תיאוריית "האני הרציף" גורסת שהאדם חווה את עצמו כישות אחת מתמשכת לאורך הזמן, אף שהוא משתנה ללא הרף. תחושת הרציפות הזאת נוצרת בין השאר באמצעות הזיכרון והסיפור שהאדם מספר לעצמו על עצמו, ובתמיכת סביבתו. הרציפות הזאת נעשית מוזרה עוד יותר כשמביטים בגוף. האדם שאנו היום אינו, במובן הביולוגי, אותו אדם שהיינו לפני שנים: תאים מתים ומתחדשים, רקמות משתנות, המוח עובר אי אילו טרנספורמציות. למעשה, כל החומר שממנו עשוי הגוף מתחלף בהדרגה (הדי־אן־איי מאיין לכאורה את הספק, אבל גם בתחום זה נוצרו סדקים).
ובכל זאת, אדם מביט בתצלום ישן שלו ואומר: זה אני. כאילו מתחת כל השינויים האלה מתקיים חוט בלתי נראה המחבר בין גופים, מחשבות וזיכרונות. האני הרציף, כמו מושג הזמן, הוא אולי אחת האשליות היציבות ביותר של התודעה האנושית, אשליה שמאפשרת לנו לחוות את הזמן לא כרצף של רגעים חולפים, אלא כסיפור שיש לו גיבור אחד.
הכפר השקט | צילום:
"הכפר השקט", אוסף קטעים ליריים בפרוזה של פרדריקו גרסיה לורקה, הוא כמו תרגיל מעבדתי ולא שגרתי של האני הרציף. אבל כדי להבין אותו לעומק, כדאי להכיר קודם להבין את הדמות שמאחוריו: לורקה, המשורר והמחזאי הספרדי, נרצח ב־1936, בימים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד, כשהיה בן 38 בלבד. למרות גילו הצעיר יחסית, הוא הספיק להפוך לאחד היוצרים הבולטים במאה העשרים, אבל נדמה שהביוגרפיה שלו מעולם לא נפרדה לחלוטין מן המיתוס שנוצר סביבה: שילוב של דמות המשורר הצעיר – שאמנם היה מזוהה עם הליברליות, אך לא השתייך רשמית לאף מחנה ובטח לא כחייל, גופתו שלא נמצאה, והקונספירציות הנוגעות לרצח - יחד עם קורפוס יצירה שבו המוות, התשוקה, האלימות והגורל נדמים לעיתים לא כמאורעות המתרחשים בעולם, אלא ככוחות קדומים המנהלים אותו.
הכי מעניין
גם "הכפר השקט" טומן בחובו את המתח והתעתוע, שחלק מחוקרי לורקה אף השתמשו לגביו במילה "נבואי", ואת האופן שבו מאחורי השקט, היומיום והמנהגים, מסתתרים יצרים, סודות ואלימות. גם העולם הכפרי, הביתי, הוא קליפה דקה שבכל רגע משהו עלול לסדוק אותה, ולבה נוראה עלולה לבקוע.
הכפר הוא הילדות
הספר אינו רומן או סיפור עלילה במובן המקובל, אלא טקסט פרוזה לירי, מעין רשומת זיכרונות על ילדותו של לורקה בכפר פואנטה־ואקרוס ליד גרנדה. המהדורה העברית שיצאה לאחרונה מכילה למעשה חמישים עמודי דפוס בלבד, שלהם התווספו פתח דבר של אריקה מחיה, מתרגמת וחוקרת ספרות ישראלית, שאיננה עוסקת בספר במישרין אלא יותר בכרוניקת התקבלותו של לורקה אל תוך העברית (והוא התקבל היטב, אם כי לא באופן מקיף. כלומר, עדיין נותרו מחזות שלא תורגמו ועוד); רישומים של לורקה עצמו; סוף דבר של המו"ל אוריאל קון, המספק כמה תובנות מהותיות לגבי לורקה. הראשונה שבהן היא ש"לורקה היה קודם כול מוזיקאי לפני שהפך למשורר, והוא נהיה משורר בגלל המוזיקה שבמילים" (עמ' 84).
