מחיאות הכפיים פרצו בבת אחת, דווקא בעקבות מילה אחת שנאמרה כמעט בדרך אגב. זה קרה בפאנל שנערך לאחר הקרנה מיוחדת בשבוע שעבר של סרטו החדש של שולי רנד, "הבדחן", במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים. השיחה עסקה רבות בעולם החרדי שבו מתרחש הסרט, ורנד תיאר את הדילמה של גיבור העלילה: גבר חרדי שנקרע בין התפקיד שיועד לו, לימוד תורה, ובין חלומו הפרטי להיות בדחן בחתונות.
אלא שבמהלך דבריו הוסיף רנד, לפני צמד המילים "לימוד תורה", עוד מילה אחת: גיוס.
"זו נקודה מאוד כואבת", הוא נאנח אחרי שאני משתפת אותו ברחש שעבר בקהל אחרי שבמילה אחת הצליח לגעת בעצב חשוף. "אני לא איכנס פה יותר מדי לפוליטיקה אבל בעיניי לימוד תורה הוא ערך מוחלט. יש ניסיון לרדד אותו ולהגיד 'אנחנו מתפללים אז ייפלו פחות טילים'. אבל לימוד תורה הוא הרבה יותר מזה. הוא המהות של הקיום שלנו. תורה מגנה, תורה מצלא. היא מאפשרת לעם שלנו לעבור את כל מה שהוא עבר, ועדיין בצורה פלאית, להישאר על פני האדמה. מצד שני, איך שכל הוויכוח הזה מתנהל, נוגד את דרך התורה בעיניי. המהות של התורה זו הכרת הטוב. כשאתה עומד מול אנשים שמוסרים את נפשם, את חיי ילדיהם, את כל עולמם, אתה לא יכול שלא להרכין את הראש ולהגיד תודה רבה, ורק אז לנסות להסביר את המקום שלך".
המוזיקה חוצה את כל המגננות. רנד בהופעה | צילום: פלאש 90
אתה מאמין שלקונפליקט הזה יש פתרון?
"חייב להיות. הוא אי שם. פתרון שאולי מבודד את לומדי התורה האמיתיים, אבל מוצא דרך לתרום לכל השאר. חייבים למצוא דרך, ובעיקר לשנות את הגישה. אתה לא יכול להתעלם מזעקה של אנשים שמסכנים את החיים שלהם בשבילך. אתה לא יכול להגיד 'אני לא צריך תורה שתשמור עליי'. הדרך היא למצוא את הנקודות הטובות בצד השני".
*
רנד יכול היה למלא את היכלי הענק בישראל, אבל במקום הופעות פארקים ענקיות הוא מעדיף את מופעיו אינטימיים יותר, כמו הצגת יחיד של מספר סיפורים. ובכל זאת, בימים אלו הוא נמצא בשיא ההכנות למופע ענק בקיסריה, שם הוא יופיע ב־11.8, ויבצע רבים משיריו ולהיטיו שרגילים לחלל אינטימי ועכשיו ייפגשו באחת הבמות הגדולות בישראל. "הסגנון שלי תואם יותר את התיאטרון, משהו אינטימי יותר. אבל אני מאמין שהאמפי בקיסריה יכול גם הוא להכיל את האינטימיות הזו". הפעם האחרונה שהופיע שם הייתה ב־2009.
מה ההבדל בין שולי רנד שעלה אז לבמה לשולי רנד שיעלה בקיץ הקרוב?
"אוי ואבוי אם לא היה הבדל. זה תקף לכל אדם: אי אפשר שיעברו 17 שנה ותישאר באותו המקום. הכול השתנה. החיים שלי השתנו, היצירה שלי השתנתה. אני מאוד פוחד מהתקבעות. אני כל הזמן מנסה לגלות את עצמי מחדש, וזה הולך ונעשה יותר ויותר קשה עם השנים. זו משימה לא פשוטה, אבל בשבילי היא הכרחית. אני לא רוצה להתאבן".
הקהל שלך השתנה גם הוא?
