיר הוחרם ובוזה אחרי ש"ערק", בעקבות מלחמת ששת הימים, ממחנה השמאל למחנה הימין. שנים רבות לאחר מכן, ב־2014, בוטלה הופעתו של הזמר והיוצר עמיר בניון בבית הנשיא, בגלל שיר אנטי־ערבי שפרסם.
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
תרבות החרם בלטה לא רק בזירה התרבותית, אלא בתחומים אחרים שקיימת בהם דומיננטיות שמאלית. כך למשל, משפטנים שהתנגדו לתפיסת האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק לא נבחרו במשך שנים רבות לבית המשפט העליון. הדוגמה המוכרת ביותר היא פרופ' רות גביזון, דמות בולטת במחנה הליברלי ומייסדת האגודה לזכויות האזרח, שנתפסה כ"בוגדת" לאחר שהחלה לבטא עמדות פוליטיות ומשפטיות מורכבות יותר (לאו דווקא ימניות) מאלה שנתפסו כלגיטימיות במחנה השמאל. ברק נימק את ההתנגדות לבחירה בה כשופטת בעליון בטענה ש"יש לה אג'נדה"; טענה מגוחכת לאור העובדה שברק עצמו בא לבית המשפט עם אג'נדה ברורה ועשה כל שביכולתו כדי לקדם אותה (כולל לובי פוליטי בכנסת לטובת "המהפכה החוקתית" שהוביל). גביזון לא הייתה יחידה כמובן; גם משפטנים מעולים אחרים, כגון פרופ' גידי ספיר מאוניברסיטת בר־אילן ואחרים, נדחו על ידי בית המשפט.
"משטרת המחשבות" פעלה שנים ארוכות גם בעולם האקדמי. לפחות במדעי הרוח והחברה היה ברור לאקדמאים צעירים שאם הם רוצים להתקדם, אסור להם בשום אופן לחשוף עמדות ימניות. אלה מהם שהעזו למרוד בכללי הזהירות המתבקשים, חשו על בשרם את התוצאות. כך למשל, ד"ר דרור אידר, מרצה לספרות בעל עמדות ימניות שהתקבל להוראה באקדמיה לאמנות "בצלאל", סיפר בראיונות שהוא היה מוחרם בין חברי הסגל, שאף הפריעו לאחת ההרצאות שלו. ד"ר צבי צמרת, שהוזמן על ידי שר החינוך לשעבר גדעון סער לכהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ספג גם הוא ביקורת תוקפנית ומשתלחת מצד קולגות ואנשי תקשורת גם יחד, משום שהעז לפעול נגד עמדות פוסט־ציוניות שנכנסו למערכת. גם בתקשורת, מי שזוהו כימנים התקשו מאוד לקבל משרות משמעותיות באמצעי התקשורת הממלכתיים, וגם בחלק גדול מכלי התקשורת הפרטיים.
התקשתה להתאושש מהביקורת החריפה. שמר מתוך הסרט "נעמי שמר: בין דשא לאבן", | צילום: צילום מסך באדיבות כאן 11
למעשה אפשר לדבר על שני שלבים בחרם האליטות נגד הימין: עד המהפך הפוליטי של 1977 נבעו החרמות מהמחלוקות האידיאולוגית עצמה, ומתוך רצון לשמר את ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה בחברה הישראלית. תנועת העבודה עצמה לא זוהתה באותן שנים עם השמאל הפוליטי אלא עם עמדות מרכז ציוניות גאות, אבל באופן מסורתי היא ראתה בימין מחנה המבקש לשחזר את עמדות הימין הפשיסטי באירופה, ועל כן נתפס כיריב לא לגיטימי שמותר לפגוע בו גם באמצעים שראויים בעצמם להיחשב לא לגיטימיים. מורה הדרך בעניין זה היה לא אחר מהאב המייסד, דוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו. הוא כינה את יריבו זאב ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר", ומיורשו של ז'בוטינסקי, מנחם בגין, הוא בכלל התעלם וכינה אותו "האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר".
באותה רוח, הכינוי "פורשים" שניתן למחתרות האצ"ל והלח"י – שאכן לא קיבלו על עצמן את הנחיות ההנהגה הלאומית, שהוחזקה בידי מפא"י – המשיך התקיים גם לאחר הקמת המדינה, עד המהפך הפוליטי ב־1977. כיאה ל"פורשים", תרומתן של שתי המחתרות הללו לא הייתה חלק מתוכנית הלימודים, ולחבריהן לא ניתנו אותות ממלכתיים כפי שניתנו ליוצאי ההגנה והפלמ"ח. המצב הזה תוקן רק בעקבות המהפך. אנשים שזוהו עם הימין נתקלו בימי מפא"י בקשיים בקבלת עבודה. כידוע בן־גוריון עצמו התערב באופן אישי כדי למנוע משרת הוראה מד"ר ישראל אלדד, אינטלקטואל מבריק ואחד משלושת ראשי הלח"י בתקופה שאחרי רצח יאיר שטרן. אגב, ההנחיה הזו נפסלה על ידי בג"ץ, ואלדד זכה במשרה המבוקשת.