לורקה היה מוזיקאי, משורר, מאייר, מחזאי ובמאי. אבל נוכח הספר הזה, השאלה אם היה סופר נותרת ללא מענה חד־משמעי. אפשר לומר שהוא היה בדרכו לשם, אך פסע בדרך זו כמה פסיעות בלבד. ברשימות הקצרות שבספר לורקה אינו מספר עלילה רציפה, אלא אוסף מחדש את הכפר מתוך זיכרונו: הכיכר, הכנסייה, הבתים, השדות, הנהר, העצים, הפעמונים, בעלי החיים, האנשים והאגדות שסיפרו לו בילדותו.
כשאוספים את כל הקטעים יחד מתקבלת תחושה של אקספוזיציה מרשימה בסגנון קלאסי של המאה ה־19, שבה אנו מקבלים את התפאורה, כמה הרמזים מטרימים ואת הדמות הראשית בצורה קלושה, זעיר־אנפינית; אך הסיפור, כלומר השיבוש של המציאות שהוא כן השיגור העלילתי, טרם התרחש. משפט מסוים בספר מבטא זאת היטב: "כל הבתים זהים זה לזה ותכולתם זהה. כל התשוקות זהות. צבעי כל הימים זהים" (עמ' 34). זה מסוג המשפטים שרגע לאחריהם צריך לתרחש אותו "שיבוש", צריכה לצאת מאותה מונוליטיות אנושית איזו חריגות - היום שבו משהו לא היה זהה.
עם זאת, גם נוכח הדלות הכמותית אפשר לאתר כמה דברים מעניינים. ראשית, הכפר אינו מוצג רק כמקום נוסטלגי. לורקה מנסה להבין איך המקום הזה יצר אותו. הוא חוזר לילדות כאדם בן 18 ומביט בה מחדש: הדברים הקטנים שחווה אז – צלילים, ריחות, מיתוסים, אנשים – מקבלים בדיעבד משמעות אמנותית. הוא עצמו כתב מאוחר יותר ש"כל ילדותי היא כפר", ואכן גם כאן, הכפר אינו רק הרקע שבתוכו מתרחש האני, הרציף פחות או יותר, אלא בד בבד החומר שממנו נבנה הדמיון הלורקאי. זוהי תופעה שנקראת "קונסולידציה מחדש של הזיכרון" – בכל פעם שאנו שולפים זיכרון, הוא נעשה זמנית גמיש וניתן לשינוי, וכשהוא נשמר מחדש עלול להשתלב בו מידע חדש, כך שכל היזכרות משנה מעט את הזיכרון המקורי, עד שבשלב מסוים הוא יותר בדיון מזיכרון.
יתרה מכך, דומה שלורקה לא מנסה בהכרח לשחזר את הילדות – שהופיעה גם בכתביו המאוחרים, על פי רוב כשילוב מתמיד של רועים, שדות, שמיים, בדידות ופשטות – אלא את תודעתו כילד, את אותו האני הרציף. כלומר, הוא מראש מנסה להחיות את מה שאיננו, והוא מחיה בעצם שילוב של דמיון, נרטיבים, מערך ציפיות וממד רגשי, המבוססים על אמת כלשהי שלא נמצאת באף מקום, והוא עושה זאת עם מאפיינים פואטיים שילכו ויבשילו וידויקו בלורקה המאוחר יותר.
כך, ניתן למצוא רגעים עם ממד סנסציוני מלודרמטי, פיוטי לעילא, שלעיתים כמו עולה על גדותיו בטרם עת. למשל, "כמה להתייחס לנימים של ליבי האחר" (עמ' 29), או "בלילות האלה הגברים חשים יותר את דימום מיתרי הגיטרה" (עמ' 32). ואף שלא פעם נדמה כי הדברים מתקרבים לנקודת הגבול בין קיטש לעומק לירי, צריך לראות את הביטויים הרומנטיציסטיים הללו כנגזרת תקופתית, ושוב לזכור שאלו מילותיו של בן 18 בלבד. מנגד, לא פעם יש רגעים נגדיים שמותירים את הקורא פעור פה. למשל: "הילדים מבית הספר שלי הם גברים עכשיו... כשאני רואה אותם אני פילוסוף בעל כורחי כי השנים המתות חולפות מולי ואני תוהה מתי לעופף בעקבות אשליות אם בסוף שנות האושר יש לוע שחור ונורא שכולנו ניפול לתוכו" (עמ' 41). שורות אלה, חשוב לזכור, נכתבו כמעט רגע אחרי היציאה מהילדות. ומדובר בכפר שבו הוא נולד, אך משפחתו עזבה לכפר אחר כשהיה בן שמונה בלבד. כך שמלבד ניסיון לאשש את האני הרציף דרך הכפר שהוא רק אמצעי, יש כאן גם ניסיון ליצור הלימה בין הנוסטלגיה שלורקה עצמו חש ובין הפער שלה במציאות, בזיכרון, באמת אובייקטיבית כלשהי. לרגעים כמו מכילה בתוכה חלק ממבוגר שלעולם לא יהיה.