"הקהל שלי הוא תעלומה", הוא מחייך, "הוא תמיד היה מאוד מגוון. דתיים, חילונים, מהציבור החרדי. אני לא מצליח לשים את היד על סוג אחד של קהל, ואני שמח על זה. אני לא מכוון לשום דבר. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם בסדר גמור. חלק מזה הופך את החזרה שלי לקיסריה למאורע נדיר. זה מרגש מאוד. העולם השתנה מאז הפעם האחרונה שהופעתי שם. היום עם הטיקטוק אתה יכול להוציא חמישה שירים ולסגור את מנורה. אבל אז זה לא היה ככה. היית צריך למשוך את הקהל".
ובאמת לפני 18 שנה המושג טיקטוק אפילו לא היה בתכנון. רנד, שהיה אז בן 46, בדיוק הוציא את אלבומו הראשון "נקודה טובה". השירים שבו היו עוף מוזר מאוד בשמי המוזיקה הישראלית, שלא נראו בהם סממנים דתיים כמעט – טרום העידן של חנן בן־ארי, ישי ריבו ונרקיס. עוד לפני שהשילוב בין אמונה למוזיקה פופולרית הפך נפוץ, רנד משך גם קהל חילוני.
כיום רנד, 64, גר ברמת־גן, נשוי לאשת התקשורת צופית גרנט, ואב לשבעה ילדים מנישואיו הקודמים. מאז ימי נקודה טובה הספיק להוציא עוד ארבעה אלבומים. במקביל צבר רזומה מרשים בעולם המשחק, כולל תפקידים מרכזיים בתיאטרון ובקולנוע ושני פרסי אופיר, אחד מהם על סרטו "אושפיזין".
"בשנים האחרונות שמעתי הרבה את המושג 'פופ אמוני'. לי אין קשר לפופ. הז'אנר שלי הוא יותר מספרי סיפורים. קצת רוק, לפעמים. נקודה טובה היה בעצם האלבום הראשון שממש חצה את המיינסטרים עם מוזיקה דתית. אני חושב שמה שאִפשר את זה היה שהאלבום דיבר על אמונה ומהות אבל לא בתבנית שהייתה רגילה אז. אז מוזיקה דתית הייתה להלחין משהו מתהילים או ברייתא מהגמרא. זה לא מה שרציתי לעשות. באתי מהעולם של ברסלב, ולכן הכנתי אלבום שהוא שיחה עם הקדוש ברוך הוא במילים שלי. המשפט הכי איקוני בו זה 'ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות'. במוזיקה החסידית יש בעיקר שירי הלל או כיסופים. כאן הבאתי משהו שונה".
רבים שואלים איך קרה שדווקא עכשיו האמונה במוזיקה הפכה לטרנד.
"זו רק פרשנות שלי, אבל אנחנו חיים במציאות שבה המושג שיעור תורה יכול לעורר התנגדויות. המוזיקה באה ועושה פעולה אחרת. היא חוצה את כל המגננות ולא מחייבת אף אחד. אם אתה נהנה לשמוע שיר על אמונה, הוא אולי ייגע לך בנשמה – אבל הוא לא מחייב אותך לחזור בתשובה".
*
שולי רנד נולד וגדל בבני־ברק במשפחה דתית לאומית. אביו היה הפרופסור לחינוך יעקב רנד, ואימו בלהה ממשפחת פוירשטיין. בתחילת שנות נעוריו, כשהיה עוד חניך בבני עקיבא, עזב את הדת. "היה נחשב אז מאוד נדיר לעזוב את הדת בשלב כזה, גם המונח דתל"ש היה הרבה פחות נפוץ מהיום".
הרבה כבוד והתבוננות. גידי דר | צילום: שיר טורם, פלאש 90
איך המשפחה הגיבה?
"היה להם קצת קשה, אבל הם היו מדהימים. עודדו אותי תמיד, ועמדו מאחוריי".