עוד כתבות במוסף שבת
ההחרמה נמשכה אחרי המהפך אבל קיבלה אופי מעט שונה, יותר נואש וקיצוני. עד 1977, החרם הפוליטי, התרבותי והאינטלקטואלי התקיים בתוך מציאות של הגמוניה פוליטית שרצתה לדכא את מעמדם של יריביה, שאותם זיהתה כאמור עם הפשיזם האירופי. אחרי המהפך זו כבר הייתה הגמוניה שוקעת ואליטה מודחת שביקשה, באופן עוד יותר נואש, להיאחז בקרנות המזבח ולשמר את מעמדה ההגמוני, לפחות בנוגע למערכות הלא־פוליטיות: תרבות, משפט, אקדמיה. באופן פרדוקסלי, דווקא אחרי המהפך נעשו ההדרה וההחרמה הרבה יותר בולטות ועם פחות יוצאי דופן, והן לוו בביטויי שנאה קשים – הן כדי להצדיק את ההדרה והן מתוך תסכול מהמצב ובעיקר מתוך פחד עמוק ש"הברברים" ישנו את פניה של המדינה.
נקודת אתחול
התוצאה הצפויה של ההתנהלות הזו היתה התפתחותה של שנאה נגדית ורצון עז לקעקע את שלטונו של השמאל בכל המערכות שבהן שלט. אם בשנים שאחרי 77' בלטו אנשי הימין, ובמיוחד אנשי הימין הדתי, ברצון לקבל הכרה מאנשי תנועת העבודה כממשיכיה וכנושאי הלפיד הציוני בעקבותיה, הרי שככל שעברו השנים והשנאה משמאל נמשכה והתגברה, גאתה מולה גם שנאה נגדית מימין. נראה שכאן טמון ההסבר לרצון לקעקע את שליטת המחנה הליברלי במערכת המשפט, בעולם התקשורת, באקדמיה ובשדה התרבות.
הרצון הראשוני לצרף נציגי ימין לכל המערכות הללו, מבלי לפגוע בהכרח במעמדה של האליטה השמאלית הוותיקה, הומר ברצון "לסלק את כל השמאלנים", ובהמשך אף לפגוע בעצם תפקודן של המערכות עצמן, מתוך ראייתן כשמאלניות באופן אימננטי ומובהק, ועל כן פסולות כבר מצד עצמן ולא רק מצד ההגמוניה השלטת בהן. הקדנציה האחרונה של הממשלה היוצאת היא הדוגמה הבולטת לכך – הן ביוזמת הרפורמה המשפטית, שנועדה להעביר את השליטה במערכת המשפט מהמשפטנים לידי המערכת הפוליטית, שבה יש לימין עדיפות ניכרת; והן ביוזמות לפגוע בתקשורת העצמאית, במוסדות להשכלה גבוהה ובעולם התרבות, עד שיתיישרו עם דרישותיה של ההגמוניה הפוליטית.
ואולם זהו תהליך מסוכן מאוד לישראל. מערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה והתרבות חיוניות לתפקודה התקין של כל חברה חופשית ודמוקרטית. לא רק עצם קיומן חיוני אלא גם עצמאותן, שכן מערכות של מחשבה וביקורת שאינן עצמאיות משולות למערכות שאינן קיימות, ואולי אף גרוע מכך, שכן פיקוח פוליטי הדוק ימנע מהן את מימוש התפקידים שלשמן הוקמו, אך יותיר תחושה מתעתעת שהן בכל זאת מתקיימות. משום כך, המהלכים שנעשו בשנות הממשלה היוצאת מסוכנים לעצם קיומה של ישראל כחברה חופשית ודמוקרטית. יתר על כן, מכיוון שבכל זאת יש בישראל מחנה גדול הזועם על התהליכים האלה, הם מסוכנים גם לעצם קיומה של המדינה: המחנה הזועם עלול להתפתות להיאבק ברחובות באופן אלים למען המשטר הדמוקרטי, או להתפתות לעזוב בהמוניו את הארץ. שני התרחישים האלה מסוכנים מאוד לעצם קיומנו.
הבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר צריכות להוות נקודת אתחול מחודשת ליחסי הימין והשמאל. לא עוד החרמה, ביטול ודה־לגיטימציה, אלא ויכוח ענייני שיכול וצריך להיות גם נוקב – הרי מדובר בסוגיות של חיים ומוות – אבל מתוך כבוד ואמונה שלפחות רוב השחקנים בשני הצדדים מכוונים "לשם שמיים" ולשם טובת המדינה והחברה. מותר לשאוף להקים קואליציה עם אנשים הקרובים לעמדותיך; מותר גם לומר שאנשים מסוימים פסולים מלכהן בתפקיד ציבורי בגלל חשדות פליליים או התנהלותם בעבר. אבל אסור לפסול מחנות שלמים, ואסור להדיר ולהחרים אנשים מוכשרים שאין מאחוריהם רקע אישי בעייתי, רק משום שעמדותיהם לא נראות לנו. מחנה הימין חייב להפסיק את מלחמתו הגורפת במערכות המשפט, התקשורת והתרבות, אבל כדי שלתביעה הזו יהיה משקל אמיתי, מחנה השמאל מוכרח להפסיק את השנאה הגורפת כלפי מחנה הימין ואת הפסילה הגורפת של כל מי שמזוהה עם המחנה הזה, או של כל עמדה שמזוהה איתו.
עוד כתבות בנושא