הוכחה להמשכיות
קרל יונג ורבים אחרים כבר הגדירו נוסטלגיה כגעגוע לדבר שמעולם לא היה קיים. אנחנו חושבים שאנחנו מתגעגעים לעבר, אבל למעשה אנחנו מתגעגעים לדימוי נפשי שלו באמצעות סמלים ודימויים, שלעיתים הם רק תמונות שחידדנו בנרטיב המתמשך של עצמנו, ויצקנו לתוכם חומר נפשי מסוים.
לורקה בן ה־18 מנסה לכאורה לשחזר את הילד שהיה. אבל ברגע שהוא עושה זאת, הילד איננו. הכפר עדיין קיים, האנשים קיימים בזיכרון, אבל מי שחווה אותם נעלם. במקומו יש אחר, דומה אבל שונה. לכן הוא צריך ליצור מחדש את הילד באמצעות השפה. במובן הזה, הכפר השקט הוא לא באמת ספר על מקום, אלא על הניסיון להוכיח לעצמך שאותו אדם נמצא בתוכך מאז ומתמיד.
הכפר, על השקט והקביעות שלו, נעשה אפוא לא רק מקום בזיכרון אלא מעין הוכחה לכך שהייתה פעם המשכיות, שהיה עולם שבו הדברים היו מחוברים. שהאני שאנו זקוקים להאמין בו עדיין קיים בתוכנו.בסופו של דבר צריך לראות בספר לא יצירה עצמאית מושלמת, אלא מעין מעבדה שבה לורקה מנסה להמציא את עצמו ובה בעת לשמר את עצמו דרך הכפר, הילדות והאני הרציף שלו. הכפר אינו מקום פיזי אלא יותר מפה תודעתית. דווקא הנקודה הזו בחייו, גיל 18, היא כמו רגע אחרון שבו העבר עדיין מרגיש טרי ומדויק במידת מה, לפני שהאני הופך בוגר, אבל הוא גם אשליה שכל מה שאפשר לעשות כנגדה - לצורכי הישרדות תחילה ורק אחר כך יצירה – הוא לתפור לה נרטיבים.
הפילוסופים והפסיכולוגים המטילים ספק בתאוריית האני הרציף טוענים שהרציפות הזו שהיא האני, אינה נמצאת בחומר שממנו אנחנו עשויים. גם מבחינת מדעי המוח אין במוח נקודה, תא או אזור שאפשר להצביע עליו ולומר: כאן נמצא האני. תחושת האני נוצרת מתוך פעילות מתואמת של מערכות מוחיות רבות העוסקות בזיכרון, בתפיסה, בתחושות הגוף, ברגש, בקבלת החלטות וביחס שלנו לעצמנו ולעולם. ה"אני", במובן הזה, אינו עצם שמוחזק במקום כלשהו במוח, אלא תהליך מתמשך שהמוח מייצר ומעדכן מרגע לרגע, והוא עושה זאת בהצלחה באמצעות הנרטיבים שהוא מעניק לשינויים שעוברים בכל קנה מידה.
בסופו של דבר, לורקה אינו חוזר אל הכפר כדי למצוא בו את הילד שהיה, גם אם חשב שזו מטרתו, אלא כדי להמציא את הרצף שבין הילד ההוא ובין האדם שהוא נעשה, ולגלות שה"אני" אינו דבר שמחכה לנו בעבר, אלא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בקנאות ובהתמדה, לרוב בלי להטיל בו ספק.
הכפר השקט / פרדריקו גרסיה לורקה / מספרדית: ארז וולק / תשע נשמות / 116 עמ'
עוד כתבות בנושא