אחרי הצעד הזה, רנד עבר מסע חיפוש עצמי די ארוך עד שהגיע לתחום שנראה שחיכה לו כל הזמן: המשחק. "אחרי הצבא היו לי כל מיני חלומות רומנטיים. רציתי להיות עובד אדמה, תקופה ארוכה עבדתי אצל דוד שלי בחוות קישואים. חלמתי גם להיות נגן קלרינט. חיפשתי את עצמי. לא חשבתי על משחק. אומנם באתי מבית מלא אמנות ותרבות, אחיות שלי ניגנו כל הזמן, היה לי סנטר טוב, אבל לא הייתי בכיוון. ואז הייתה לי חברה שאמרה לי שאני מספר בדיחות טוב ואני חייב להיות שחקן. ברגע שהגעתי לבית ספר למשחק, זה היה כמו דיבוק. זה תפס אותי בצורה שאי אפשר בכלל לתאר. לא הייתי התלמיד הכי מוצלח. היו איתי שם כוכבים גדולים, דן תורן, שמוליק כהן. אני הייתי שונה מהם. באתי מעולם סגור מאוד, גם דתי וגם צבאי".
לא גדלת בתיכון לאומנויות בתל־אביב.
"כן, הייתי יותר 'תפוס'. אבל היה לי רצון גדול להצליח. כשסיימתי את הלימודים לא ידעתי כל כך מה אני הולך לעשות. זה לא כמו היום, שעם הרשתות הכול פתוח בפניך. היו אז ארבעה תיאטראות, או שתיכנס לאחד מהם או שאין לך סיכוי. עשיתי קצת פרינג', וידידה שלי שמעה שמגיע אנדז'יי ויידה, במאי גדול מאוד, לביים את 'הדיבוק'. כמו בסיפורים, היא מאוד רצתה את זה ואני באתי לעזור לה עם הטקסט, אבל בסוף האודישן הוא הצביע עליי ואמר 'אותו אני רוצה'".
השאר היסטוריה. רנד פיתח קריירה מזהירה בתיאטראות הגדולים, בתפקידים שכל שחקן מתחיל חולם עליהם. "שלוש אחיות", "צ'כוב", "הכלה וצייד הפרפרים" ועוד. אלא שבשיא הצלחתו הוא החל בתהליך של חזרה בתשובה, שהתחיל באופן מחשבתי ולאט־לאט הפך להיות גם מעשי, עד להתנגשות דרמטית עם מה שנדרש מכמעט כל שחקן תיאטרון. "כדרכם של בעלי תשובה, אתה מאוד טוטאלי. הכול שחור ולבן. זה טמא, זה טהור, זה שייך, זה 'נישט' שייך. רציתי רק להתקדש, למחוק את העבר הנוראי שלי - אבל עוד הייתי שחקן תיאטרון, ושיחקתי 'דון ז'ואן' כזה. ואז התחלתי לשמור נגיעה, הרסתי להם את המיזנסצנה (התמונה הבימתית, ש"ד). ואז התחלתי לשמור עיניים, וכל ההצגה השתבשה לגמרי.
"אבל המכֶּה בפטיש הגיע כשנסענו עם ההצגה לפסטיבל בגרמניה. השבת יצאה בעשר בלילה, ואני כבר קיבלתי על עצמי לשמור שבת. אז הודעתי לתיאטרון שאני לא יכול יותר. זה היה לי קשה מאוד. וואו. אני זוכר את היום של ההצגה האחרונה ששיחקתי. מבחינתי זו הייתה פעם אחרונה שאני משחק, נקודה. וזה נראה לי בלתי אפשרי. אני חייתי ונשמתי את זה. עד היום כשאני עובד על תפקיד, אי אפשר לדבר איתי. זה היה אז החיים שלי. הדת שלי. אבל הלכתי לקראת הקדוש ברוך הוא ולא ראיתי בעיניים".
אחרי מספר שנים, כשהיה בקשיי פרנסה ובעידוד רבו, עשה רנד צעד זהיר חזרה לעולם התיאטרון, עם לבוש חדש וכללים חדשים, אבל עם אותה אהבה בלב לבמה.
"האמת שמה שדחף אותי זה שהייתי חייב כסף", הוא נזכר, "אחרי החזרה בתשובה הפכתי לאברך, לא ממש הרווחתי. כמעט זרקו אותי מהדירה. התקשרתי לאימא שלי ואמרתי לה 'אני במצוקה, חייב כסף'. היא אמרה לי: 'אין בעיה, תבוא ותיקח, אבל תזכור שהסבא שלך והסבא רבא שלך היו צדיקים לא פחות ממך, ועדיין לא היה יום בחיים שלהם שהם לא הלכו לעבוד'. באותו יום הלכתי להיפגש מנכ"ל הקאמרי, עודד פלדמן ז"ל, ואמרתי לו 'אני רוצה לעשות הצגה'. הוא מיד הרים טלפון וסגר לי את 'יארצייט', הצגת יחיד. הייתה לי תשוקה אדירה להצגה הזו. שיחקתי איזה 20 דמויות, החלפתי דמות כל רגע. זה היה משהו. עד היום אני חושב שזו העבודה הכי טובה שעשיתי בתיאטרון, כל הגעגוע התפרץ".
*
כבר כמה חודשים שבתחנות הרדיו וברשתות החברתיות מככב הסינגל החדש שהוציא, "לב לבן": שיר אהבה מרגש שנובע גם מתורתו של רבי נחמן וגם מביטוי מרוקאי נפוץ. אחרי האלבום "אירוע מתגלגל" שיצא בשנה שעברה, ומכיל תכנים כבדים המתכתבים עם המציאות של אחרי 7 באוקטובר, רנד ביקש ליצור משהו קליל יותר, אולי יותר מסחרי. זה מה שהביא אותו בלי להתכוון ליצור שיר חתונות פופולרי וטרנד חדש של קאברים.
"היצירה של 'אירוע מתגלגל' לקחה המון זמן, ודוד פדידה, המפיק שלי, כיבד את החופש והיצירה שלי ותמך גם כשהתעמקתי בעשייה של אלבום שאיך לומר, לא הולכים איתו למכולת. אבל אחרי שהאלבום יצא הוא הפגיש אותי עם אבי אוחיון ומתן דרור, הייתה לי איתם כימיה יוצאת מגדר הרגיל. הם בעיקר עזרו לי לקלף את התחכום ולכתוב פשוט. ממש ילדו איתי את השיר הזה".
עם אשתו צופית בסרטו החדש, "הבדחן" | צילום: מתוך הסרט
שירי אהבה רומנטיים הם לא משהו שרנד מזוהה איתו בדרך כלל, אבל הפעם הכתיבה הפשוטה שהסכים לאמץ מבהירה בדיוק למי מיועדות המילים היפות. "כשאמן דתי כותב שיר אהבה, בדרך כלל הוא אומר שהוא מתכוון במילותיו לשכינה. יש לי שירים שמיועדים לשכינה, אבל השיר הזה הוא חד־משמעית הסיפור שלי ושל צוף אשתי. האם האמנתי שהוא יתפוצץ בצורה כזו? לא. אבל לשירים יש גורל ואופי משלהם. אם אני מנסה לנתח מה בשיר הזה כל כך תפס, אני חושב שבעולם שלנו יש געגוע לפשטות. המילים בשיר הזה יצאו מהלב, אז הן נכנסות אל הלב. זה קצת שיר של פעם".
יש משהו מאוד חשוף בשיר כזה. חשבת על זה לפני שהפצת אותו?
"את יודעת, אני כל כך הרבה שנים כבר 'חשוף'. זה לא היה לי קשה מהבחינה הזו", הוא משיב, "אם כבר, היה לי קשה להוציא שיר שהוא שונה מהסגנון הרגיל שלי. אמרתי לעצמי: 'מה, אתה מוציא שיר אהבה? איפה הקוצים שלך שולי? איפה המורכבות?' אבל גם ככה מאוד אהבתי את השיר הזה. מההתחלה".
אין כמעט מי שלא שמע על הדרך הקשה שעבר רנד עד לנישואיו הנוכחיים. במשך שנים ארוכות הוא היה מסורב גט, ובראיונות הוא סיפר שאת גרנט הכיר כשהיה במשבר אישי ונפשי גדול מאוד. גם היום, כשהם קרובים לציין חמש שנות נישואים, הוא חוזר ואומר שלא האמין שהנס הזה יקרה לו אי פעם. "לא חשבתי שבגילי המופלג, עם העבר הלא כל כך מוצלח שלי, אני אזכה עוד פעם למצוא אהבה", הוא מספר, "לגמרי ויתרתי על האפשרות שהלב שלי ייפתח שוב. בטח לאהבה גדולה כזו. לא חשבתי על זה". או כמו שהוא כותב בשיר: 'אחרי שאמרתי נואש, ימים לא הייתי ממש'.
זו שורה שאני מאמינה שהרבה מחפשי זוגיות יכולים להתחבר אליה.
"מאז שהשיר יצא אני מקבל הרבה פניות מאנשים. לאו דווקא רווקים, בעיקר כאלו שנמצאים במערכות יחסים לא מתאימות, וסובלים. הם יודעים שפעם גם אני סבלתי, ומבקשים תקווה. לפעמים אני מצטער שאני לא מצליח לתת תשובות לכולם, והלוואי שהייתי יכול לעזור יותר. אני חושב שזה חלק גדול מהשליחות שלי. בואי נהיה רגע אמיתיים: אני מתיימר להיות חרדי, כן? יש לוק. אז לכאורה הייתי צריך להגיד לעצמי: לך תשב בישיבה. אבל אני נורא אוהב את מה שאני עושה. אני טוב בזה, זה מחיה אותי ומפרנס אותי. ובנוסף לזה, יש נקודה אמיתית של שליחות שאני מרגיש. לא שליחות מיסיונרית, אין לי שום כוונה להחזיר אנשים בתשובה – קודם כול שאני אצליח להחזיר את עצמי. אבל יש לי את היכולת לנחם אנשים, לעורר אותם למחשבה. לתת להם תקווה. לאהוב אותם, ולפעמים להביע ביקורת, אם צריך".
תחושת השליחות הזו תמיד ליוותה אותך?
"אני זוכר שאחרי שעשיתי את 'אושפיזין' טסתי לאומן. בקושי גייסתי את הכסף לנסיעה הזו, בקושי רב ובמסירות נפש. כשהגעתי לשם הייתה עליי התנפלות שלא הייתה כדוגמתה. הייתי הולך מהדירה שלי עד לציון הקדוש, הליכה של 300 מטר לקחה לי שלוש שעות. באתי אז לרב שלי ואמרתי לו: 'בשביל זה באתי לאומן?' הוא אמר לי: 'כל מי שניגש אליך, תהיה נחמד אליו. זו השליחות שלך'. מאז לקחתי את זה איתי".
השליחות של רנד לא נגמרת רק בנחמה שמספקים שיריו, אלא גם בהיותו אחד האנשים הבודדים שמסוגלים ליצור גשר בין הקבוצות בישראל, גם בשיא הפילוג. אבל אפילו הוא מרגיש על בשרו את נזקי השנאה שזורמת ברחוב הישראלי, ונעשה זהיר יותר. "אנחנו עוברים ימים מאוד קשים, וזה מסב לי צער נוראי", הוא מספר. "בתור אדם דתי אני מרגיש שאני צריך לגייס קצת יותר זהירות. העצבים חשופים מדי. השתנינו מאוד, הידרדרנו למקום שמאוד כואב לי ומפחיד אותי. תמיד הייתי גאה בגיוון בקהל שלי. כשחזרתי לשחק, הידיעה על ההצגה הראשונה שלי הופיעה גם במקור ראשון וגם בהארץ. אני גאה בזה, זה ממחיש את הסלט שיש בקהל שלי".
סביב הקיטוב הגובר, גם רנד קיבל ריקושטים. "לפני שנתיים פנו אליי להופיע בטקס של משפחות שכולות לציון 7 באוקטובר. כמובן אמרתי כן, לא היה לי מושג מי מארגן את הטקס ואיזה בלגן יש סביבו. ואז גילו לי שזה טקס של הממשלה, שיש בכלל טקס אלטרנטיבי, וחברים טובים התקשרו אליי ואמרו לי 'עזוב אותם, בוא אלינו'. לא הצלחתי להבין את העניין הזה. הלחץ הוגבר, עליי ועל עוד אמנים שהופיעו בטקס שהממשלה ארגנה, וחלק באמת פרשו. אבל אז התחילו להגיע אליי המשפחות השכולות עצמן, ואמרו לי 'אל תעזוב אותנו גם', ולא עזבתי. התחלתי לקבל התקפות אלימות נורא, שקוממו אותי. רתחתי מזה. התנפלו עליי בפוסטים, שכנה אחת עברה וסיננה לעברי 'בוגד'. דברים מטורפים. נתקלתי באגרסיביות גדולה. אגב, בסופו של דבר הופעתי בשני הטקסים".
ודווקא אתה נחשב מאנשי התרבות הכי פחות פוליטיים.
"לא תשמעי מעורבות פוליטית שלי. זה לא מסוג הדברים שאני מרגיש שמועילים לי. התפיסה היא שהיום אתה לא יכול להביע דעה מורכבת. כבר לא מסוגלים להכיל משהו כזה. דעה מורכבת לא מעניינת אף אחד, רק מחפשים איך להוציא אותך בצורה כזו או אחרת, עם כל מיני כותרות שלא קשורות למה שאמרת. אז למה לדבר?"
*
בימים אלה כאמור יוצא לאקרנים סרטם החדש של רנד ושותפו ליצירה גידי דר, "הבדחן". בסרט, שבו רנד גם מכבב לצד רעייתו צופית, הוא משחק את דמותו של בדחן חתונות חרדי כושל, שמנסה לחזור לעניינים לאחר התמודדות עם התמכרות. בפעם הקודמת שרנד ודר שיתפו פעולה ביצירת סרט, הם הביאו למסכים את "אגדת חורבן": יצירת אנימציה מהפכנית שמגוללת את סיפור המרד היהודי הגדול ברומאים שנגמר בחורבן בית המקדש, בעיקר בעקבות הקרבות של הפלגים היהודיים בינם לבין עצמם. הסרט הופץ בשנת 2021, שנה וחצי לפני המאבק סביב הרפורמה המשפטית, אבל במבט לאחור הוא מרגיש כמו נבואה או היסטוריה שחוזרת על עצמה. "כשאני מסתכל על הסרט היום אני רואה מראה מפחידה לחברה הישראלית. כמו הקנאים, אנחנו שורפים את האסמים אחד של השני בכל יום. אבל העבודה שלי עם גידי היא עוד שביב של תקווה. הוא איש מוכשר בצורה יוצאת מגדר הרגיל, והסקרנות שאיתה הוא מגיע לעולמות שהם יותר שלי, עם הרבה כבוד והתבוננות ושכל, מדהימה בעיניי".
כאדם מפורסם שלבושו מייצג את הציבור החרדי, רנד נתקל לא פעם בטענות שמופנות אליו, אבל הוא כבר לא נכנס לכל ויכוח. "איפה שמנסים להפוך אותי לדובר הציבור אני מנפנף את זה מאוד מהר. זה לא נכון ואני לא מייצג שום ציבור. הדעות שלי מורכבות ואני מסרב להיכנס להגדרות. יש סביבי הרבה אנשים עם דעות הפוכות משלי, אבל כל עוד זה ברמה של דיאלוג אני בסדר עם זה. אם זה נכנס למקומות של איבה, שנאה, תחרות, אני משתדל להימנע. בכל זאת קוראים לי שלום. זה האופי שלי והרבה פעמים זה משפיע על אג'נדות. צופי לפעמים אומרת לי שאני מפחד מעימותים ולכן נמנע מהם. ואני מיד עונה לה 'את צודקת'".
הזוגיות של רנד וגרנט ריגשה רבים לא רק בגלל סיפורו האישי, אלא גם בהיותם זוג מעורב. היא אשת תקשורת חילונית, הוא קשור לחסידות ברסלב. העובדה שהשניים הצליחו לא רק לגשר על הפער אלא להקים בית יחד, לא מובנת מאליה במציאות כיום.
"לא התחתנתי עם צופי בגלל האמירה, אלא כי אני אוהב אותה. אבל אני יודע שיש לזה משמעות, ואני יודע שאני אדם ציבורי ושאנחנו מראים, בלי עין הרע, שאפשר לחיות ביחד. גם עם דעות שונות".